ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פנים אל פנים

ע"י: הרב שי פירון

האומנם, כל הבאים בשאריה של החברה הישראלית חשים בשייכות?! באהבת אמת?! אחים רבים קוראים לשייכות, זועקים לאחווה, מבקשים להיות חלק פנימי, מהאומה המתרקמת בארצה. כולנו, רוצים להרבות אומר ודברים בדבר חשיבותה של המשימה, לדרוש ביופיה של קליטת העליה מיבשות שונות, להתפעל משיבתם של גולים לחיק היהדות אחרי אלפיים שנה. אבל. הנה, באים ימי הדין. אנו מתייצבים יחד לפני ה´, יחד. אנו מתפללים, ידון ה´ אותנו כבנים למקום שהרי כל ישראל - אחים.

 


שתי פרשות נקראות השבת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ",  ומיד לאחריה: " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". שמן של הפרשות , יחד, כולל בתוכו סתירה פנימית: "נצבים-וילך". הצליל, הקריאה הפנימית העולה משמה של הפרשה הראשונה, מביאה לידי ביטוי את העמידה לפני ה', עומדת בניגוד לשתף החיים ומבקשת מאתנו לעצור, לעמוד לפני ה'. לעומתה, הפרשה השניה קוראת לנו ללכת! לא לעצור ולהביא לכך את ייחודנו כבני אדם: " וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים".  בהשראת הימים הנוראים, דומה שצומחת הדרכה פשוטה המבקשת מכל אחד מאיתנו לעצור, "לפני ה'", בטרם נמשיך ללכת, להתקדם, ממקום למקום, משלב לשלב. תמה שנה של הליכה, של התקדמות של עשיה. עתה, מגיעים ימים של התייצבות, של חשבון נפש, של מבט על העבר, ימים של הכנה לקראת השנה הבאה, "ילכו מחיל אל חיל".


תהליך ההתייצבות לפני ה' הוא תהליך מדורג. פותחים באמירת סליחות, עוברים לראש השנה, לעשרת ימי תשובה וליום הדין.


מה עומד ביסודה של ההתייצבות לפני ה'? אין ספק שהעמידה לפני ה' מעוררת חששות ותהיות: כיצד מתבצע תהליך שיפוטו של אדם בפני קונו? מהם הכללים הפרוצדוראליים?  האם הקונסטיטוציה, החוקה, מביאה לידי ביטוי את ערכי האדם ומקומו בחברה? מהן הזכויות שיעמדו לזכותנו? מה מקומם  ומה משקלם של העדים? מי ימלא את תפקיד הסנגור וכיצד מתמודדים עם טענות הקטגור?


כל אלה עלולים לגרום לפסימיות, לדאגה ולנמיכות קומה. כל אלה עלולים להוביל לשאלת השאלות: "מה יהיה בסופנו?".


בתוככי תהליך התחינה, בעת אמירת הסליחות,  מופיעה פסקה מלאת אור: "כרחם אב על בנים, כן תרחם ה' עלינו". יסוד ההתייצבות לתשובה קשור בהגדרת היחסים בין האדם לקונו.  


ההבחנה שבין "תשובה מאהבה" ל"תשובה מיראה"  מביאה לידי ביטוי את צורת ומהות העמידה של האדם בפני בוראו. רחמיו של אב לא נובעים מתוך עצימת עיניים והתעלמות, ויתור בלתי נלאה או פשרנות מעושה.


רחמיו של אב נובעים מתוך רצון למקד את העיקר בעתיד, בתיקון, בלידה חדשה המביאה לידי ביטוי גילויים של עוצמות החבויות במעמקי האשיות. אהבת אב לבנו מסייעת ליצור אוירה פתוחה המאפשרת חשיפת הליקויים ללא תחושת איום, המאפשרת חשיפה מוחלטת מתוך הכרה ביכולת לתקן יחד את האני הפנימי.


