"כפה עליהם הר כגיגית"
הרב רונן נויבירט
הרב רונן נויבירט בוחן את כפיית ההר כגיגית והשלכותיה על החינוך בימינו (י"ז שבט תשס"ח)

"ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא ( רש"י - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס) . אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו היהודים..." (שבת פ"ח.)

המדרש הנ"ל המתאר את מתן התורה בכפייה, מעורר תמיהה קשה. הרי בני ישראל קבלו את התורה ברצון, עם אמירת "נעשה ונשמע"! יתרה מכך, הגמ' באותו העמוד משבחת את מעלת ה"נעשה ונשמע" - "אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו... ". אם אכן היתה הקבלה בכפיה, מה הרבותא באמירת "נעשה ונשמע"? הקביעה המסכמת של רבא מתמיהה אף יותר - הכיצד ניתן לומר שמעמד הר סיני, בו נתגלה הקב"ה לעם ישראל, אינו מחייבנו בקיום התורה וכי המעמד המחייב אותנו הוא דוקא מעמד ה"קיימו וקיבלו" של מגילת אסתר, מגילה בה שמו של הקב"ה אינו מוזכר ולו פעם אחת? אכן, צירוף המילים "קיימו וקיבלו" מקביל הוא "לנעשה ונשמע" - קודם קבלה ואח"כ קיום, אך כיצד ניתן כלל להשוות ביניהם?

בעל המשך חכמה , ר' מאיר שמחה מדוינסק, מתרץ קושיה זו באופן נפלא וז"ל: "פירוש: שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה.". משמעותה של כפיה הינה שלילת בחירתו החופשית של האדם. ענינה של הבחירה החופשית היא מתן שויון הזדמנויות ואפשרויות לבחירה חופשית של הדרך בה ילך האדם. הקב"ה אמנם לא כפה ולו על אחד מבני ישראל את קיום התורה במובן הרגיל של כפיה. בני ישראל אכן אמרו "נעשה ונשמע" וקבלו את התורה מרצונם. אך היתכן שבני ישראל ינהגו באופן שונה? הניתן לומר "לא" לקב"ה הניצב עליך, המתגלה אליך פנים אל פנים? זוהי משמעותה של הכפיה במעמד הר סיני - אי היכולת לבחור בחלופה אחרת, בשל גודל המעמד.

ע"פ זה , נבין את ההסבר לדברי רבא בגמרא במסכת שבת. אכן מעמד הר סיני לא מחייב, בשל הכפיה שהיתה בו. קבלת תורה באופן זה לא היתה מושלמת ולכן גם לא החזיקה מעמד. אמנם, מודל לקבלת תורה מחייבת הבאה מכוחנו ובבחירתנו, הוא "קיימו וקבלו היהודים". סיפור המגילה, הינו סיפור הרצוף בהשתלשלויות מקריות; ברגע בו המלך נכנס - נופל המן על המטה; בדיוק ברגע בו מגיע המן לתלות את מרדכי - נדדה שנת המלך. הדוגמאות למקריות במגילה הן רבות וידועות, אך דבר אחד, כאמור, לא נמצא בה והוא - שם ה'. אכן, שמו של הקב"ה רמוז הוא במגילה, אך בודאי שבפשט הדברים שם ה' נסתר.

לבני ישראל באותה תקופה, היתה אפשרות לפרש את כל האירועים כאילו התרחשו באורח מקרי לחלוטין וללא יד מכוונת. לא היתה שום "כפיה" בבחירת הדרך. עם זאת, בחר העם, ודוקא מתוך ההסתר, בקב"ה ובתורה. זוהי בדיוק קבלת תורה אמיתית - קבלה הבאה מתוך גילוי הקב"ה על אף  ההסתר, קבלה הבאה מרצון והכרה, ולא מכפיה והכרח.

דומני, שהבנה זו עשויה להסביר את נפילת העם בחטא העגל. הכיצד יכול עם, אשר ראה ארבעים יום קודם לכן את הקב"ה מתגלה אליו מתוך האש ואומר: "אנכי ה' אלוקיך", לומר על העגל: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך..."? כיצד מתכחש העם למציאות האלוקית אותה ראה באופן כה מוחשי כפי שציינו לעיל?

