סגור חלון
שלח להדפסה

אמונה על סדר התורה שבכתב (11): משמעות בריאת אדם הראשון אחד
מאת: הרב יובל שרלו

מבוא:

לסיכום השיעורים הדנים בבריאת האדם, ולפני שנעסוק בחטא עץ הדעת, נייחד שיעור למשמעות נוספות של סיפור בריאת האדם, והיא העובדה שהאדם נברא לא רק יחידי (נושא עסקו בו מדרשים רבים), אלא גם יחיד.לאמור, התורה עצמה מספרת כי האנושות כולה יצאה מאדם ראשון אחד.

מה מלמד הדבר על האנושות ? מה הוא מלמד על העתיד להתרחש בעולם ? כיצד משפיעה עובדה זו על תפיסת רעיון סגולת ישראל ?בנושא זה עוסק שעורנו הפעם.

בשיעור זה גם נתוודע לחסרונות של לימוד אמונה על סדר התורה שבכתב. נושא זה, לדוגמה, הוא נושא שיש לו משמעויות רבות גם בהמשך. כל שאלת בחירת עם ישראל מושפעת מהאמור כאן. אולם אנו עדיין לא הכרנו את עם ישראל ולא למדנו על בחירתו - שהרי נושאים אלה מופיעים מאוחר יותר בתורה ?!

זהו החיסרון בדרך זו, והחכמה היא להפוך את החסרון ליתרון. היתרון הוא לא רק בהופעה פעם אחר פעם של רעיון סגולת ישראל, ועל כן בנושא המעסיק לאורך כל הדרך, אלא גם באמת שבדברים, לאמור: אמת הדבר שכל נושא קשור לכל נושא: דמות האדם לשאלה מפני מה ניתנו מצוות, ופרשת הבריאה ליציאת מצרים. הקשרים המתמידים הולכים ומתבררים בדרך מתפתחת, כיוון שלא ניתן להקיף את כולם בבת אחד. על כן, אולי דווקא לימוד בדרך זו מדגיש שוב ושוב את הקשרים שבין הנושאים כולם, והדברים מציגים את התורה כולה מאוחדת.

 

מה ניתן להסיק מבריאת האדם היחיד על תפיסת התורה את האנושות ?

אמת הדבר, שהוסקו מעובדה זו שתי מסקנות שונות, ואפילו מקוטבות.

עמדה אחת ראתה דווקא בכך את ההבנה העמוקה של סגולתו המיוחדת של עם ישראל. מייצגה של עמדה זו הוא רבי יהודה הלוי, בדבריו הנודעים במאמר הראשון של ספר הכוזרי:

אמר החבר: כתר לי זעיר ואוכיח לך גדלת העם הזה ודי לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר האלוה לו לעם מבין כל אמות העולם, וכי הענין האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו כלם ראויים לשמע את הדבור האלוהי, ומהם עברה סגלה זו אל נשיהם - כי גם מהן קמו נביאות, ואלו לפניהם לא חל הענין האלוהי כי אם על יחידים שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון.

אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל, כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו ? לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם, ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות, ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ, כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמדותיו, והוא קבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית, ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל - רצוני לומר את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה בלא עיון ולמוד. לכן נקרא אדם הראשון אצלנו בן אלהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני אלהים.

והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו. ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו, ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות. וסגלת שת היה אנוש בנו. וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני אלהים, ולכלם השלמות בגוף ובמדות באריכות ימים בחכמה ובכשר המעשה, ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם.

אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי. כך למשל תרח, אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו - לעבר. גדולה מזאת הוא הכיר גם את נח, כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים. כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו, ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח, שכן נפלו לו בירושה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה. אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום. וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה....

