ישיבת אורות שאול, רעננה

שאלה:

שלום,
אני חוזרת בתשובה ומעבר למורכבות בתהליך, אני נתקלת במורכבות ביחסים חברתיים. לפני שחזרתי בתשובה הייתי הרבה יותר רכלנית, שיפוטית וביקורתית וזה אחד הדברים שהשתדלתי להקפיד עליהם כמה שיותר כחלק מהתהליך שלי. אז אני משתדלת להקפיד על הדיבור של עצמי, אבל מן הסתם כשאחרים מדברים לשון הרע על אחרים- זה מעורר חוסר נוחות, ורצון להגן לא מעט פעמים. אני משתדלת ללמוד את הנושא ואני יודעת שבמקרים שתוכחה כלפי מדבר לשון הרע יכולה לעשות נזק עדיף להימנע. עם זאת, אני מוצאת את עצמי מדי יום בסיטואציות כאלה עם חבריי החילוניים, לצורך העניין אתם דוגמה יחסית פשוטה, על אף שיש נושאים יותר מורכבים שעולים לדיון- נישואים בגיל צעיר נראים בעיניהם לא הגיוניים, וזה בסדר כי זה אורח החיים שהתחנכו עליו וכך גם אני הייתי פעם, ואני גם מבינה את טיעוניהם, אבל כשאני מנסה בכל זאת קצת "להסיט" את לשון הרע מהשיחה אני מרגישה שאני מחנכת בלי כוונה. אני משתדלת לא להישמע מטיפה, אלא פשוט להסביר שזה בסדר ואינדיבידואלי, ושכל אחד יעשה מה שנכון לו וכולי, אבל אז אני מרגישה כאילו "טובה מדי". זו כמובן דוגמה ספציפית אבל זה קורה לי בשלל נושאים. יש לי כוונות טובות של באמת להסיט את השיחה למקום יותר חיובי, גם כי לי בעצמי כאב ששפטו אותי וכואב לי ששופטים אחרים, אבל איכשהו אני יוצאת כמישהי שמנסה להיות טובה מדי, צנועה מדי, כאילו שיש לי איזו ענווה מזויפת. הייתי שמחה לעצתך איך כאנשים ששואפים למוסריות, אפשר להתמודד עם מוסריות אמיתית וכנה מצד אחד, ומצד שני גם לא להצטייר ככאלה שמנסים להיות ענווים במין זיוף, או לא רק להצטייר אלא באמת איך לא להיות "ענווים בכאילו". מקווה ששאלתי ברורה. תודה מראש.

התשובה:

המשיב: הרב יובל שרלו

שלום וברכה ברוכה הבאה. ברוכה הבאה גם לעולם האמוני, אך גם לתסבוכותיו, שחלק מהן הן בכלל תסבוכת אנושית, שאנו מנסים בכל עת להתיר. חלק בלתי נפרד מעולמה של תורה הוא תשומת לב מיוחדת לדיבור. הדיבור הוא המאפיין המובהק של המין האנושי, ובשל עוצמתו האדירה יש בו אורות גדולים, ועל כן גם צללים גדולים. ואכן, לשון הרע והלבנת פנים שייכים לצללים הגדולים, ועל כן נכון וטוב להימנע מהם. אך מה עושים כשנמצאים בחברה בה מדברים לשון הרע ? לעולם צריך לבחון סוג תגובה כנגד הפסדה. יש רק מעט מקומות שבהם תוכחה ישירה על לשון הרע – מועילה. לרוב המציאות היא הפוכה, והתוכחה נתפשת כסתימת פיות או בכל דרך שלילית אחרת, והיא לא מביאה ברכה בכנפיה. הדבר צריך להביא אותנו לנסות בעיקר לבנות את מערכת השיח על נושאים המכוונים לתיקון ועלייה. הדבר לא צריך למנוע בעדנו מלספר את עמדותינו שלנו עצמנו, ובדיוק באותה רגישות וזהירות שאת רוצה לעשות זאת: לא כיודעי כל, לא כמטיפים, ולא כפוגענים. אחת הדרכים הטובות לעשות כך היא קודם כל להקשיב. להסכים לשמוע. לשאול שאלות על עמדות השני. לא כטקטיקה, אלא מתוך רצון כן להתעשר ממנו, גם אם הוא סובר אחרת מאתנו. זה גם פותח את הלב שלו, ועל ידי כך אפשר שהוא גם יקשיב יותר. ומתוך עמדה זו – לספר על עצמנו ועל עמדותינו. את בוודאי שמה לב שאני משתמש בביטוי "לספר" ולא "לטעון", ולא לחינם. כוונתי היא לא לפעול מתוך תחושה עמוקה של מסירות נפש כדי לשנות את עמדת השני. זה לא פועל. לפעול בדרך שמזמינה אותו להביט אל תוך תמונת עולמי והדרך בה אני חי, והוא יחליט בעצמו אם הוא רוצה ללכת בה אם לאוו. כשעושים זאת באמת, ומתבלים את השיח גם בחיוך ובהומור – נפתחים הלבבות, ואין לנו צורך לחוש בענווה מזויפת, אלא במשהו אמיתי וכן שמתרחש בין בני אדם. האם את יכולה ללכת בדרך זו ? כל טוב ובהצלחה

להדפסת התשובה