כה ציפיתי...
אלישע נדב
התבוננות באגדה: פרשנות, מחשבות, משמעויות ובעיקר שאלות. אלישע נדב על האגדה המפורסמת ממסכת כתובות. (כ"ה אדר תשע"ב)

רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא[1].הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא.חלש דעתה אחית דמעתה מעינה. הוה יתיב באיגרא[2]. אפחית איגרא מתותיה, ונח נפשיה[3].

תרגום: רב רחומי היה מצוי לפני רבא (בישיבתו) במחוזא, היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים. יום אחד משכה אותו הסוגיה. היתה מצפה אשתו: עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. לא בא. חלשה דעתה והורידה דמעה מעינה. היה יושב רב רחומי על גג, נפחת הגג תחתיו ומת[4].

הדברים הבאים הם ניסיון לניתוח אגדה מפורסמת מהתלמוד הבבלי ולימוד מחודש שלה. הרעיונות שעולים תוך כדי הדברים ואינם חלק ישיר מהלימוד, אלא פרשנות חופשית שעלתה ממנו, שניתן לכנות אותה 'בעקבות' האגדה; או כפי שזה מכונה בכותרת המשנֶה: התבוננות באגדה. הפרשנות החופשית-מתבוננת היא אישית, וכל אדם יכול למצוא בה דרכים משלו. חלקתי את הפרשנות לקטעים-קטעים כאשר כל חלק יכול לעמוד בפני עצמו, ויחד הם מצטרפים למהלך אחד. בחלק מהקטעים - בנוסף לניתוח עצמו - שילבתי חלקי סיפור, כמו גם מחשבות ומשמעויות אפשריות שעלו בלימוד, ובעיקר - שאלות. אין כאן שיטה סדורה ללימוד אגדה, אלא אפשרות נוספת ללימוד המשלבת צורות חשיבה שונות וסגנונות שונים ובכך מנסה להיות נאמנת לרוחה הסוערת של האגדה עצמה.

לא ניתן לקרוא את האגדה שלפנינו בעיניים לא ביקורתיות. אגדה זו ביקורתית באופן חריף, כמו גם המדרשים המופיעים בהמשך לה - ודומים אליה ברעיונם. הביקורת היא כפולה: פעם אחת האגדה בפני עצמה, ופעם נוספת ההקשר בו היא נמצאת - העמדת המשנה כרבי אליעזר והבאת עמדת חכמים החולקת על דבריו: רבי אליעזר אומר שלת"ח מותר לצאת ללמוד שלא ברשות לשלושים יום ובכך להדיר נשותיהם מתשמיש המיטה, ואילו חכמים אומרים שיכולים אפילו שנתיים ושלוש. מיד אח"כ מובא המדרש שלנו. נראה אפוא שאף אם לפי ההלכה מותר הדבר - האגדה מבקרת זאת בחריפות, ודנה ברותחין את רב רחומי, גיבור אגדתנו, למיתה[5].

א. אהבה

רחומי. רב רחומי. האותיות שקופצות לנו תמיד בשם הזה הם ר.ח.מ, רחמים. "דחילו ורחימו". אולם התרגום הנכון הוא: אהבה. רב אהבה[6]. בקריאה ראשונה של המדרש נשמע השם כציניות דקה, איזה שם אירוני לגיבור סיפור נטול רגשות אהבה[7]. אבל אין זה נכון - יש המון אהבה ברב רחומי אלא שהוא קרוע בין אהבותיו והן משסעות את עולמו[8]. שמו של גיבור האגדה מבטא את הסיפור כולו. רב רחומי הכריע בין אהבותיו. הוא היה חייב: או-או. אי אפשר גם זה וגם זה. הוא יודע שיש לו פת בסלו ולימודו רגוע ואין הוא נִמהר. לפעמים פת בסל (במובן של נישואים - ולא של פרנסה) יכולה להיות כריחיים על צוארו - ואז, איך יעסוק בתורה??

רחיים.

כשאענוד טבעת על אצבעך

תענדי רחיים על צוארי

ותקדשי אותי

 

מחשבות יהיו לקמח

אהבה ללחם טרי

מלח של ברית ימתיק בשרי

ותעשי אותי

                מאד נוכח

ותעשי אותי

                מאד מעשי.

 

בעולם בו אני

מוקרן על אויר

ואין מנוחה לנפשי

 

בחכמת נשים

ברחיים של אבן,

מבית

אוכל להיות כאן

להיות ממשי.