רבי יהודה הלוי קורא אפוא כך את התורה: עובדה היא, שלאחר אדם הראשון התורה מציינת אך ורק בן אחד מבין הבנים שהיו לו לכל אדם. הדבר מלמד כי התורה מבחינה בין הבנים - ישנו בן אחד מיוחד, והשאר שונים. הבן המיוחד הזה הוא המעביר את הגרעין המיוחד של אדם הראשון, וכך עברה הסגולה המיוחדת הזו מאדם הראשון ועד יעקב אבינו (בשינוי בימי יעקב אבינו נעסוק בשיעורים מאוחרים בהרבה). במקומות אחרים בספר הכוזרי הדגיש ריה"ל כי לבריאה יש חמש דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר ובעל סגולה (עם ישראל) - עם ישראל הוא אפוא דרגה חמישית של הבריאה, ואין הוא עומד באותו מקום ובאותה דרגה עם שאר בני האדם בעולם.

לאמור: כבר מראשית הבריאה האלוקית היה פער מהותי וסגולי בין אלה שזכו לסגולה שבסופו של דבר מאפיינת את עם ישראל, ובין הרוב המוחלט של האדם שלא זכה בה. את רבי יהודה הלוי המשיכו רבים, ובעיקר חכמי הקבלה, שלימדו כי ההבחנה בין ישראל ובין אומות העולם היא מראשית הבריאה.

כמובן שניתן לקרוא עובדה זו בצורה שונה לחלוטין. זו תטען כי התורה מתחילה בראש ובראשונה בבסיס המשותף שיש לכל האנושות. התורה מלמדת כי צלם אלוקים מאפיין את בני האדם כולם, את כולם אסור לרצוח (כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים כי איסור רציחה נובע גם מהעובדה שכל אדם נושא צלם אלוקים), ורק מאוחר יותר התפצלה האנושות לזרמים שונים.

אף שהרמב"ם לא כתב כך במפורש, ניתן להבין ממקומות רבים במשנתו שזו הייתה הדרך שהוא התבונן בדברים. הרמב"ם לא הדגיש בדבריו את ההבחנה הסגולית שבין אדם לאדם ובין יהודי לגוי. כשהוא מתאר את בחירת עם ישראל (בפרק הראשון של הלכות עבודה זרה) הוא אינו נזקק לאהבה אלוקית מיוחדת, או לתכונת יסוד שנבראה כבר בבריאת העולם. הוא כותב בסגנון אחר, ונראה מדבריו כי הקב"ה בחר בעם ישראל בשל העובדה שהאבות בחרו בקב"ה להיות להם לא-לוהים, מול הטעות הגדולה של העולם כולו, שנטה אחרי השמש והכוכבים.

בקריאה זו, אין אנו מתעלמים ממה שיבוא בהמשך. בהמשך אכן תהיה הפרדה בין ישראל לאומות העולם. ברם, גם לאחר ההפרדה וההבחנה היחס לגויים הוא יחס כאל בעלי צלם א-לוקים שהובחנו והופרדו, ולא כאל רובד אחר בכלל של הבריאה. על כן לא נמצא בדברי הרמב"ם לדוגמה את ההתניה שרק עם ישראל זוכה בנבואה, וכדו'. כמו כן, לעמדת הרמב"ם יש כמובן השפעה ניכרת על דחיית עמדות גזעניות המדברות על הגויים כמי שאינם ראויים ליחס אנושי מצד עצמם.

אין אנו יכולים להכריע מי קורא נכון עובדה זו. מחד גיסא, קביעת ריה"ל שיש להבחין בין "גרעין" ובין "קליפות" אינה נתמכת בפשוטו של מקרא, והעובדה כי אך בן אחד מוזכר בכל פעם אינה מלמדת בהכרח את שריה"ל לומד מכך. מאידך גיסא, בהמשך התנ"ך נראה אכן יחס מיוחד ועמוק לעם ישראל, אם כי כאמור אפשר שהדבר נובע מבחירת האומה ולא מסגולה שהיא מראשית הבריאה. תפקידנו אינו להכריע, אלא לפרוש את הכיוונים העיקריים, ועל הלומד לבחון מה הוא למד מכך.


פורסם באתר "ישיבת ההסדר פתח תקוה"
www.ypt.org.il
© כל הזכויות שמורות