ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

השבת אבידה

ע"י: רועי זמיר

רועי זמיר משווה בין השבת אבידה כפי שהיא בפרשת השבוע שלנו לבין העולם החינוכי והשבת האבידה שאנו מצווים עליה בעולם זה

 


פרשת השבוע מביאה בפנינו מצוות רבות מתחומים שונים דיני עבד עברי, דיני ודיני נזיקין ועד מצוות שבת ושלושת הרגלים. אחת המצוות המובאות בפרשה היא מצוות השבת אבידה. מצווה זו מחייבת את האדם להשיב לבעליו רכוש שאבד ממנו. בתורה שבעל פה נקבעו גדרים שונים ומדויקים יותר מתי חלה החובה להשיב ומתי החובה הזו פוקעת. אחד הקריטריונים החשובים ביותר שמשתמשים בהם כדי להגדיר את חובה זו נסוב סביב שאלת הייאוש. ההלכה תלתה את החובה להשיב אבידה בשאלה האם הבעלים המקורי שלה מתייאש או לא מתייאש מלמצוא  אותה, במידה והוא אכן התייאש המוצא יהיה ראשי ליטול את האבידה לעצמו. חלק גדול מהלכות השבת אבידה עוסקים בעצם בשאלה מהם האינדיקציות בעזרתם ניתן לקבוע האם יש או אין ייאוש של הבעלים המקורי.


יש עומק גדול בכך שחז"ל העמידו את נושא הייאוש כנושא מרכזי כל כך בשאלות של בעלות. הייאוש מנקודת המבט ההלכתית הוא בעצם קטיעה של הזיקה שיש בין החפץ לבעלים שלו. אדם שהרים ידיים וכבר אינו מאמין ביכולת למצוא את אבידתו בעצם וויתר על הבעלות שלו עד כדי כך שמוצא האבידה פטור מלהשיב לו אותה. מצד שני כל עוד עדיין אין ייאוש הזיקה בין המאבד לאבידה עדיין קיימת וגם עם חלף זמן רב הוא עדיין יכול לדרוש אותה בחזרה.


ישנו מדרש מפורסם שמספר על כך שלפני שילד בא לעולם מלמדים את נשמתו את כל התורה כולה אאך מיד אם צאתו לאוויר העולם בא מלאך סותר לו על פניו ומשכיח אותה ממנו. משלב זה ואילך הוא צריך שוב להתחיל ללמוד את התורה בכוחות עצמו. מדרש זה בעצם מתאר לנו תפיסה של מהו הלימוד. על פי המדרש הלימוד הוא בעצם פעולה של הזכרה, אנחנו שבים ונזכרים בידע שכבר טמון בקרבנו, הידע בעצם נמצא שם כבר לפני שנולדנו, אבל יש לחשוף אותו על מנת להביא אותו אל התודעה. במילים אחרות אולי ניתן לומר תהליך הלימוד והחינוך הם תהליך של השבת אבידה. בה האדם מחפש אחר אותם אוצרות של חכמה שהיו בקרבו ונשכחו. אם אכן נשווה בין תהליך הלימוד לתהליך השבת האבידה נגלה שבשני המקומות שאלת הייאוש היא שאלה מכוננת. כשם שבמצוות השבת אבידה כאשר יש ייאוש של הבעלים נפגעת הזיקה בינו לבין החפץ והחובה להשיב את החפץ פגה כך גם בתהליך הלימודי כל עוד יש תקווה ואמונה יש סיכויים רבים לצמוח ולהתפתח אך ברגע שהייאוש נכנס למשוואה היכולת להתקדם ולהמשך להיות קשור לאותו משאב פנימי של ידע וחוכמה נפגעת קשות. תפקידם של המחנכים הוא לסייע לתלמידים למצוא את אבדתם ולשמור עליהם ( ועל עצמם ) מפני הייאוש על מנת  שיוכלו לעשות זאת.


נקודה למחשבה.


בפרשה ישנם הלכות רבות שעוסקות בחובותיהם של הדיינים בהם האיסור לקחת שוחד, האיסור להכריע את הדין מתוך רחמים על החלש או מתוך אהדה לחזק וכדו'.  האם נכון לעשות אנאלוגיה בין חובותיו של הדיין לחובותיו של המחנך ולדרוש יחס שוויוני מוחלט וחסר פניות בין המורה לתלמידיו או שעולם החינוך בנוי אחרת.

 

 

בית המדרש