בית המדרש

מוסריותה של שרה - ניתוח ספרותי לבראשית כא

ע"י: נטעאל בנדל

נטעאל בנדל מתחקה במאמרו אחר העקרון המוסרי שהוביל את שרה לנקוט בדרך בה הלכה בגירוש ישמעאל והגר. נטעאל מנתח את הפרק באופן ספרותי ומתוך ניתוח זה מגיע למסקנה כי דמותה של שרה ראויה להיות מודל מוסרי לדורות.

א. פתיחה

 

פרק כא בספר בראשית מתאר את גירוש ישמעאל והגר למדבר ע"י שרה. מעשה זה שמשמעותו הוא הריגתם, נראה כמעשה נורא, וכלל לא מתאים לשרה אימנו אשת אברהם שליח ה'. יש מהפרשנים (בהם הרמב"ן) שנזעקים על מוסריותו של המעשה ומבקרים על כך את שרה בתוקף.

במאמר זה נציג כלים ספרותיים ונעשה בהם שימוש לפירוש הסיפור המקראי. כלים ספרותיים שימשו ככלי פרשני כבר בימי חז"ל, אך נראה כי בשנים האחרונות לומדי מקרא וחוקריו אימצו כלים אלה לחיקם ופיתחו אותם יותר מאשר עולם הישיבות. השימוש בכלים ספרותיים ככלים פרשניים למקרא מובא במאמר פחות כנקיטת עמדה אלא יותר כהצעה לדיון. בניתוח הפרק ננסה לענות ולהסביר האם מעשה שרה הינו מוסרי ולגיטימי? ובכלל מדוע התנהגה בצורה שכזו?

 

ב. חלוקת הפרק

 

ראשית נגדיר את הסיפור בו ברצוננו לעסוק. לאופן חלוקת הפרק ישנן שתי אפשרויות:

אפשרות א' - 1. א-ח הולדת יצחק; 2. ט-כא גירוש הגר; 3. כב-לד אברהם ואבימלך.

אפשרות ב' - 1. א-כא יצחק וישמעאל; 2. כב-לד אברהם ואבימלך.

ההבדל בין אפשרויות החלוקה הוא עד כמה חזק הקשר בין קטע הולדת יצחק לקטע גירוש הגר. בניתוח הפרק ננסה לעמוד על הקשר בניהם ונכריע את החלוקה כאפשרות ב'. ברור שמפגש אברהם עם אבימלך כמעט לא קשור לנושא הפרק ומן הראוי היה להקדיש לו פרק שלם. בניתוח הפרק ננסה להציע קשר בין החלקים, אולם קשר שמחד יוצר פרק שלם ומאידך אינו מאחד את הסיפורים לכדי סיפור שלם.

 

ג. מילות מפתח

 

אחת השאלות החשובות שניתן לשאול על הפרק היא: מדוע רצתה שרה לגרש את הגר וישמעאל. שרה רואה את ישמעאל "מצחק" ודבר זה חורה לה מאוד. הפועל "מצחק" הוא מילת מפתח, שבירור פירושה יבהיר לנו את מהלך הסיפור, היא מנחה אותנו בין נפתוליו. לפירוש המילה "מצחק" הציעו הפרשנים הצעות שונות:

א. רש"י - "לשון עבודה זרה [...] דבר אחר לשון גילוי עריות [...] דבר אחר לשון רציחה". רש"י מביא שלושה פירושים שונים אך אינו מסביר במפורש מדוע התרעמה שרה. ניתן להבין כי אשתו של עבד ה', אברהם, לא יכול לסבול עבודה זרה, גילוי עריות,[1] ורצח שהם בגדר "יהרג ואל יעבור".

ב. רשב"ם - "שכבר גדל הרבה. ולא רצתה לשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק". רשב"ם מסביר כי צחוקו של ישמעאל נבע מהיותו גדול יותר מיצחק. הוא מנמק את התרעמותה של שרה בכך שצחוק זה עורר אותה לחשוש לירושת ילדה החדש.

ג. ראב"ע - "כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה". ראב"ע אומר כי צחוקו של ישמעאל היה צחוק תמים ככל הנערים. שרה בראייתה הסובייקטיבית קנאה בו על כך שהוא גדול יותר מבנה.

ד. רמב"ן - "הנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול". הרמב"ן מסביר כי שרה ראתה בצחוקו של ישמעאל לעג על יצחק או אף על המשתה שנערך לכבודו. פרשנות הלעג נאמרה גם ע"י רד"ק וספרונו.

