ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיבוד הורים כקבלת אחריות

ע"י: רועי זמיר

התורה לא תלתה את החובה בכיבוד ההורים בהתנהגותם או בקומתם הרוחנית והדתית. הבן מחוייב בכבודם של אביו ואימו אל אף שהם אינם מתנהגים כראוי. ההלכה קובעת שגם אם אביו ואמו חוטאים אין הבן ראשי "להעניש" אותם ולזלזל בכבודם ובמוראם.רועי זמיר על כיבוד הורים


בפרשת השבוע אנו קוראים על מעמד הר סיני וקבלתם של עשרת הדיברות. הדיבר החמישי הוא "כבד את אביך ואת אמך". מקומה של מצווה זו בעשרת הדיברות מעידה על המקום המרכזי והחשוב שיש לה בתורה. למצווה זו שני פנים והיא ממוקמת בתווך שבין הדיברות שעוסקות במצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שעוסקות במצוות שבין אדם לחברו.


התורה לא תלתה את החובה בכיבוד ההורים בהתנהגותם או בקומתם הרוחנית והדתית. הבן מחוייב בכבודם של אביו ואימו אל אף שהם אינם מתנהגים כראוי. ההלכה קובעת שגם אם אביו ואמו חוטאים אין הבן ראשי "להעניש" אותם ולזלזל בכבודם ובמוראם. לדין זה ניתנו הסברים רבים חלק מהם קשור לאופי הדתי של החובה הזו. כפי שהזכרנו קודם מצוות כיבוד ההורים בתורה לא נובעת רק מתוך חשיבה חברתית אלא היא חובה כלפי הבורא. היחס להורים כמי שהיו שותפים לבורא ביצירתו של האדם משקף את היחס של באדם לעצם בריאתו והווייתו. זלזול בכבודם הוא בעצם זלזול בבריאה ובבורא.


הסבר נוסף לשאלה זו נעוץ בפן הנפשי של כיבוד ההורים. האמרה העממית אומרת ש"משפחה לא בוחרים". במובן מסוים יש בכך משהו לא הוגן, עובדה זו יכולה להביא לחוויה של כעס על כך שנולדתי דווקא להורים האלו. לעיתים היא יכולה גם להוביל להסרת אחריות של האדם ממעשיו ואורח חייו  על ידי תלית האשמה על מצבו בהוריו.  תפיסה זו אומרת שאני נוהג באופן בו אני נוהג מכיוון שההורים שלי נהגו כך והדביקו לי בחינוכם הקלוקל כל מיני פגמים.  על אף שיתכן שיש לא פעם אמת בטענות אלה יש בהם גם סכנה של הסתכלות דטרמיניסטית על אופיו של אדם, כאילו הוא כולו קבוע מראש.  החובה לכבד את ההורים יכולה להפוך במצב כזה למנוף של לקיחת אחריות. חוסר הלגיטימציה שיוצרת התורה לזלזול של אדם בהוריו במידה רבה חוסמת גם את האפשרות שאדם יתלה בהם את סירחונו. החובה לכבד אותם יוצרת בעצם חובה של אדם לרכך את ביקורת שהוא משמיע כלפיהם ולקחת את האחריות על עצמו.


יש לזכור שבתורה כיבוד הורים אינו בהכרח חובת ציות, במקרים בהם האב מבקש מבנו לעשות דברים אסורים התורה מעמידה את החובה כלפי האמת לפני החובה לציית לאב או לאם. הלכה זו היא בעצם הצד השני של ההלכה הקודמת מצד אחד אני חייב לכבד ולא לזלזל או להאשים כך שאני מקבל את האחריות על עצמי ומאידך חובת הציות שלי מוגבלת כך שגם הכבוד מוגבל לאופן כזה שבו אין לגיטימציה לעשות תחת חסותו מעשים אסורים ולא ראויים.


 


נקודה למחשבה


הדיבר האחרון בעשרת בדיברות הוא "לא תחמוד". מהי חמדה? האם יש  לנו כלים לקיים את הדיבר הזה ובאמת להימנע ממנה? עד כמה עולם החוויות הפנימי שלנו נמצא תחת ממשלת הרצון ועד כמה הוא בעצם עולם שגועש בקרבנו בלי שאנחנו יכולים לשלוט בו ולתכנן אותו?   


 


 

 

 

בית המדרש