                     (רועי זמיר)[9]

השיר עוסק בצד 'הכּוֹבֵל' של הנישואים, שהמחויבות אליהם מצריכה שינויים בגישה של הגבר-הבעל אל העולם בו הוא חי. זוהי, לפחות ע"פ ציפיית הכותב, כבילה חיובית שתגרום לו להיות ממשי ומעשי יותר, בהשפעתה ההדדית של האישה. הצד הזה איננו קיים, מסתבר, ביחסי רב רחומי ואשתו, לא ברמת ההשפעה ואף לא ברמת המחויבות.

ועדיין אפשר ששמו הוא מטאפורה בלבד, כלי ספרותי טהור. וגם אין זה באמת חשוב מי בדיוק היה אותו תלמיד בבית מדרשו של רבא.

ב. תורה

רב רחומי יוצא לשנה שלמה. הוא מבין שתורה דורשת התמסרות שהיא למעלה מהזמן ההגיוני. "אמר רב רחומי..." - התורה והוא הם אחד. דברי התורה נעשים לרב רחומי כישות עצמאית חיה איתה הוא מזדהה ומתקשר בעבותות של אהבה, בבירור ובליבון ובדיבוק.

רב רחומי תופס את התורה כערך עצמאי ובלעדי - על דבר אחד העולם עומד: תורה. ככל שנעסוק יותר בתורה תהיה התורה גדולה יותר, משפיעה יותר. ייתכן והמדרש מדבר על חוסר הבנה של הקשרים רחבים בתורה, של המטא-הלכה. גם תורה היא חלק מהֶקשר רחב יותר, כאשר היא חלק מחייו של האדם. הקשר משמעותי ומעצב אך ניתן לעימות, כאשר לא ברור שתמיד יד לימוד התורה על העליונה. אדם שלומד תורה יכול לאבד את ההקשר, לפספס את הפואנטה, ולא להבין שגם חייו האנושיים, הרבדים המעשיים והפשוטים שלו הינם חלק מעולמו הרוחני-תורני.

תחושת הממשוּת בתורה היא תחושה שאינה ברורה דיה, קשה 'לאחוז' בסוגיה. 'שיטת הערפל' כינו זאת פעם בקדמת בית המדרש. אתה שוחה בסוגיה, מבין את המילים, אבל לא 'אוחז' בממשותה של הסוגיה.

הממשות היא תכונה נשית מובהקת. הן מעשיוֹת וחשות את הדברים בצורה הרבה יותר חזקה מאשר הגברים. כמה וכמה בחורי ישיבה שנישאו סיפרו שלימוד התורה שלהם הושפע באופן משמעותי מהקשר הזוגי, בייחוד סביב נקודה זו. רב רחומי לא לומד את סוד ההפריה ההדדית שיכולה להיווצר מנישואיו, שהוא יכול ללמוד מאשתו ולהשליך מכך אל העולמות הנוספים בהם הוא חי[10]. לא כך כותב רועי בשיר שהבאנו לעיל? "בחכמת נשים / ברחיים של אבן, / מבית / אוכל להיות כאן / להיות ממשי".

הפער בין רב רחומי לאשתו הוא בתפיסת העולם. כל אחד מהם הקריב משהו מעצמו לטובת השני, אולם זה נובע אצל כל דמות מכיוון שונה. לאישה ישנה רציפות נפשית בין העולמות בהם היא חיה. היא 'נושאת' את ההפכים כולם, ומשם מקור היכולת שלה לוותר ולהסתדר; ואילו הגבר 'סובל' את ההפכים וחי בהם בצירים שונים - מקבילים. במקום אחד הוא כזה, ובמקום שני הוא אחר.

ג. בית

איפה נמצא ביתו של רב רחומי? האם במקום בו נמצאת אשתו - 'ביתהו' - כפי שהיא מכונה בהמשך? או אולי בבית הקבע שלו - בית המדרש בו הוא חי את חייו, ימיו כלילותיו, ולן בעומקה של הלכה?

ד. ערב יום הכיפורים[11] ויום אחד

רב רחומי היה רגיל לשוב אל ביתו כל ערב יום הכיפורים. זמן התרחשות האגדה מתואר כ'יום אחד'...