אם כן, ראינו ארבעה פירושים לפעולה "מצחק". אולם אנו יודעים כי לעיתים הפירוש המדויק ביותר נמצא בפשט הפרק. בקטע 1 (עפ"י חלוקה א') של הפרק אשר עוסק בהולדת יצחק, בפסוק ו' אומרת שרה: "צחק עשה לי א-להים, כל השמע יצחק לי". על פי שיטת "המקרא המפרש את עצמו"[2] של אברהם קריב - נראה כי הפסוק מפרש את עצמו, חלקו השני של הפסוק הוא פירוש לחלקו הראשון. מה פירוש "צחוק עשה לי א-לוהים"? מהו אותו "הצחוק", וכי ה' הצחיק את שרה? עפ"י שיטה זו, התשובה היא שהצחוק שעשה ה' לשרה הוא: "כל השמע יצחק לי". "צחוק עשה לי א-לוהים [פירוש:] כל השומע יצחק לי". נס הולדת יצחק וודאי שימח את שרה, אך יחד עם זאת עורר בה חשש שמא ילעגו לה על לידתה המאוחרת לאברהם (כך נראה מפס' ז). בקטע 2 הדבר אשר חששה מפניו מתגשם לנגד עיניה, בעוד היא חוגגת את שמחת בנה מוצאת היא את ישמעאל "מצחק". עפ"י הרמב"ן ישמעאל מלעיג על יצחק או על המשתה ושרה שמחציתה שמחת הולדת בנה ומחציתה חשש הלעג, רואה זאת וגובר בה חשש הלעג על השמחה. האם צחוק הלעג מבית אכן מכוון ללעוג לשרה? מרוב דברי הפרשנים נראה כי צחוקו תמים או כלשון ראב"ע "כי כן מנהג כל נער", רק ששרה חוותה את הצחוק כחוויה סובייקטיבית מלעיגה.

אם נדייק מדברי הרמב"ן נראה ששרה ראתה את ישמעאל צוחק על הילד או על המשתה. שתי הבחינות הנ"ל באות במפורש בפסוקים:

על המשתה - שרה חוששת שילעגו לה "היניקה בנים שרה". נשים דגש על ההנקה, שהיא פעולת הזנת התינוק, ונראה כי לאורך הפרק חוזרת על עצמה פעולת היניקה באופנים שונים הנקשרים בשרשרת. לאחר שנגמל יצחק מיניקת אמו כתוב "ויעש אברהם משתה גדול" המשתה אף הוא פעולת הזנה של אברהם את משפחתו ואת אורחיו. שרה פיתחה רגישות מיוחדת כלפי פעולת הזנה זו וכאשר רואה את ישמעאל צוחק על המשתה חמתה בוערת בה –  יתכן כי ישמעאל צחק על היות יצחק אוכל במשתה. פעולת ההזנה היא בסיס לקשר המשפחתי בין ילדים לאימם ובין אישה לבעלה. התרעמותה של שרה כלפי המשתה והיניקה היא המחשבה כי הצחוק יש בו לערער את קשרה וקשר בנה לאברהם. לאחר המשתה מגרש אברהם את ישמעאל והגר ושוב זן אותם: "ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר" ובכך, למרות שהוא משלח אותם, הוא מראה כי אינו מסכים לגמרי עם המהלך, ושומר על הקשר המשפחתי בכך שהוא זן את ישמעאל והגר ולו באופן המינימלי ביותר. הקשר החלש שבנה אברהם עם ישמעאל והגר כשהוא זן אותם מתפרק לרסיסים במדבר. כך כתוב: "ויכלו המים מן החמת", קשר ההזנה עם אברהם נופל, ולא רק זאת, אלא שקשר ההזנה בין הגר לישמעאל מתפרק "ותשלך את הילד". הגר בנישואיה עם אברהם נקשרת עימו והשלכתה את ישמעאל מנתקת אף את הקשר הקלוש ביותר בין ישמעאל לאברהם. בכך מעבירה היא את ישמעאל לקשר ישיר עם ה', כאשר: "ויפקח א-להים את עיניה ותרא באר מים... ותשק את הנער", אלא שפעולת הזנה זו היא מעם ה' ויוצרת את הקשר הישיר הראשון בין ישמעאל לה' ואת הנתק המוחלט מאברהם. שרה שרצתה לנתק את הקשר בין ישמעאל לאברהם גרמה לקשר בין ישמעאל לה' והבטחת ה' לישמעאל "כי לגוי גדול אשימנו" שהיא תוצר של פעולת הזנה.

