ריקון עצמי - חיבור עצמתי!
רון הופמן
מתוך עיון במדרש ובהגותו של הרב סולוביצ´יק עולה כי דווקא שעת צרה בכוחה לחבר אותנו לבורא. כוחה של צרה מתבטא אף בשעת רצון וטוב, שעה אותה אנו יודעים העריך דווקא בשל הסבל שחווינו (ט"ו כסליו תשע"ג)

בפרשת השבוע מתחוללת דרמה. עשו מתקרב למחנה יעקב, ויעקב מרגיש בצרה ומתפלל לה'-

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב יא-יב).

על פסוק זה אומר המדרש (בראשית רבה וילנא פרשת וישלח פרשה עו)-

"כי במקלי עברתי את הירדן הזה", ר' יהודה בר' סימון בשם ר' יוחנן אמר בתורה בנביאים בכתובים מצינו שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכותו של יעקב, בתורה כי במקלי עברתי את הירדן הזה, בנביאים (יהושע ד) והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה, ישראל סבא, בכתובים (תהלים קיד) מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו' מלפני אלה יעקב.

המדרש מסביר שישראל עברו את הירדן בגלל זכותו של יעקב. מפתיע שדבר זה כל כך חשוב עד שהוא כתוב בשלושה מקומות שונים בתנ"ך. אך מה הרעיון הכל כך חשוב שהתנ"ך רוצה להעביר לנו? מהי הזכות של יעקב ומדוע היא קשורה לבקיעת הירדן? כדי להבין נסתכל במדרש נוסף (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ילמדנו עמוד 224)-

כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל"ב י"א) כיון שהגיע לירדן לא היה יודע מה לעשות, תלה עיניו להקב"ה אמר רבוני! אתה יודע שאין עמי כלום אלא המקל הזה, א"ל הכה את הירדן ועבור, וכן עשה. א"ל זה סימן לבניך כשם שנקרע הירדן מלפניך כך עתיד ליקרע לפני בניך.

הסיפור היה שיעקב בורח מעשו, רואה את עשו רודף אחריו והוא אינו יודע מה לעשות. ליעקב אין שום רכוש שיכול לעזור לו לעבור את הירדן חוץ מהמקל. יעקב מכה את הירדן, הירדן נבקע ויעקב עובר. זה מזכיר לנו את קריעת ים סוף שבה המצרים רודפים אחר בני ישראל, אין לבני ישראל מה לעשות חוץ מלזעוק לה'. משה מניף את המקל על ים סוף, הים נבקע וישראל עוברים. מה הקשר בין יעקב לקריעת ים סוף? 

התשובה היא שיעקב הוא סמל לצרות. הוא עבר צרות כל חייו, עשו, לבן, מכירת יוסף וכו'. בנוסף, יעקב תיקן תפילת ערבית, דהיינו תפילה בזמן של חושך וצרות. כלומר, יעקב מלמד אותנו שכאשר אדם רואה רק חושך מסביבו, הוא צריך להתפלל לה'. אז ה' יוכל גם בשעות קשות, להושיע את האדם באופן בלתי צפוי. בעיני בשר ודם יש לפניו ים ואין דרך להינצל מהאויב, אולם אדם מאמין מבין שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו לעולם אל יתייאש אדם מן הרחמים ואם מתפללים לה', יכולים לקרות דברים לא צפויים. כידוע, שביעי של פסח שבו הייתה קריעת ים סוף נקרא בזוהר יום האמונה כי ישראל האמינו בה' ובמשה עבדו באותו יום. הם האמינו שיש משהו מעבר למה שהעין רואה, משהו שיכול להיות מעל לטבע ולעזור להם ולכן הם קפצו למים. משראה ה' עד כמה הם מאמינים בו נבקע הים.  

מדוע דווקא שעת המשבר היא השעה לאמונה ולתפילה? הסיבה לכך היא שדווקא אז האדם מרגיש שהוא כמת, ומבין שאין לו כלום משלו ואין לו להישען אלא על הקב"ה. אמנם נכון שהאדם צריך לקחת אחריות על עצמו ולעשות השתדלות, אך כאשר עשית את כל ההשתדלות שלך, ואין לך לאן לברוח, במצב בו רודפים אחריך והים גועש מקדימה, אז זאת השעה הכי טובה לתפילה. כשאין לאדם דבר, והוא מסיר מעליו את כל רצונותיו ומוסר את נפשו לה', אז הוא יכול להדבק ברוחניות ובהקב"ה.