ערב יום הכיפורים היה לנו

ראשית הזמן

                     (זלדה)[12]

ויהי ערב ויהי בוקר

יום אחד

                     (בראשית א', ה)

קצת אסוציאציות:

  • ·        יום אחד - יום ההתאחדות והמפגש בין רב רחומי לאשתו. "והיו לבשר אחד...".
  • ·        יום אחד - הזמן ידוע מראש, יום מסויים. המציאות הטבעית ששניהם יחדיו בבית מתוכננת בקפידה.
  • ·        יום אחד - יום החיבור והייחוד, שהפך לאשת רב רחומי ליום הפירוד, הבדידות והיחידות. ומנגד, מקבילו הזהה כפי שעוצב באגדה: ערב יום הכיפורים - אף הוא יום החיבור (העליון) שהופכת התורה ליום הפירוד (הגופני).

כיצד הופך ערב יום הכיפורים בן-רגע ליום אחד, עוד יום במשך השנה? כיצד מתחולל המהפך המהיר הזה?

עבור רב רחומי המעבר הוא פשוט, עד כדי כך שבאותה שנה בה מתרחשת אגדתנו קורה מה שקורה. מה בין הסוגיה של אתמול לסוגיה של היום? המון. הבנה חדשה, שמועה טובה, חידוד בלימוד. כל יום הוא כחדש. אצל רב רחומי היתה שגרת לימוד התורה כחידוש.

כתלמידי ישיבה אנו חשים פעמים רבות בלימוד תורה מימד של שגרה (במובנה החיובי), רגילות. כמו אישה שאנו חיים איתה חיי יום-יום (חלקנו לפחות), או חֶברה שאנו חיים בה והיא הסביבה הטבעית שלנו. היא השגרה שלנו, סדר היום המוכר וידוע - ובכך אין בין יום שני לשלישי או ליום רביעי שחל בערב יום הכיפורים. תמידים כסדרם, והתורה - היא חיינו. שכן שם אנחנו בשלב זה של חיינו. פעמים רחוקות אנחנו מגיעים, אם בכלל, למעלת רב רחומי ומסוגלים למצוא חידוש בשגרת לימודנו.

אשתו משתוקקת שיהיה זה כיום רגיל, אולם מהצד ההפוך - בכדי שיוכלו שניהם פעם בשנה לחיות סוף סוף לילה אחד כזוג... אך היא איננה יכולה לשכוח שהלילה ליל יום הכיפורים הוא ואסור בתשמיש המיטה. ואעפ"כ היא מצפה... ציפיית אישה מלאת געגועים לבעלה...

ה. משיכה

איזו זוגיות היתה לרב רחומי ואשתו? האם אהבו אחד את השני? השאלות מצלצלות פשטני מדי, בגובה העיניים, אבל זהו סימן חיצוני בלבד. נציג אותן קצת אחרת: מה מודל הזוגיות שניתן לזהות אצל רב רחומי ואשתו? מה ניתן ללמוד על מערכת היחסים ביניהם כפי שמשתקפת בסיפור?

אנו מפרשים פעמים רבות סיפורים מעין אלה כחריגה מטבעיות החיים, ממהלך נורמלי וטבעי של סדר חיים ראוי בו ניתן ללמוד תורה ויחד עם זאת לקיים זוגיות תקינה[13]. אולם כאן אנו מבקשים לצעוד צעד זהיר קדימה: זוגיות ולימוד תורה יכולים להעשות באופן טבעי, אך חסר בהם צד מתסיס הבא לקדם את העולמות השונים בהם אנו נתונים. תסיסה זו היא צד היצריות שבנו, שבדיכויֵי הגלות נכבש אף הוא. אין די בקריאה לשוב אל טבעיות החיים - יש לעלות אף אל קומה גבוהה יותר (וגם נמוכה יותר בצידה הגופני) של יצריות בעבודת השם ובכל צדדי חיינו.

"משכתיה שמעתא". ומתרגמים: משכה אותו הסוגיה. מערכת יחסיו של רב רחומי עם התורה מתוארת בביטוי בעל קונוטציה מינית - משיכה. היה מימד של משיכה - דחף יצרי - בלימודו של רב רחומי. הוא נתאווה ללמוד אותה, כתאווה שלא ניתן לשלוט בה.