מכאן אנו למדים כי שרה פיתחה קנאות מיוחדת בנוגע ליחסים החומריים שבין אברהם ליצחק ובין אברהם לישמעאל. כבר מהולדת יצחק, כבר מהבעת קשר חומרי ראשוני של הזנה מאברהם ליצחק, חוששת שרה כי בצחוקו של ישמעאל ישנו לעג המערער את אותו קשר חומרי, ובכך מזהה הבעת רצון מצד ישמעאל לחתור תחתיו. בנוסף לכך, נמצאנו למדים כי לעומת אברהם שאינו חושש מערעורו של ישמעאל על קשרו החומרי עם יצחק, שרה דווקא חוששת. ולא רק זאת, אלא שחשש זה נולד כתוצאה מחוויה סובייקטיבית שלה. הבנתנו את יחסם של שרה ואברהם לקשרי האבהות החומריים ליצחק וישמעאל תשרת אותנו בהמשך המאמר.

 

ד. מונולוג פנימי

 

יצחק וישמעאל מוזכרים רבות בפרקנו, אולם לכל אורך הפרק הוא מוזכרים בשמות שונים ע"י אנשים שונים, ונראה כי שמותיהם המורים על ייחוס מלמדים על היחס הסובייקטיבי של גיבורי הפרק אל יצחק וישמעאל. המונח "מונולוג פנימי" שתבע פרופ' מאיר וייס במאמרו "מלאכת הסיפור המקרא" מוצג בפרק עפ"י ניתוחה של נחמה ליבוביץ'.

בסיפור שאנו דנים בו קיימים חמישה גיבורים: א-להים, אברהם, שרה, הגר וישמעאל. לבד מישמעאל, מוזכרים כל גיבורי הסיפור בשמם. ישמעאל, שהוא גיבורו הראשי של הסיפור, אינו מוזכר כלל בשמו, כי אם באמצעות כינויים. הכינויים באים בשני אופנים: כינויים שגיבורי הסיפור מכנים אותו, וכינויים שהסופר המקראי מייחס אותם לגיבורי סיפורו. למשל: "בן האמה הזאת" הוא כינוי ישיר ששרה מייחסת אותו לישמעאל בדבריה; "בנו" הוא כינוי שהמספר מייחס אותו לאברהם בהתייחסו אל ישמעאל. כך נוצרת תמונה המתארת ארבעה גיבורים אקטיביים, ואת גיבורו הראשי של הסיפור הפאסיבי. אלה הם כינוייו של ישמעאל בהתייחסותם של שאר גיבורי הסיפור:

לגבי א-להים מוזכר, ישמעאל, כמעט תמיד, בכינוי: "נער", למשל: "וישמע א-להים את קול הנער".

לגבי אברהם כינויו הוא "בנו" – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו".

לגבי שרה: "בן הגר המצרית", "בן האמה הזאת": "ותרא שרה את בן הגר המצרית [...] מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה".

לגבי הגר, מכונה ישמעאל: "הילד": "ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים".

אם כן, טוענת נחמה ליבוביץ, מצליח המספר באמצעות מערכת הכינויים להציג את מערכת היחסים של גיבורי סיפורו אל ישמעאל. הוא חושף את רגשותיהם ובמידה רבה – גם את חיי הנפש שלהם. בעקיפין הוא חשף גם את מערכת היחסים של הגיבורים בינם לבין עצמם.

במערכת יחסים סבוכה ומורכבת זו, הא-להים הוא ה"גיבור" האובייקטיבי. הוא מתייחס אל ישמעאל ביחס אובייקטיבי ברור ובולט: גילו, היינו – "נער".[3] לגבי אברהם, ישמעאל הוא "בנו", בשר מבשרו כשם שיצחק נקרא "בנו". לגבי שרה, ישמעאל הוא בן האשה האחרת, השנואה, "בן האמה הזאת". באמצעות כינויי והתסכול נחשפים ובאים לידי ביטוי כל מכאוביה של שרה ופעולותיה בעקבותיהם. לגבי הגר, ישמעאל הוא "הילד", עוצמתו של היחס האימהי באה לידי ביטוי בכינוי זה. יתכן לומר כי עצם העובדה שאברהם מעניק לישמעאל יחס של בן, דווקא זה מעורר אמוציות שליליות אצל שרה.

