ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מותר להתלונן???

ע"י: הרב דוד סתיו

כמעט ואין בימים אלה סלון שהשיחות המתנהלות בו אינן כוללות קיטורים ודברי ביקורת על הממשלה ומצבה של המדינה. לכאורה זהו מצב נורמלי, ואפילו מתבקש, שכן כך קורה בחברה המורכבת מאנשים חושבים ומתבוננים שנחשפים למעשים לא ראויים. המאמר פורסם ב´עסקים ולומדים´ לפרשת בהעלותך.

 


סקירת הפרשה


פרשתנו רוויה בנושאים. בתחילת הפרשה הציווי על הדלקת המנורה במשכן. לאחמ"כ הקדשת הלוויים לעבודת המשכן. בפרשתנו מופיע שוב הציווי על חג הפסח וכן הציווי על "פסח שני" (יד' באייר) שבו מקריב קרבן פסח כל מי שהדבר נמנע ממנו בתאריך המקורי אם בשל טומאה או משום שהיה בדרך רחוקה. בהמשך הפרשה ציווי על הכנת חצוצרות כסף שעל פי תקיעה בהם יודע העם האם יוצאים לדרך או חונים וכן את סדר הנסיעה של השבטים. בסופה של הפרשה שני מקרים של תלונות עמ"י שנענות בצורה קשה על ידי ה' (הרחבה במאמר) וכן הציווי על מינויים של 70 הזקנים, ראשי העם שאמורים להיות כלי עזר בידי משה בהנהגת העם. בסופה של הפרשה מסופר על מרים המספרת לשון הרע על ציפורה אשתו של משה, ועל עונש הצרעת שלקתה בו. מכאן למדו חכמים כי הצרעת היא עונש הבא על לשון הרע.


 


אל תהיה "קוּטֶר"


וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.   וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.  (במדבר, יא א-ג)


כמעט ואין בימים אלה סלון שהשיחות המתנהלות בו אינן כוללות קיטורים ודברי ביקורת על הממשלה ומצבה של המדינה. לכאורה זהו מצב נורמלי, ואפילו מתבקש, שכן כך קורה בחברה המורכבת מאנשים חושבים ומתבוננים שנחשפים למעשים לא ראויים.


גם פרשת השבוע מפגישה אותנו עם חבורה גדולה של יהודים (אלא מה) שעסוקה בקיטור מתמיד ובביקורת, אולם למרבה הפלא המקרא מתייחס לתופעה בצורה שלילית חריפה בעוצמתה.


הרקע לסיפור המופיע בפרשתנו, היא תקופה ארוכה ומתישה (למעלה משנה) בהם עם ישראל חונה ליד הר סיני שבה נעשים הכנות מרובות לקראת היציאה לכיוון ארץ ישראל. בדיוק בנקודת הזמן הזאת,  ללא כל התראה ואיתות על העומד לקרות, מתחיל העם לפתע להתלונן או בלשון המקרא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'". התורה איננה מפרטת על מה התלונה והביקורת, אולם מה שברור הוא שהתגובה האלוקית לאותה התמרמרות הייתה חריפה בצורה יוצאת דופן: "ותבער בם אש ה'".


משה שרואה את מה שקורה ממהר להתפלל לה' ומיד שוקעת האש. אולם עוד לא מסתיים לו אירוע זה ומיד מתרחש לו ארוע נוסף:


"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.   וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן, עָלָיו.  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (שם ד-י)


האספסוף שבקרב עם ישראל מבקש לאכול משהו ישביע את תאוותם במיחוד לבשר, אלא שהבקשה נעשית תוך כדי הוצאת קיטור וכפיות טובה כלפי ה' המוריד להם את המן מהשמיים. בחרונם מתאר העם המתלונן את מצרים כגן עדן עלי אדמות שבו יכלו לאכול ככל העולה על רוחם דגים ואבטיחים. התלונות הקשות הללו גולשות מהר מאוד אל כל העם מה שמביא את משה לבקש מה' לפרוש מהנהגת עם ישראל.


תגובתו של ה' לתלונות עם ישראל קשה ביותר. מצד אחד הוא מביא לעם ישראל את השליו, מה שמאפשר לעם לאכול בשר ככל שיחפוץ. אולם במקביל התורה מספרת כי התאווה גרמה לרבים לאכול את הציפורים עוד לפני שנשחטו והומתו ועל כך מגיב אלוהים בצורה חמורה: "הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף ה', חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד.   וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה:  כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים" (שם, לג-לד).


רצף התלונות והתגובה האלוקית החריפה אליהם, מזכירה קבוצת ארועים דומה שהתרחשה מיד לאחר יציאת מצרים שם התלוננו העם למים ואוכל. אולם בניגוד למופיע בפרשתנו, שם נענה העם בחיוב ובצורה מהירה:


"ויילונו העם על-משה לאמור, מה-נשתה.  ויצעק אל-ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים" (שמות טו, כד-כה)


 נשאלת השאלה : מהו השוני הגדול בין הארועים? מדוע כאן ה' "שובר את הכלים" בעוד שבתחילת הדרך הוא טפל בהם בכבוד?


דומה שההבדל המהותי בין שני התלונות מצוי במהות התלונה. הפסוק אצלנו בפרשה מדגיש: "ויהי העם כמתאוננים"- כלומר לא הייתה עליה אמיתית לתלונה,  אלא סתם רצון ליצור פרובוקציה במסווה של תלונה. צריך להיות יותר מציני בכדי להתפייט בערגה על האוכל המצרי, בו בזמן שמתעלמים מההרג והשעבוד. הדבר דומה לניצול שואה שהיה מזכיר בגעגוע את המרק הטוב שניתן לו במחנה הריכוז, בעוד שהוא מתעלם מההרג והרצח שנעשו באותו המקום.


יחסים שבין עובד ומעביד עלולים לא פעם להדרדר לריטואל של תלונות ומענות משני הצדדים. מעביד מאוכזב יכול לא פעם לרדת לחייו של עובד ו"לחפש" אותו על כל פסיק ותג תוך התעלמות מהיתרונות והדברים החיוביים שיש בעובד. העובד, מאידך, מסוגל לא פעם במירמורו להפוך ביקורת נקודתית וקונקרטית לפארסה שלמה ומיותרת. בדומה לכך גם אנו כאזרחים במדינת ישראל, שוכחים לפעמים כי המטרה העיקרית היא לתקן כישלונות ולא להנציח אותם בביקורת.  


אסור להפוך למתלוננים מקצועיים, שכן המתלונן הסדרתי סופו שהופך לחלק  מתבערה גדולה. תחילתו של התיקון הוא בחיפוש אחד הטוב לצד הדרוש תיקון, תוך הדגשה נכונה ופרופורציונית. זוהי הדרך הנכונה למי שמבקש לשנות. זוהי הדרך היחידה לעם חפץ חיים.

 

 

בית המדרש