רב רחומי סיים את ארוחת הצהריים. ברגליים כושלות הוא עלה לבית המדרש לשנן את שיעורו של רבא, אותו מסר בשעה הרביעית של היום. ידע שהוא צריך, שלא לומר חייב, להיות עכשיו בקיתון הקטן שהוא מתגורר בו במשך כל השנה ולארוז את חפציו המועטים. שם הוא צריך להיות ולא במדרגות המובילות חזרה אל הספרים וסיכומי הסוגיות. מחר בבוקר הוא יוצא חזרה הביתה אל אשתו. הביתה. אבל פה ביתו, במחוזא. קרוב לרבא, קרוב לחברותא. כאן הוא רוצה להיות וכאן מתנהלים חייו. רב רחומי חש השתוקקות לא ברורה, אבל מוכרת היטב: דלתות בית המדרש היו לו כפיתוי הגדול בעולם. הוא הרגיש פושע להפקיר את הסוגיה לבדה ולנסוע אל אשתו. מילא את חזהו בנשימות גדולות והחניק קולות בכי דקים שהדהדו בראשו. הוא נטה לחשוב שזו הסוגיה שבוכה על שהוא רוצה לעזוב אותה לאנחות, אף שהיא דמתה באופן מפליא לבכייה של אשתו. הוא פתח את הדלת בסערה ורץ אל מקומו. הרבה זמן כבר לא טעם מתיקות כזו בהתרפקות על הסוגיה.

משיכה היא אחת מדרכי הקניין. אולם בקידושי אישה אין מוזכרת דרך זו. היא מהדרכים הלא כתובות, הטריוויאליות כמעט. כך גם 'קניין תורה' שחז"ל מונים ארבעים ושמונה דרכים לקנותה, ו'משיכה' איננה אחת מהן. כמו בקידושין היא מהדרכים הלא כתובות, כפי שדרך כמו 'חיבור פנימי עמוק' לא מנויה ביניהם.

כיצד אפשר לנהל חיים משותפים לאיש ואישה ללא יצריות? האם תיתכן זוגיות נטולת יצריות? ראשית, ודאי שתיתכן. אולם בקשר שלפנינו נשברה אף המחויבות הבסיסית - מימד הברית שבקשר - הקודמת לכל קומה נוספת של יצריות וגבהים נוספים בין בני הזוג!

ו. ציפיה

"היתה מצפה אשתו: עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא".

הציפיה עומדת בניגוד למשיכה[14]. ציפיית ההפתעה והתחדשות של האישה לעומת המשיכה, ההיגררות וההיכבשות של רב רחומי אחרי הקיים ועולמו המוכר.

ניתן להבין את המשיכה במשמעות שונה ממה שהבנו קודם - לא של גירוי והתעוררות יצרית, אלא כהימשכות וכיבוש תחת הגדרות ודינים. משיכה כתנועה נפשית של הכנעה ולא התחדשות. כוחותיו של רב רחומי נכבשים תחת עֹל הלימוד, ולא נֵעורים.

אפשר לאפיין זאת בשני צירים ארכיטיפים - המשיכה השכלית הגברית אל מוּל הציפייה הרגשית הנשית. רב רחומי לעומת אשתו. המתח בין שני הצירים הוא הוא המוליד את היצריות הזוגית: הסתר מול גילוי. היגררות מול הפתעה. היגדרות וריסון מול תאווה.

בפעם הראשונה אנו נפגשים באגדה קצרה זו באשת רב רחומי. היא חסרת שֵם. אשתו של. אולי שם אין לה, אך רגשותיה מתוארים כאן בדייקנות וחסכנות אגדתית. היא צד בסיפור - גיבורה בפני עצמה - לא פחות מבעלה.

עמדה בפתח הבקתה הרעועה רועדת מהתרגשות, מלאת ציפייה. שנה שלמה היא מייחלת לרגעים הללו. עוד מעט הוא יראה בקצה הרחוב... פעמים רבות במשך השנה תפסה את עצמה מתבוננת בוהה בחלון הפונה לרחוב, מדמיינת את רחומי בעלה, התלמיד חכם שלה, צועד הביתה ומפתיע אותה: "התגעגעתי...". היא התעשתה לרגע והרהור רע עלה בליבה - אולי, חלילה, לא יגיע? תחושת הבדידות גרמה לגופה להצטנף ולרעוד קלות, אבל הציפיה הכריעה. הוא חייב לבוא! תמיד הוא מגיע בערב יום הכיפורים, מזיע מעמל הדרך ופולט "סליחה" עם מבט אבוד.