בעניין הזה נשאל שאלה מעניינת, והיא: מדוע כששרה דורשת מאברהם לסלק את הגר וישמעאל היא אומרת: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" וחוזרת פעמיים ובאופן שונה על הצגת יצחק, פעם "בני" ופעם בשמו "יצחק"? לפי לימודנו נראה כי בשני הצגות אלה ישנם יחס שונה - בני הוא היחס הסובייקטיבי והאישי המביע את דאגת שרה להמשכו של בנה, יצחק הוא היחס האובייקטיבי המביע את החשש להמשך זרעו של אברהם ולקיומו של מנהיג ישראל[4]. בהצגה חוזרת זו אומרת שרה כי סיבת שילוחם של הגר וישמעאל אינה רק מאבק ירושה חומרי, אגוצנטרי ואישי שלה, אלא שאיפה אובייקטיבית לטיבו של זרע אברהם. בכך היא טוענת כי דרישתה אינו מונעת רק ממניעים אישיים אלא גם מדאגה כללית. כאן חושפת בפנינו שרה כי דאגתה לקשרי האבהות היא דאגה על בסיס הירושה העתידית, כינויו של ישמעאל "בן" ע"י אברהם מעוררים אצל שרה דאגה עמוקה כי יתכן ויצחק לא יהיה היורש.

 

ה. מבנה חזרה

 

המושג "מבנה חזרה", מושג אשר הטביע פרופ' מאיר שטרנברג, פירושו הוא חזרת הכתוב על פעולה, אך באופן שונה. השינוי הלשוני מלמד אותנו על אופי הפעולה ועל רגש המבצע אותה. תפקידה של החזרה הוא הצגת הכתוב בשנית אך במגמה שונה, אינטרפרטציה. מי שעושה זאת בפרקנו היא נחמה ליבוביץ': בפסוק י' דורשת שרה מאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה" כפי שהראינו בשיטת "המונולוג הפנימי" שרה שנאה את הגר וישמעאל אך לעומתה אברהם היה שווה נפש בנוכחותם. כאשר ה' אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" אברהם אכן מבצע את משימת אשתו, אך נראה כי הוא אינו שלם עם ההחלטה. את זאת הסברנו לעיל לאור נתינת הלחם והמים. יש הוכחה נוספת - שרה מבקשת "גרש" ואילו על אברהם כתוב "וישלחה" ביטוי המתאר בפועל את אותה פעולת גירוש אך עם אופי אחר לגמרי, הוא משלח כפי שעשה נוח "וישלח את היונה מאתו" (בראשית ח, ח) והרי שליחת היונה הינה חיובית. ההבדל אינו רק טרמינולוגי, אלא שהטרמינולוגיה יוצרת הבדל בעל משמעות. לדוגמא: ברור לכל ההבדל בין "התנחלות" ל"התיישבות" ובין "התנתקות" שנאמרה על גוש קטיף לבין "גירוש" - לעיתים השם וצורת ההתנסחות מעניקים את המשמעות לדבר. על ידי "השילוח" מצד אברהם חרף ציוויה של שרה "גרש" מובן כי אברהם אינו שווה נפש עם המעשה, עם הניתוק החריף אותו מעוניינת שרה ליצור.

נוסיף הבחנה נוספת בהקשר זה, בפרק מופיעים הפעלים 'לשלח' ו'לגרש' כאשר יתכן כי מעשה הפעולה יהיה זהה אך האופי בו יתבצע יהיה שונה. משמעותם של הפעלים הללו בהקשר הסיפור הן ניתוק אדם מאדם, בהמשך הפרק מופיע עוד פעולת ניתוק מאדם לאדם אך קיצונית הרבה יותר. כשהגר חשה כי לא תוכל עוד לשרוד את המדבר עם ישמעאל כתוב "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (טו) הפועל 'להשליך' כשהוא בא בהקשר של ניתוק אדם מאדם הוא חמור ואכזרי הרבה יותר מ'לגרש' ובטח שיותר מ'לשלח'. נמצאנו למדים ששרה רצתה את גירוש ישמעאל, אברהם שלא היה שלם עם פעולה זו (עמדנו על כך שרצה להמשיך את הקשר עם בנו) שילח ולבסוף קרה הגרוע מכל כשהגר משליכה את ישמעאל - יש כאן 'הדרגה' במעשים. הפעולה הקיצונית מלמדת על הניתוק החזק בין ישמעאל לאברהם כאשר אברהם מצדו ניסה למזער את הנתק אולם ניסיון זה לא עולה בידו וה' גרם להקצנת הפעולה.

