בין איש ואשתו - דיני לשון הרע
הרב יובל שרלו
האם מותר לבני זוג לדבר לשון הרע?מה הגדרים והסייגים להיתר זה?על כך במאמר הבא שפורסם בתחומין שנת תשס"ז (ט"ז חשון תשס"ח)

א. חומרת לשון הרע ורכילות בין איש לאשתו

בספרו חפץ-חיים (הל' לשון הרע ח,י) מבאר "החפץ חיים" -

אין שום חילוק באיסור הסיפור בין אם הוא מספר לאנשים אחרים, קרוביו או רחוקיו, או לאשתו, אם לא שהוא דבר שצריך להודיעה מפני התועלת שתהיה מזה על להבא, כגון שהיא מקפת לאנשים רעים שיהיה קשה אחר כך להוציא מהם, על כן הוא מספר לה את טבעם הרע ומזהירה שלא להקיף להם. והוא הדין, ששותף יספר כזה לשותפו על איזה אנשים, שבדעתו אינם בחזקת נאמנים, וכל כהאי גוונא... ואפילו אם אינו מכיר בעצמו את טבעם הרע, רק שמע עליהם, גם כן מותר לספר לה מה ששמע עליהם ולהזהירה על להבא. אף שאין לו להאמין בהחלטה למה ששמע עליהם, הא על כל פנים לחוש מבעי (אך באופן זה לא יספר לה בלשון שיהיה מוכח מדבריו שמקבל בהחלטה מה ששמע, רק יאמר לה "שמעתי על פלוני כך וכך, על כן הזהרי שלא תקיפנו"). אבל בלאו הכי אין שום חלוק בדבר.

ראייה לכך שמותר להזהיר מפני אנשים שאינם בחזקת נאמנים מביא הח"ח מהמסופר בקידושין נב,ב, שר' יהודה הזהיר את תלמידיו: "אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות".

הוסיף שם הח"ח וביאר:

רבים משתבשין בזה, שמספרין לנשותיהם כל מה שארע להם עם פלוני ופלוני בבית המדרש או בשוק. והנה מלבד איסור לשון הרע, עוד הוא מרבה בזה מחלוקת, כי היא בוודאי תיטור השינאה ותריב עבור זה עם פלוני או עם אנשי ביתו, וגם תסיתהו לילך עוד ולריב עם פלוני עבור זה, וסוף דבר יהיה שהיא בעצמה תבזהו עבור זה. על כן השומר נפשו ישמור את עצמו מאד, שלא לגלות לאשתו מעניינים כאלו.

כנגד הנטייה להתיר סיפור של לשון הרע לקרובי משפחה מביא הח"ח ראייה מעונשה של מרים שסיפרה לשון הרע לאהרן אחיה, וכן מעונשו של יוסף על שהביא את דיבת אחיו אל אביו. אדרבה, סיפור לשון הרע בין איש לאשתו חמור עוד יותר, וכמבואר באבות דרבי נתן סוף פ"ז:

אל תרבה שיחה עם האשה - כיצד? בזמן שאדם בא לבית המדרש ולא היו נוהגין בו כבוד או שערער עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו: כך וכך ערערתי עם חבירי, כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו - מפני שבוזה את עצמו (ובוזה את אשתו) ובוזה את חברו; ואשתו, שהיתה נוהגת בו כבוד, עומדת ומשחקת עליו. כיון ששמע חברו אמר אוי לי דברים שבינו לביני הלך ושחן לאשתו, ונמצא אותו האיש בוזה את עצמו ואת אשתו ואת חבירו.

ברור מהח"ח שאין הבדל בין סיפור לה"ר לאשתו לבין סיפורו לכל אדם, וההיתר לספר לאשתו הוא רק אותם דברים שמותר לספרם לכל אדם. אדרבה, לפי הח"ח הסיפור לאשתו חמור יותר: מצד אחד נאמנותה של אשה לבעלה תביא אותה בעקבות הסיפור לנטור למתנכלים לבעלה ואף להסית אותו כנגדם; ומצד שני עלול הדבר להביא לידי הקלה בכבודו של הבעל בעיני אשתו.