השעות נקפו. היום הקדוש מתקרב, ורב רחומי עדיין לא הגיע אל הבית. עצבי אשתו דרוכים, אולם היא לא נותנת לעצמה להישבר, לא להזיל לשווא דמעות של היסטריה. היא מחאה בכפות ידיה בקצב מתון ואמרה לעצמה בכל מחיאה: "עכשיו הוא בא. עכשיו הוא בא. עכשיו...". שוב ושוב ושוב.

היום הלך וכלה והיא המשיכה במחיאות הקצובות כשפעימות הלב הולכות וגוברות. "עכשיו הוא בא. עכשיו הוא בא...".

לא בא.

כה ציפיתי ליום - והגיע

אך מדוע בוכה בי הלב?

מי הפך את שמחת פגישתנו

לעִצבון הפרידה הנוקב?

 

מי הצַר האורב לי בדרך

המרעיל בארות נחמה?

האמנם, רחשי, גם עליך

תִנתֵּך חמתי הסתומה?

 

האמנם לשכך את הזעם

של הא-ל התובע כל בכור,

אעקֹד על גבי המזבח

אף אותך, רחשי הטהור?

                     (רחל) [15]

ח. דמעה

אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב "ולא תונו איש את עמיתו"? עם שאיתך בתורה ובמצוות אל תונהו.

אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.[16]

אשתו של רב רחומי נשברת ומעינה יורדת דמעה אחת בודדת. היא איננה ממהרת לבכות. לבסוף, לא יכלה לעצור בעד דמעה שהסתננה מבין ריסי עיניה.

הדמעה היא הגורם למוות. התחושה הקשה שהונו אותה מעניקה לה תחושת אבדון, שציפייתה היתה לשווא, ואין עוד דבר השווה לתלות בו תקוות גדולות. דמעתה אינה מצויה - היא ציפתה... אך דבר לא יכסה על תחושת ההונאה הקשה אותה היא מרגישה.

ט. גג

אנו שבים אל רב רחומי שנותר לו במחוזא. הוא עולה ויושב בגג.

מהו הגג באגדה שלפנינו? האם זהו גג העולם? או אולי מציאות מנותקת, עליונה בה שרוי רב רחומי?

אני נזכר במדרש על רבי אליעזר בן-קיסמא שיוצא מבית המדרש ודעתו גסה עליו ופוגש את האיש המכוער[17]. המדרש שם מציג את המפגש ביניהם (ובעצם בין ר"א ובין הסביבה המציאותית) באופן קיצוני כ"כ עד שעולה השאלה - מיהו המכוער האמיתי? האם זה שה' עשה אותו כך או זה שלמד את תורת ה' באופן בעייתי ונעשה כך? רב רחומי שונה מר"א בן קיסמא. הוא אפילו אינו יוצא כלל מבית המדרש, גם לא בטוח שדעתו גסה עליו - הוא שקוע באהבת הלימוד בצורה כ"כ עמוקה עד שאינו שם ליבו לרגשות העולים בו ביחס להכרעת האהבה שלו. הוא בכלל לא מרגיש צורך לענות את המועקות שאינן קיימות בו. מה זה מלמד על טיב ההכרעה של רב רחומי להתמסר באופן טוטאלי לתורה ולא להיפתח למקומות חדשים שיגלה לו עולם כמו עולם הנישואים? כיצד ניתן להסביר את הרגשנות שמצויה בו ביחס לתורה - והוא לא מאפשר לה להתקיים במחוזות אחרים של חייו? מהי מהות הגסות-ניתוק-הדחקה שמתגלה אצל לומדי התורה השונים, ומתגלה בצורות שונות בשני הסיפורים?

לעיל העלנו שתכונת האישה היא נשיאת הפכים והשלמה איתם, בעוד שתכונת הגבר היא 'לסבול' את ההפכים השונים, כאשר לכל אחד מהם יש 'אחד' שונה - מקום אחדותי מעֶבר להפכים המנוגדים. בעוד שנשיאת ההפכים הגברית היא בכֹּח, ברעיון, בלימוד העיוני - הרי שבמציאות (ז"א הלכה למעשה) ניכרות סתירות באפשרויות הפסיקה השונות; נשיאת ההפכים הנשית, לעומת זאת, היא בפועל, ההפכים מתלכדים אל המעשׂיוּת וההחלטיוּת הנשית הבאה לידי ביטוי בהתנהלותן ש"ברור להן מה צריך לעשות...". במציאות אין סתירות לדידהּ של האישה וניתן לחיות עִם הפכים בצורה טבעית, ש'למעשה' מוכרעת ב'אחד' הנשי, שהוא האינטואיציה החזקה שלה. חיים מתוך רציפוּת נפשית מול חיים בעולמות מקבילים.