 

ו. דמויות משנה

 

המקרא מרבה בדמויות המשנה שתפקידן רב ושונה מסיפור לסיפור. פרופ' אוריאל סימון אפיין אותן במאמרו "הדמויות המשניות בסיפור המקראי", נעמוד על דמויות אלו בסיפורנו ועל תפקידן. בסיפור ישנם מתחים רבים ודמויות הפועלות במרץ, אולם תחת אלו הפועלים ישנן דמויות שאומנם מוזכרות לא פעם והן אף נושא מרכזי בפרק, אך בהתרחשות הסיפור הן בסך הכל דמויות משנה פאסיביות. בהחלט ניתן לדון על כך, אך נראה כי בסיפורנו יצחק וישמעאל תופסים את תפקיד דמויות המשנה. לאורך כל הסיפור יצחק וישמעאל לא אומרים אף לא מילה אחת, כשכתוב "וישמע א-לוהים את קול הנער" אין אנו מוצאים בכתוב כי ישמעאל הוציא הגה מפיו, "ותשא את קלה ותבך" נכתב בכלל על הגר. נראה כי הכתוב טורח מצד אחד להשתיק את ישמעאל ויצחק ומאידך מציב אותם כנושא המרכזי בפרק. פרופ' סימון עומד במאמרו על כך כי אחד מתפקידי הדמויות המשניות הוא 'העצמה', התנ"ך מספר סיפור ויוצר דמויות שכל תפקידן הוא להעצים את הדמות הראשית, להעצים את הקונפליקט או להעצים את הפעולה הנעשית ע"י הדמות. ישנו מאבק קשה בין הגר לשרה כאשר אברהם עומד באמצע ופועל כמצוות ה', יתכן לספר מאבק גם ללא יצחק וישמעאל. ניתן לומר כי שרה והגר נאבקות על המשכת זרעו של אברהם, מי תישא את נס אברהם. כשיצחק וישמעאל נכנסים לתמונה המאבק אינו מאבק בין שתי נשים כפי שנראה בפרק טז, כשהרתה הגר אלא מאבק בין אימהות שכמו לביאות ילחמו על גוריהן עד המוות. יצחק וישמעאל הם אומנם האנרגיה והכוח המניע במאבק, אך הם אינם צד בסיפור ואינם חולקים איתנו את דעתם. אכן, יצחק עוד ילד פעוט אך ישמעאל בן שבע עשרה בהיותו נשלח למדבר, בהיותו צמא למוות, בהיותו נושע ע"י ה', בהיותו מקבל הבטחה להיות גוי גדול ואינו מביע דעה, וזאת מכיוון שהמאבק הוא מאבק של אימו ותפקידו להניע אותה. יתכן כי הקשר בין יצחק לישמעאל הוא קשר ידידותי מאוד, אך הם לא הנושא. ישמעאל ויצחק מחזקים את הניגוד בין שרה להגר כיוון שרק הימצאותם בסיפור הופכת את המאבק ממאבק אישי למאבק בין מחנות ובכך מבהירים את הסיטואציה. למרות פשט המקרא נראה שהפרשנים מנסים להסביר את המאבק כמאבק שורשי יותר ומכניסים בכוח הדרש גם את יצחק וישמעאל כצד פעיל. כך מביא רש"י בד"ה "עם בני" (י) מדרש: "למד שישמעאל היה מריב עם יצחק על הירושה, ואומר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים". המדרש מתאר התעללות של ישמעאל באחיו החורג הקטן למען ישיג את ירושת אביו, מדוע הפרשן מתאמץ לעשות כן? ראוי לעמוד על כך אך זהו אינו המקום, אנו עוסקים בפשט.

 

ז. סמיכות פרשיות

 

עד כה עמדנו על מחציתו הראשונה של הפרק ואילו לגבי הקשר בין סיפור הבארות לסיפור יצחק וישמעאל נותרנו בשאלה. פרופ' יאיר זקוביץ' טוען במאמרו "סמיכות פרשיות בסיפורת ככלי פרשני" כי לכל אורך המקרא משתמש הכתוב באסטרטגיה פרשנית של סמיכות פרשיות[5]. המקרא מאפשר לנו להבין סיפור דווקא ע"י הקשר שלו לסיפור הסמוך אליו, בפרקנו על פניו הקשר לא נראה באופק.

