ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדוע מתארים חז"ל את יתרו כמי שכלא את משה?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

על אף שיתרו מצטייר במקרא כדמות מופת, בחרו חז"ל לתארו כמי שזרק את מושיע בנותיו לבור במשך שבע שנים. מדוע חז"ל רצו להעצים את ההקבלה בין פרעה לבין יתרו?

 


"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ [וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה]" (בר' ב', כא),  - אמר לו רעואל: מאין תבוא, מה ארצך ומאיזה עם אתה? ויאמר לו: אני משה, ויספר לו כל המוצאות אותו במצרים. אז אמר יתרו בלבו: 'זה האיש אשר שלח ידו בכתר המלך - ועתה אקחנו ואמסרהו ביד פרעה!'. ויצו לכלכלו בלחם צר ומים לחץ. אוצר המדרשים, מדרש משה, עמ' 359.


במקרא משורטטת דמותו של יתרו כאדם ישר וחכם, שנתן מחסה למושיעם של ישראל בעת צרתו, השיא לו את בתו, ולבסוף אף הכיר בעליונותו של אלקי ישראל והציע דרך נבונה לכינון מערכת המשפט בישראל. לפיכך נראית יוצאת דופן ההתייחסות ליתרו במדרש, הקובע כי בפסוק "ויוֹאֶל משה לשבת את האיש ויתן את צפרה בתו למשה" (בר' ב', כא), טמון תהליך ארוך, שראשיתו במעשה של כפיות טובה מצידו של יתרו כלפי משה, בשעה שכלא את מושיע בנותיו.


המשכו של המדרש מספר על הצלתו של משה על ידי ציפורה: "וימצא חן בעיני צפורה בתו ותחמול עליו, ובכל יום ויום מעת לעת היתה מספקת לו לחם ומזון, וישב שם שבע שנים. ויהי מקץ שבע שנים אמרה צפורה לאביה: "השבוי והאסור אשר השלכת לבור זה כמה ימים ושנים - הלא תדרשנו?! כי בכל יום צועק עליך לאלקיו - והיה בך חטא". ויאמר לה יתרו: "מי שמע כזאת, אדם שלא אכל ושתה זה כמה שנים - עודנו חי?". הלכו לבית האסורים, ומצאוהו עומד על רגליו ומתפלל לאלקיו, ויוציאוהו משם".                   


אם ננסה להבין את הדרך הדרשנית שבה הגיע הדרשן לסיפור זה, נראה שהדרשן קרא את הפסוק תוך שינוי ניקוד של הפועל הפַּעִיל "ויוֹאֶל" לפועל הסביל "ויוּאַל" שמשמעותו ויוכרח ('אל'=כֹח). כך ביאר הדרשן כי משה הוכרח בכֹח "לשבת" בבורו של יתרו המכונה בפסוקנו "האיש", ביטוי המתפרש אצל חז"ל ככינוי לאדם חזק ותקיף ("ואין אומרים 'איש' אלא לאדם חשוב" - תנחומא שמיני ט), כשכינוי זה נלקח ממשה ("אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ") ומוענק לשליטו-כולאו החדש, ליתרו.


שבע שנות כליאתו של משה, נלמדים כפי הנראה מן ההקבלות המקראיות הרבות לפרשיית יעקב שעבד שבע שנים בעבור רחל, ולחילופין ייתכן שהמילה "לשבת" שבפסוק - נדרשה במשמעות נוספת, כמילה הרומזת על 'שבע' השנים. נראה שהמדרש אף מתבסס על הקבלת אכילת הלחם שהציע יתרו למשה בפסוק הקודם, לאכילת הלחם של אחי יוסף בעת שזרקוהו לבור ("ויקחֻהו  וישלִכו אֹתו הבֹרה... וישבו לאכל לחם" (בר' ל"ז, כד-כה)). בכל מקרה, על ידי דרשה זו מצליח הדרשן גם להשלים את הפער המצוי במקרא בין שני חלקי הפסוק "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" ו"וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" כשהוא מסבירם כקשר של סיבה ותוצאה. 


אך מה המניע הרעיוני של חז"ל בבואם לספר סיפור שכזה על דמות מופת כיתרו? נראה שהמדרש נועד להעצים את ההקבלה הראשונית בין פרעה ויתרו, שני המנהיגים הנוכריים המוזכרים בסיפור יציאת מצרים, מתוך מגמה לעמוד על השוני העמוק ביניהם. לפי המדרש - יתרו כמו פרעה, הזמין יהודי רעב לאכול לחם בביתו ("לשבור בר ממצרים..." (בר' מ"ב, ג)), אך לאחר מכן הפך אותו לכלא בעבורו. יתרו כמו פרעה, חשב מלכתחילה שמתוקף תפקידו עליו להזיק ליהודים בשל החשש שהם עלולים לפגוע במלכות מצרים. יתרו כמו פרעה, אף חטא בהענקת תנאים לא אנושיים לכלואיו, ואטם בתחילה אוזנו משמוע זעקתם.


ברם, יתרו שלא כמו פרעה, שעה לבסוף לקולה המוסרי של בתו שהתנגדה לגזירותיו הלא מוסריות, ופעלה נגדם. צפורה בת יתרו, פועלת על פי המדרש כתאומתה של בת פרעה, הקרויה בפי חז"ל בת-י-ה, אשר שתיהן משמשות כבת קול המהווה את הקול המוסרי הפנימי של המציאות, הקוראת לאביה לחזור מרשעו (ועיין בדברי הזוהר המובאים במדרש תלפיות בערך 'בתיה': "בתיה בת פרעה וצפורה בת יתרו תאומות היו, ואספום פרעה ויתרו מן השוק...").


שלא כפרעה, יתרו העומד אל מול בור השחת אליו זרק את אסירו-מיטיבו, שומע את קולה של בתו המשולב עם קול הזעקה לה' של אסירו, ומחליט שלא להקשות ליבו כפרעה. יתרו מחליט לפעול בכל כוחו על מנת לשנות את כיוונו המוסרי, על אף המחיר הפוליטי והחברתי הכבד שיהיה עליו לשלם על כך, בעת שהוא בוחר לסייע לאסירו לצאת מעבדות לחרות, חרות שהיא המבוא לחרות כל בני עמו.


על ידי העצמת ההקבלה בין פרעה ליתרו בתחילת המדרש - מעוניינים חז"ל להדגיש את יכולת הבחירה של המנהיג לשנות את דרכו ולפעול על פי המוסר, על אף שבתחילת דרכו פעל בצורה בעייתית - כיתרו שהתחיל דרכו כ"כֹּהֵן מִדְיָן", ואף פעל בצורה לא מוסרית לפי דרשתנו. אין המנהיג כלוא בתוך ההיסטוריה, ואין הוא מחוייב לפעול רק לפי האינטרסים הפרטיים והלאומיים שלו. פרעה, כמו גם כל מנהיג לאורך הדורות,  צריך ללמוד מיתרו כי המנהיג יכול ונדרש להתעלות אל מעבר לרובד זה, ולשמוע את הקריאה המוסרית העולה מן המציאות.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת שמות


 

 

 

בית המדרש