נשיאת ההפכים והיכולת להכיל אותם אל זרימת-חיים היא תכונה שאנו הגברים נדרשים ללמוד עם הנישואים, כאשר איננו מצויים רק בלימודי העיון והסברות, סְפונים בישיבה, ונתבעים בפועל לחיות בעולמות שונים.

הגג, ע"פ זה, הוא הלימוד בכח, והשבירה העתידה להתרגש עליו היא סתירת הסתירות-הפכים אל קרקע המציאות.

י. שבירה

הגג נשבר תחתיו של רב רחומי. הקונספציה והמציאות מתנגשות ומתמוטטות ואינן יכולות לשרוד יחד מול דמעת אישה.

יא. מוות

אשתו של רב רחומי נותרה אלמנה. מה השתנה בין קודם המוות לאחריו? לא הרבה. קודם היתה אלמנה-בחיים, וכעת היא אלמנה לכל דבר. ואולי דווקא ישנו שינוי משמעותי: כעת היא מוּתרת לכל העולם ופניה מועדות לאפשרויות חדשות שהיו חסומות לפניה במציאות הקודמת בה חייתה. יוצא אפוא שהמוות הוא גואלה של האישה, והמשוואות לא נשארות אדישות - את רב רחומי גאלה התורה בחיים ובכך הפך את אשתו לאלמנה-חיה, ולבסוף הפכה התורה לסם-המוות והרגה אותו, וכך נגאלה האישה.

זהו מאפיין די קבוע שמתגלה לכל מי שלומד אגדה ברצינות. האגדה כותבת את סיפוריה באופן תבניתי ומפתיע כאחד. המשוואתיות, מידה כנגד מידה, הפועלות בעולם הערכים של חז"ל באות לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר באגדתות. משם מקור המתח הגדול של האגדות - מפגש דרכים וערכים טעון במיוחד המעמֵת תפיסות עולם שונות.

אין זה אומר שלא הצטערה אשת רב רחומי בשמעה על מותו של בעלה. אלא שהכתוב כאן הוא ראִיה-פנימית רטרואקטיבית אפשרית של בעל המדרש ומה שרצה לבטֵא.

 

יא. סיום

אגדה זו בה עסקנו היא דוגמא לתהליך לימוד האגדה כפי שאני למדתי אותה. אין אלו המסקנות, תוצאות הלימוד, אלא הלימוד עצמו כפי שהתרחש אצלי. לימוד כזה, שיש בו צד של נוגע-לא נוגע, הנע בין ניתוח פשט ובין קריאה רגשית או אסוציאטיבית, ובין הרהורים תוך כדי להרהורים בעקבות, הוא, כפי שנאמר בפתיחה, מתוך רצון להיות נאמן לאגדה עצמה ולהנות מכל העולמות בהם היא עוסקת ופועלת על הלומד.

ניסיתי להציע פרשנות המתייחסת אל הדמויות שבאגדה ופועלם כאל ארכיטיפים של תפיסות.[18]

בסיומו של קובץ הסיפורים בכתובות, שעסקנו רק בראשון שבו, מופיע הסיפור המוכר על נישואי רבי עקיבא ורחל - ויציאתו ללמוד עשרים וארבע שנים מבלי לשוב לביתו. כאשר חוזר סוף-סוף רבי עקיבא הוא מכריז באזני תלמידיו "שלי ושלכם - שלה הוא", המבטא יותר מכל את פרשנותנו לאגדה - גם אם נעשה מעשה קיצוני בניתוק העולמות שבין התורה והמשפחה, הרי שהוא נזקף לזכותה של האישה (רחל היא ששלחתו ללמוד), מכיוון שהיה זה מהלך משותף של שניהם, ומתוך עבודה והפרייה זוגית-הדדית צמחה ועלתה התורה הגדולה.



1. מ'הוה' ועד 'מחוזא' - חסר בכת"י רומי

2. בדפוס ונציה מופיע סוף הסיפור באופן שונה ונסוב על האישה: "הוה יתבה באיגרא... ונח נפשה", כך שלא הבעל הוא שמת בסוף אלא האישה.