בחלקו השני של הפרק מסופר על בואם של אבימלך ושר צבאו אל אברהם ורצונם לכרות עימו ברית בטענה שה' איתו. אברהם נשבע להם "והוכח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (כה) מעשה הגזלה ארע בעבר אלא שכלל לא נכתב אודות אותה הגזלה והיא מופיעה כאן לראשונה. עוד נקודה שתופסת את תשומת הלב היא שבפתיחת הסיפור פותח הכתוב במילים "ויהי בעת ההוא", כלומר, טורח הכתוב לקשר את הסיפורים ולהגיד שבזמן סיפור גירוש הגר וישמעאל מגיע סיפור אבימלך.

סיפור אברהם ואבימלך הוא אקספוזיציה (מצג) ברורה לחלקו הראשון של הפרק. השאלה היא איזה מידע תרמה האקספוזיציה לסיפור? ומדוע הייתה חשובה או מה לימדה אותנו?

הנוסף לאברהם ישנו שחקן 'ניצב' המשחק בשני הסיפורים, האובייקט החוזר על עצמו היא באר המים שבשני הסיפורים משחקת תפקיד משני אך מהווה נקודת מפנה בעלילה. בסיפור הגר וישמעאל נגלית באר המים לעיני הגר ומצילה את הגר וישמעאל ובחלקו השני של הפרק גוזלים עבדי המלך את הבאר והיא יכולה לסכן את ברית אברהם-אבימלך, אבימלך מחזיר את הגזלה ורק אז הברית נכרתת. נעמוד על משמעותה של הבאר ומדוע אברהם יחס לה חשיבות כה רבה עד שהציב אותה כתנאי לברית? 

בפרק טז בורחת הגר מעינויי שרה ובבריחתה פוגשת את מלאך ה' שמבשר לה על הולדת בנה העתידי ועל כך שה' עתיד לעשותו לגוי גדול. הגר מרוגשת מן הבשורה ואומרת לה' "אתה אל רואי" וקוראת לבאר (שכנראה נמצאת שם) "באר לחי רואי". הבאר מסמלת את ישמעאל ואת הקשר בין הגר לה' וקשר זה מתחיל דווקא בהולדת ישמעאל שכן ישמעאל הוא בסיס הקשר. 

נקודת ההנחה היא שהגר סיפרה לאברהם את כל אשר קרא לה בפרק טז. פרקנו בא כ'הבטה לאחור' לפרק טז. כפי שאמרנו אברהם לא היה שווה נפש עם סילוק הגר וישמעאל ונראה כי הוא חווה את המעשה באופן קשה. הבאר שהזינה את הגר וישמעאל לאחר גירושם היא אובייקט הבאר שסימל את ראיית ה' את ישמעאל, וכשאברהם רואה את גזלת הבאר ע"י עבדי אבימלך המעשה נראה לו כראי למעשיו שלו, שיקוף. פתאום נפשו נזעקת על מעשהו הנורא, אברהם זנח את הקשר שלו עם ישמעאל ואינו זן אותו יותר, אברהם מתרעם על אבימלך "כי חפרתי את הבאר הזאת" כלומר הבאר שנגלית לעיני הגר היא באר אברהם והיא סמל לקשר הרחוק והדק שעוד נשאר בין אברהם להגר וישמעאל. את הקשר הזה מנתקים עבדי אבימלך ואברהם מעמיד את הברית בהחזרת הקשר, בהחזרת הבאר, והוא אף מעניק לאבימלך כבשים ועפ"י הכתוב זהו מענק חד צדדי בלתי הגיוני עליו נזעקים הפרשנים. אברהם אמנם משלח את ישמעאל אך אינו רוצה לנתק עמו את הקשר והוא חופר לו בארות. עבדי אבימלך שורטים את ליבו של אברהם ובחווייתו הסובייקטיבית לוקחים ממנו את בנו. סמיכות הפרשיות יש בה להראות לנו עד כמה אברהם סבל מנתק התקשורת ועשה את המעשה כמצוות שרה וה', מבחינתו היה במעשה זה עקדה שניה לבנו השני. אקספוזיציית אבימלך לימדנו מדוע חשש אברהם לגרש את ישמעאל והגר, אברהם ידע כי בארותיו נגנבו והוא משלח אותם אל המוות. הוא מצייד אותם בחמת מים ומשאין בחמת זה להזין אותם בדרכם אברהם חושש להם. ברור עכשיו מדוע התרצה אברהם להבטחת ה' לישמעאל שיהיה גוי גדול כי פירושה של הבטחה הוא שה' יסייע להם בדרכם ויזון אותם. אמנם ה' מחליף את אברהם בתפקיד הזן אך מבחינת אברהם קיום בנו, אף על פי שלא על ידיו, הינה חצי נחמה.