כשמדבר אדם לשון הרע הרי הוא משחית בכך את נפשו שלו, וכדברי רבנו יונה (שערי-תשובה ג,רטז): "המספר לשון הרע - שתים הנה קוראותיו: הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו ושמחתו לאידם." ובסופו של דבר מתקיים בו "כל הפוסל במומו פוסל", וכדברי בעל אורחות-צדיקים (סי' כה):

היזהר בך מאד מלשון הרע, כי בזה אתה מבייש עצמך, כי כל הפוסל - פסול, ואינו מדבר בשבחו של עולם, ודרכו לפסול בני אדם במומו (קדושין ע,א) - במום שיש בו, כי הוא מונח כל היום בלבו... בעל הלשון מחפש מומי בני אדם, והוא דומה לזבובים שהם ינוחו לעולם על מקום הלכלוך; אם יש באדם שחין, מניחים את הגוף וישבו על השחין. וכך הוא בעל לשון הרע: מניח כל הטוב באדם ומדבר מן הרע.

אם כלפי כל אדם כך, הרי כלפי אנשי ביתו בוודאי ובוודאי, שחייב אדם לשמור על כבודו, וממילא על סמכותו בעיניהם.

עצם סיפור לשון הרע פוגע בדמותו של המספר, ולכן אסור לספר לה"ר אף על עצים ואבנים, וכדברי הגמרא ערכין טו,א): "בא וראה כמה גדול כוח של לשון הרע. מנלן? ממרגלים - ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה."

כדין לשון הרע, כך גם דין הרכילות, וכמו שכותב הח"ח בהל' רכילות ז,ג:

יש ליזהר מאד שלא לקבל רכילות משום אדם, ואפילו מאשתו. וכאשר נתבונן היטב, נמצא שבמה שהוא מקבל רכילות מאשתו במה שספרה לו, שפלוני דיבר עליו כך וכך, לבד העוון העצמי של קבלת רכילות, הוא מביא לעצמו על ידי זה צרות רבות - כי בראותה שבעלה מקבל דבריה בסבר פנים יפות, תספר לו תמיד מעניינים כאלו, ומביאתו על ידי זה לידי כעס ומצה ומריבה ודאבון נפש. על כן הנכון מאד לבעל נפש לגעור באשתו כשמספרת לו מעניינים כאלו.

הקירבה שבין איש לאשתו עלולה לעודד את סיפור הרכילות ביניהם, ומפני זאת מזהיר כאן הח"ח.

לשון הרע גורם נזק לזה שמספרים עליו, וככל שמספרים עליו יותר (כפי שעלול הדבר לקרות בין איש לאשתו) הנזק רב יותר. המספר משחית את דמותו שלו, וגם גורם להשחתת דמותו של השומע. ונמצא שסיפור לשון הרע ורכילות בין קרובי משפחה, ובמיוחד בין איש לאשתו הוא חמור עוד יותר.

ב. לשון הרע אינה רק דיבור בגנותו של אדם

פגיעתם של הרכילות ולשון הרע בכל הצדדים הנוגעים בדבר היא כנראה שהביאה את הרמב"ם (הל' דעות ז,ב) להגדיר את הרכיל כ"זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני. אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם." הפגיעה בשלושה בבת אחת, אפשר שהיא החרבת העולם.

הרמב"ם כתב שרכילות היא "אף על פי שהוא אמת", ובהמשכה של אותה הלכה כתב שלשון הרע "הוא המספר בגנות חברו אע"פ שאמר אמת". בכסף-משנה הוסיף (ואולי כך גרס בדברי הרמב"ם) ש"רכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך, או עשה לך כך, אע"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר." והמקור לכך הוא כדברי הכס"מ מהלשנתו של דואג, "שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד, ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש, שאין בזה גנות לו, דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול." אולם בעל ספר החינוך (מצ' רלו) כתב שהרכילות היא "שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך."

דברי הרמב"ם קשה להולמם: האמנם גם דברים סתם המועברים מאדם לאדם, שאינם נושאים אופי של סכסוך, ואין בהם כל גנאי, ואמת הם, אסור לספרם? אפשר לבאר זאת בכמה דרכים:

א. בכל דיבור ודיבור יש לבחון האם תוכנו עלול לגרום לסכסוך ומחלוקת או לא. אך כיון שאין אדם יודע למה יגרמו דבריו, הרי הוא עובר באיסור רכילות אף על עצם הסיפור. מותר לספר דברים לזולת רק כשהמספר יודע בוודאות שדבר אינו יכול להתפתח מדבריו. ראיה לפירוש זה יש מדברי הרמב"ם בפירושו לאבות א,יז:

הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו, ולא עבירה ולא מרי, כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה. והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור. ונאמר על רב, תלמידו של ר' חייא, שלא שח שיחה בטלה מימיו...