3. כתובות סב ע"ב

4. התרגום ע"פ שטיינזלץ

5. על הא-נומליות שבאגדה כבר כתבו בהרחבה בעבר, ואף האמירה האגדתית פה היא אנטי-הלכתית מובהקת, דבר המאפיין את האגדה במקומות רבים מִסְפוֹר. אין זה מענייננו באופן ישיר, כך שלא נעסוק בכך בהמשך.

6. פירושו המדוייק יותר של השם 'רחומי' בהטיותיו הארמיות הוא אהוּב או אוֹהב.

7. יונה פרנקל עסק כבר באירוניה שבשמו של הגיבור. פרנקל (ראה בהערה הבאה) קרא את כל הסיפור הזה, בניגוד לבא מיד אחריו, בקריאה אירונית חריפה, ואף הביקורת האגדתית בסיפור, לדידו, היא בעיקרה אירונית. את מוקד האירוניה הוא שם במשפט "הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי".

8. רבות נכתב על הקריעה הנפשית של רב רחומי בין הבית לביהמ"ד. בעיקר: יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, ספרית הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד תשמ"א, עמ' 99-102; דוד צימרמן, שמונה סיפורי אהבה מן התלמוד והמדרש, ספרית פועלים 1981, עמ' 13-19; שולמית ולר, נשים ונשיוּת בסיפורי התלמוד, ספריית הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד 1993, בעיקר עמ' 79-80; רות קלדרון, השוק. הבית. הלב. - אגדות תלמודיות, כתר 2001, עמ' 41-48. השניים הראשונים עסקו בעיקר בגבר המיוסר, ואילו השתיים האחרונות התמקדו בסיפור האישה שציפייתה נכזבה. אנו ננסה לשלב בין הדמויות.

9. רועי זמיר, בתוך באי היום, פ"ת תשס"ה.

10. תורה קמ"ו בליקוטי מוהר"ן, נפתחת כך: "כי הדבר קשה, איך התורה הנקראת אישה, יכולה להעיד...". ר' נחמן מברסלב מעלה שם דרך אגב את תכונתה הנשית של התורה, שכן 'תורה' זה לשון נקבה וישנם פסוקים העוסקים בה בלשון נקבה ממש, עד כדי כך שהוא אומר שהתורה - נקראת אישה...

11. על אגדות תלמודיות נוספות שארעו בערב יוה"כ, כתבה בלהה אדמנית, שני סיפורי ערב יום הכיפורים, בתוך: וביום צום כיפור יחתמון, הוצאת תבונות תשס"ה.

12. זלדה, הלא הר הלא אש, הקיבוץ המאוחד תשל"ז.

13. זהו עניינו של קובץ הסיפורים המופיע בעמודים הללו בגמרא (כאשר האגדתא שלנו היא הפותחת את הקובץ) - העימות בין חובת לימוד תורה ובין קיום מצוות עונה.

14. גם סגנונית-לשונית  עיצב בעל האגדה את הציפיה בניגוד למשיכה - 'משכתיה'-'מסכיא'. העיר כל כך פרנקל, הנ"ל, עמ' 99.

15. רחל, שירת רחל, הוצאת דבר, תשל"ז. רות קלדרון הביאה אף היא שיר של רחל המשוררת ('בְּבוֹא') על סיטואציית אשת רב רחומי המצפה, והוסיפה בחדות: "האמנם יש למי לחכות, האם יש בעבור מה?".

16. בבא מציעא, נט ע"א.

17. תענית כ ע"ב

18. בחרתי לעשות זאת דווקא דרך אגדה זו, משום שאין כאן, לדעתי, תלמידי חכמים המופיעים בשמם וידועים בגמרא. ולראיה, זהו הסיפור הפותח של קובץ הסיפורים שבו כולם נזכרים בשמם המוּכר – למעט אגדתנו. דבר זה מחזק את הארכיטיפיות של אגדה זו.


לרפואת חנה בת תקלה
תגובות
כתוב תגובה




 

Loading

(חיפוש מתקדם)
 
ישיבת אמי"ת 'אורות שאול' רחוב ירושלים 1, רעננה. טלפון משרד: 097700354, פקס: 098783586
שאל את הרב, פרשת השבוע