לאור דברי המשך חכמה, ההסבר לכך הוא פשוט. בטבעו של האדם, אין הוא מפנים לקרבו כל שלא רכש בכוחו וברצונו. כל דבר הבא אל האדם בכפיה, אינו מושרש בתוכו. כך אירע גם לדור המדבר. הם אכן קיבלו תורה, אך קבלה זו היתה למעלה ממדרגתם. אין זה טבעי שעם של עובדי עבודה זרה, יעבור "קורס מזורז באמונה" של חמישים יום ומיד יקבל תורה. האמונה בה' אינה מופנמת בקרבם, ובהזדמנות הראשונה, מתפרצת מחדש המנטליות הקודמת של עובדי ע"ז. לכן, כל ענינה של הגאולה העתידית, שתהיה גאולה מתוך הסתר פנים, גאולה איטית יותר "כי לא בחפזון תצאון...", גאולה בה אנו בכוחנו נגלה את הקב"ה: "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים"[1], ורק אחרי כן יתגלה אלינו מלך מלכי המלכים הקב"ה. כך יובטח שהגאולה תופנם בקרבנו ותשאר נצחית.[2]

דומני שמודל החינוך של הגאולה העתידית, מודל ההפנמה בחוסר כפיה, הינו המודל הנצרך בדורנו . אין עוררין לכך, שיש מקום לכפיה בחינוך. חינוך במצב של חופש מוחלט, עלול להביא לאנרכיה, לחוסר משמעת וריסון עצמי. אולם הסכנה בחינוך היא העצירה וההסתפקות בשיטת הכפיה ובמסגרת. מחובת המחנך, בייחוד בגיל ההתבגרות,  להעניק לנוער את החופש ואת הכלים להפנמה והזדהות עם הערכים והחומר הנלמד. חינוך בכפיה ללא הזדהות והפנמה עלול להביא לריאקציה, ל"אנטי", ולהתפרקות מכל הערכים ה"כפויים". חינוך נכון (ובייחוד בגיל ההתבגרות) אינו חינוך למידע חיצוני בלבד, אלא גם ובעיקר חינוך למודעות, הפנמה והזדהות עם הערכים המועברים:

"...באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר ואין אתה" (אורות הקודש, מוסר הקודש, צ"ז).

על מנת שנעזור לבני הנוער ולכל בני הדור לחזק את מציאת "האני" אשר הולך ומשתכח, שומה עלינו לחזק את החינוך לחיבור והפנמה של התורה, בתוך מסגרת חווייתית ללא כפיה, מסגרת של "חנוך לנער על פי דרכו".



[1] ישעיה י"א ט'

[2] עיין אורות הקדש ב' תקכ"ז "המוגבל והבלתי גבולי",לגבי ענינה של "שבירת הכלים" בבריאת העולם, שזהו כל התהליך בבריאה - התגלות גדולה של הקב"ה שאינה בכוחו של האדם, ומעבר להשגתו. עקב התגלות זו באה "השבירה" - נפילת האדם. אמנם התגלות זו נותנת לאדם פוטנציאל,"תו תקן", להגיע לגילוי זה בכוחות עצמו בעתיד.כמוכן, המדרש במסכת נדה(דף ל: ) על העובר ש"מלמדין אותו כל התורה כולה",זה אמנם מעבר לכוחו ולכן מיד עם יציאתו לאויר העולם באה ה"שבירה" : "בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". אמנם קבלת תורה זו של העובר, נותנת לו את הכח להגיע לגלוי זה בכוחו: "ואינו יוצא משם, עד שמשביעין אותו..."


לעילוי נשמת פנינה בת ליאור
תגובות
כתוב תגובה




 

Loading

(חיפוש מתקדם)
 
ישיבת אמי"ת 'אורות שאול' רחוב ירושלים 1, רעננה. טלפון משרד: 097700354, פקס: 098783586
שאל את הרב, פרשת השבוע