יחסי האהבה שבין אב לבנו בנויים מכמה רבדים. האהבה החיצונית  תלויה בהכרת הטוב על מה שקבלנו. בלשונו של השל"ה הקדוש נקראת אהבה זו: "אהבה מסיבת הצלחה".  על גביה אהבה הנובעת מקבלת השכר: "אהבה מתוך צפיה לשכר ולגמול הנפש בעוה"ב". עד שמגיעים למדרגה המביעה את הדבקות בפנימית שבין  אדם לבוראו: "אהבת ה' מפני רוממותו שביטויה בדבקה, חשיקה וחפיצה...הנה אם זוכה  האדם  לאהבה פנימית, שהוא התלהבות הלב, ולעבוד את ה' עבודה מתוקה...ואז מתאחדים כביכול..." (של"ה עמ' לו')


יחסי אהבה פנימיים בין אב לבן מבטאים את עומק ההתקדמות והיצירה המשותפת. הם המלמדים על סיכויה של התשובה להתממש. כך, מתעורר הביטחון האישי המסייע להתממשותה של התשובה: "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך".


 סוג זה של קשר הוא המהוה ישועה וגאולה: "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה...ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו".


הקריאה, היוזמה האלוקית המצוה עלינו לקיים תהליך של תשובה, נובעת גם היא מיסוד הקשר שבין אב לבן. האב חש  באחריות ובערבות כלפי בנו ומתוך כך הוא קורא לו.


בירור נוסף קשור בהכנסת המוטיב הלאומי "על עמך" בתוך ההליך הכל כך אישי ויחודי שתארנו לעיל. פנינה מתורתם של חסידים מסייעת בהבנת - השלמת הרעיון הכרוך בהעמקת מערכת היחסית שבין אדם לקונו על ציר  אב-בן:


ירמיה הנביא אומר: "הלוא מעתה קראת לי אבי"(ג' ד') וכן: "ואומר אבי תקראו לי" (שם, יט). הקב"ה מבקש מאתנו לקרוא לו אבא, להעמיד את מערכת היחסים דווקא על ציר זה. וכיצד נדע אם נוהג האדם בקב"ה כמנהג בן לאב?  התייחסותו של האדם לבני עמו היא הקובעת. אם נוהג בהם מנהג אחים הרי שיש בכך אות שרואה הוא בקב"ה אבא!


והנה, דואגת הפרשה לפרט מי הם האחים:  " רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כן, יש לי אחים רבים. חלקם שופטים ואחרים   חטבי עצים ושאבי מים. רק מי שרואה בשתי הקבוצות - עם אחד, רק מי שחש אהבת אמת לחטב העצים ולראשי האומה, יוכל לפנות לקב"ה כאב! לפיכך, ההתייצבות נאמרה בלשון רבים, "נצבים", לעומת הליך ההתקדמות, שהוא תהליך אישי, "וילך".


דומני שעלינו להשקיע מחשבה עמוקה בשאלת היחס שלנו לשונים מאתנו. אנו נוהגים להרחיב במילים אודותיה של אהבת ישראל אל הכל, מבקשים להמשיך את דרכם של הכרובים במשכן ולנהג מנהג "פנים אל פנים", ועוד.


אחים, גרים ביחד, לומדים ביחד, מדברים בגובה העיניים, מעמיקים קשרים חברתיים, ועוד. בעיקר, יחסי אחווה אמורים להיות מושתתים על גרעין שייכות פנימית המונע התנשאות.  האומנם, החברה הישראלית המתהווה היא חברה בה מכלול חלקיה נוהגת זו בזו מנהג אחים?!


האומנם, כל הבאים בשאריה של החברה הישראלית חשים בשייכות?! באהבת אמת?! אחים רבים קוראים לשייכות, זועקים לאחווה, מבקשים להיות חלק פנימי, מהאומה המתרקמת בארצה. כולנו, רוצים להרבות אומר ודברים בדבר חשיבותה של המשימה, לדרוש ביופיה של קליטת העליה מיבשות שונות, להתפעל משיבתם של גולים לחיק היהדות אחרי אלפיים שנה. אבל. הנה, באים ימי הדין. אנו מתייצבים יחד לפני ה', יחד. אנו מתפללים, ידון ה' אותנו כבנים למקום שהרי כל ישראל - אחים.

 

 

בית המדרש