 

ח. התקופה ההיסטורית

 

התקופה ההיסטורית בה מתרחש הסיפור מאפשרת לנו התבוננות נוספת ומעניינת על מאבק הגר ושרה ושופכת אור על טענותיהם. כאשר אומרת שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", מובן כי תחום הבדיקה והבירור בפרק הוא בדיני ומנהגי הירושה. מה אמרו חוקי הירושה הקדומים ביחס לזכות הירושה של בן האמה שנולד בנסיבות מעין אלו שבסיפור התורה? נפנה אל חוקי חמורבי המשקפים נורמה חברתית משפטית באותה התקופה בהיעדר תורה מסיני בהנחה כי אברהם ושרה נהגו אז כמנהג האומות המקובל באותם זמנים:

סעיף 170: אם אשתו הראשית של אדם ילדה לו ילדים, וגם אמתו ילדה לו ילדים, והאב, בעודו בחיים, אומר לילדים אשר האמה ילדה לו: 'אתם ילדיי', הוא ימנה/מונה אותם עם ילדי האישה הראשית. אחרי שהאב הולך לגורלו (- נפטר), ילדי האישה הראשית וילדי האמה יחלקו בשווה את רכוש בית האב. בנה של האישה הראשית יבחר וייקח ראשונה את חלקו בירושה.


סעיף 171: ואם האב בעודו בחיים לא אומר לילדים שהאמה ילדה לו: 'אתם ילדי', אחרי שהאב הולך לגורלו (- נפטר), ילדי האמה לא יחלקו בנכסי בית האב עם ילדי האישה הראשית. שחרור האמה וילדיה יובטח, ילדי האישה הראשית לא יתבעו את ילדי האמה לעבדות.

חוקי חמורבי מאפשרים לנו להבין כי את פשר מעשי שרה. שרה רצתה לנתק את הקשר בין אברהם לישמעאל עוד בתקופה מוקדמת כאשר ישמעאל ויצחק קטנים על מנת שיכיר רק בבנה כבנו היורש. שרה מעידה על עצמה "כי ילדתי בן לזקניו" (ז) כלומר היא מבינה את המציאות בה אברהם זקן ועתיד למות בקרוב וכל עוד מכיר אברהם בישמעאל כבנו לאחר מות אברהם שרה לא תוכל להחזיר את הגלגל אחורה, ועל כן ממהרת לגרש את האמה ואת בנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני". יתכן לומר כי ה' מסביר לאברהם את מעשי שרה "ויאמר א-להים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (יב) כלומר אומר ה' לאברהם כי מעשה זה של שרה נועד על מנת שיצחק יהיה היורש וממנו יהיה לו זרע ו"אל ירע בעיניך". כפי שהסברנו אברהם שאכן רואה ביצחק בנו אינו שווה נפש מהמהלך ועל כן מביא את ה' לומר לו "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (יג) כלומר, הוא יהיה לגוי גדול וזרע אברהם אך הוא לא יהיה היורש. אברהם שחושש לקשר בינו לבין בנו מקבל נימוק מה' שהסיבה לעשיית ישמעאל גוי גדול הוא "כי זרעך הוא". כשהגר יושבת ובוכה חסרת אונים במדבר ומושפלת נוכח הפסדה לשרה חוזר ה' על הבטחתו ומעודד אותה באותם המילים ממש "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו" (יח).