בדומה לכך כותב הרב סולובצ'יק (מן הסערה, עמ' 136 בהוצאת ידיעות אחרונות):

"מבחינה זו חלקה היהדות בחריפות על המסורת הקלאסית. אלפטון ואריסטו זיהו את האלוקות עם ההרמוני והחוקי, עם היסוד המסודר שבעולם... היהדות, ערכה מהפכה בתורת האלקות בהציגה חוייה חדשה, חווית ההתגלות באמצעות הקטסטרופי... חרדתו של הבודד, צערו של האדם העומד לנוכח האין, לילו הקודר של האדם המותש והמיואש- כל אלה הם אמצעים להתגלות הכבירה".

היהדות חידשה שאת הקב"ה אפשר לפגוש לא רק בבריאה המסודרת, אלא גם כשיש אסון, כשיש קושי ובדידות. דווקא התחושה הקשה היא שמאפשרת לאדם להרגיש קירבה לה' באותו זמן, מכיון שאין לו אדם אחר לדבר איתו, והיכן לפרוק את מתחיו ותסכוליו. בשעה זו האדם מגלה את הקב"ה ומתחבר אליו בתפילה ובתחנונים. כיצד על האדם להתייחס לצרה לאחר שהיא עברה? מסביר רבינו בחיי (שם)-

כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת.

יעקב זוכר שבתחילה היה לו רק מקל ועכשו יש לו שני מחנות שלמים ומלאים כל טוב. החשיבות של ימי הרעה היא שגם כאשר טוב לך אתה זוכר את הזמן שהיה לך רע והיית צריך את הקב"ה, ואתה נזכר שגם כעת כשיש לך טוב, המצב יכול להשתנות ואתה צריך להתפלל לה'. במילים אחרות, התפילה בשעת צרה מחברת אותך כל כך לה' עד שהרושם שלה משפיע על כל החיים. הרב סולובצ'יק (שם, עמ' 137) מסביר בדרך אחרת כיצד יש להתייחס לאסון שקרה בעבר-

"היהדות איננה מסכימה עם כל תורות בריאות הנפש הטוענות כי ככל שיקדים האדם לסלק ממחשבתו את הקטסטרופלי, כי יחוש שמחה גדולה יותר. אדרבא, הקטסטרופלי חייב לשקוע בתוך זכרונו של האדם ולהשתלב בתוך מודעתו הקיומית. להיות, משמעו לא רק לשמוח או ליהנות אלא גם לסבול ולשאת את המשא, לחוות חורבן גדול ואת הלילה האפל של המכאוב. הכוח הגואל הטבוע ביכולת הסבל ובהתמדה יועיל רק אם האדם לא סילק את החוויה מתודעתו".

חלק מהותי מהחיים שלו, הוא להיות מסוגלים לסבול, לחוות קשיים ומכאובים. כאשר חלק מהמודעות של האדם נעשית כזו שזוכרת את הקשיים שהיו לה, היא מסוגלת לקבל את הכוח הגואל שיש ביכולת לסבול. כך האדם עולה מדרגה ומסתכל על העולם בצורה בוגרת יותר.

לסיכום, למדנו מיעקב ששעת הצרה מחברת אותנו לה' ולתפילה, ועוזרת לנו להתמסר אליו ולעשות את רצונו. אנו מסוגלים להגיע לחיבור מיוחד לה' דווקא ע"י הקטסטרופה והקושי. חיבור זה נמשך גם לימים הטובים שלנו, כאשר אנו נזכרים ברע שהיינו בו ומודים לה' על הטוב שזכינו אליו כעת. וכן כאשר אנו זוכרים את חויית הסבל, משלבים אותה בתוך הזכרון שלנו והופכים אותה לחלק בלתי נפרד וחשוב מחיינו.


אסתר בת שרה
תגובות
כתוב תגובה




מאמר יפה, יישר כח! (לת)

גילה נוי
תודה רבה.
נהניתי לקרוא. הדברים ממש מלמדים ומרעננים.
אלעד שרים
 

Loading

(חיפוש מתקדם)
 
ישיבת אמי"ת 'אורות שאול' רחוב ירושלים 1, רעננה. טלפון משרד: 097700354, פקס: 098783586
שאל את הרב, פרשת השבוע