זהו החלק (הסוג) השלישי של הדיבור, ומשמע שדיבור זה אינו אסור מעיקר הדין, אלא ממידת חסידות בלבד. בחלק הראשון מנה הרמב"ם דיבור שכולו נזק, ובחלק השני דיבור ש"יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר", וכדוגמא הוא מביא לכך סיפור בשבחו של אדם, שיש לו בכך תועלת, אבל יכול להיגרם מכך גם נזק, "שיכעיס שונאו ויזיק למי שמשבחו". על דיבור כזה כתב הרמב"ם שצריך להניחו. נמצא שהדיבור נבחן לפי מידת הנזק או התועלת העלולים או עשויים להיגרם על ידו.

ב. הגדרת הרכילות אינה נבחנת על פי התוצאות שאליהן היא עלולה להוביל. את זאת יש ללמוד מדברי הרמב"ם בסוף הלכות צרעת:

התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים. והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר והאיש משה ענו מאד. ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות...

הנה כשדיברה מרים, "לא דיברה בגנותו" של משה, ואעפ"כ סיפורה של מרים מהווה דוגמא ומקור להלכות רכילות, ואפילו כשמדברים "גדולות ונפלאות" הדבר אסור.

אכן, אפשר שבכותבו שמרים "לא דיברה בגנותו" של משה, לא קבע הרמב"ם שהדברים עצמם לא היה בהם משום גנאי, אלא התייחס לכוונותיה של מרים, שבוודאי לא נתכוונה לגנות, וראייה לכך מיחסה למשה, ש"גידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים". ולפי זה, תוכן הדברים הוא שקובע אם יש בהם משום רכילות או לאו.

נחלקו בכך גם גדולי האחרונים. הר"ש גנצפריד כתב בקיצור שולחן ערוך (ל,א), שרכיל הוא "אף על פי שהוא אמת, וגם אין בו גנות." ראייתו היא מ"דואג האדומי, שאמר לשאול כי אחימלך נתן לדוד צידה וחרב, אע"פ שהדבר היה אמת, וגם לא הוי גנות לאחימלך, שהרי לא עשה בזה שום מעשה רע." אך החפץ-חיים כתב בפתיחה לדיני רכילות, שהאיסור הוא כשעל ידי הדיבור גורם "להכניס שנאה בלבו (של השומע) על אותו פלוני."

לכאורה הדוגמאות שמנה הרמב"ם בפירושו לאבות - "מה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני" - שאותן מכנה הרמב"ם כשיחה בטילה שאין בה איסור רכילות, תומכות בדברי הח"ח, שרק דיבורים שגורמים לשנאה, הם הדיבורים האסורים. אך גם בדיבורים מסוג זה יש להיזהר ולבחון היטב מה עלולה להיות תוצאתם, שכן גם דואג האדומי לכאורה לא תיאר בפני שאול אלא את מנהגיו של אחימלך. מסתבר אפוא, שלא רק תוכן הדיבור קובע, אלא גם נסיבות אמירתו, כוונותיו של המספר ואל מי הוא נאמר. במרכיבים אלה, המגדירים דיבור כלשון הרע וכרכילות, נעסוק בפרק הבא.

תיתכנה אפוא שלוש אפשרויות המגדירות דברי רכיל ולשון הרע, כששתי הראשונות חולקות מן הקצה אל הקצה - רק כשיש בשיחות תוכן מסכסך; כל שיחה הנוגעת למעשיהם של אחרים. האפשרות השלישית ממצעת בין השתיים, וקובעת שעקרונית האיסור הוא לדבר דברים שתוכנם מביא לידי סכסוך, אך למעשה כיון שאין אדם יודע מה עלול להביא לידי קרע וסכסוך, עליו להימנע מלדבר כל דבר שנוגע לאחרים ולא לו.

ייחוס לה"ר לדואג האדומי תומך באפשרות השלישית, שלפיה אין איסור גורף על כל דיבור הנוגע לזולת, כפי שיש באפשרות השניה. וכיון שכך פותח הדבר פתח לדיבורים בין איש לאשתו, שהגם אם נוגעים הם לזולת, עדיין נותרים הם בתחום הסגור שבין איש לאשתו, ולא יביאו לידי קרע וסכסוך.
למאמר המלא


אסתר בת שרה
תגובות
כתוב תגובה




לשה´´ר על עצמו
האם תוכלו לפרט מה גישת הרמב"ם והח"ח לענין דיבור לש"ה על עצמו?
אילת
 

Loading

(חיפוש מתקדם)
 
ישיבת אמי"ת 'אורות שאול' רחוב ירושלים 1, רעננה. טלפון משרד: 097700354, פקס: 098783586
שאל את הרב, פרשת השבוע