החוקים שחלו באותה תקופה מבהירים לנו דבר נוסף והוא הרחקת הלכת של אברהם ושרה בגירושם את ישמעאל והגר עד כדי עבירה על החוק. על פי הנורמות המשפטיות דאז אב אינו רשאי לגרש את ילדו החוקי בלי עילה משפטית, כפי שיש ללמוד מתעודות משפטיות אותנטיות מתקופת אברהם. סעיף 5 ב"לוח תרגילי דינים בשומרית" (בבל הקדומה, המאה הי"ט לפנה"ס) קובע: "אם יאמרו לו אביו או אמו בזו הלשון: 'לא בננו אתה', מן הבית יצאו". משמע, שגירוש ילד חוקי בלי עילה משפטית המוכרת על ידי החוק, ההורים יואשמו, ואם יורשעו – ייענשו באבדן זכויותיהם ברכוש בית האב שבראשו עמדו. סעיפים 168‑169 בחוקי חמורבי קובעים כללים מעניינים ביותר בסוגיה משפטית רגישה וקריטית זו של עקירת ילד חוקי מבית אביו:

 

"כי ייתן איש את פניו לעקור את בנו ממעמדו כבן וכיורש ויאמר לדיינים לאמור: את בני ממעמדו כבן וכיורש חפץ אנכי לעקור – וחקרו הדיינים את ענינו: ואם אין הבן נושא עוון כבד ראוי לעקירה ממעמד היורש, האב את בנו ממעמד היורש עקור לא יעקור.

אם נשא הבן כנגד אביו עוון כבד הראוי לעקירה ממעמד היורש – ונשאו פניו בפעם הראשונה; אם יישא עוון כבד בפעם השנייה – האב את בנו ממעמד היורש עקור יעקור".

 

הכללים העיקריים הנקבעים בסעיפים אלה הם:


  1. אב הרוצה לגרש את בנו מביתו ובזה לשלול את מעמדו כבן וכיורש חייב לפנות לערכאה משפטית פורמלית על מנת לקבל את רשותה.

  2. הדיינים חייבים לחקור את נסיבות המקרה ולהחליט אם הילד ראוי לעונש כה חמור.

  3. אם התברר שהילד אינו עבריין, אסור לרשויות המשפטיות לאשר את גירוש הבן.

  4. אם נמצא שהילד אשם וראוי לעונש של גירוש מבית אביו, יש למחול לו בפעם הראשונה.

  5. מותר לגרש את הילד רק אם הוכחה התנהגות עבריינית חוזרת.

מניתוח תעודות משפטיות רבות מארץ מוצאו של אברהם מתברר שהעילה החוקית לגירושו של הילד היא התכחשות בוטה של הילד לחובות המשפטיות הבסיסיות כלפי הוריו. התנהגות מינית בלתי נאותה אינה בכלל המעשים המצדיקים את שלילת זכותו של הילד להיחשב בן ויורש.

 

לאחר שחוקי התקופה האירו לנו את הדלימה של אברהם בין רצון שרה לגרש לבין רצונו לקשר כלכלי עם ישמעאל מאירים לנו חוקי התקופה דילמה נוספת - היענות לדרישת שרה המגובה ע"י הקב"ה לצד עבירה מפורשת על החוק. יתכן לומר כי דילמה זו והכרעתה ע"י אברהם כציווי ה' היא עוד אחת מניסיונותיו הרבים של ה' את אברהם.

 

מעשיה של שרה לנתק הממוני שבין ישמעאל לאברהם נמצא במקומות נוספים בתנ"ך, ונראה כי הוא מופיע כאקט אימהי בסיסי של דאגה חומרית בניגוד לטבע האבהי שהוא הדאגה הרוחנית. נדגים זאת ונראה כי בפרשת תולדות אנו קוראים שרבקה בחרה לשקר ליצחק ולרמות אותו. מנגד, יצחק מבין שהדברים אינם כשורה אך הוא אינו מופיע כדמות פעלתנית אקטיבית אלא כפאסיבי חסר מעש. יותר מכך, יצחק נגלה לפנינו בפרשיה זו, מלבד היותו פאסיבי ונשלט בצורה קיצונית, הוא אף מצטייר כפתי תמים וכעיוור מוגבל שאינו ער לקורה סביבו. התנהגות כלל לא אופיינית ליצחק וכלל לא מצופה מאבי האומה. הסבר אפשרי להתנהגות זו של יצחק הוא שהברכות הראשונות עליהן מתמודדים יעקב ועשיו הן ברכות הירושה, הירושה הממונית. רבקה, ברגש אימהי ממש כמו שרה, עושה הכל על מנת שבנה יזכה בהמשך ממוני זה של יצחק עד כדי מעשה שנראה כאינו מוסרי. היא רואה בברכות הירושה הממונית עיקר וחשיבות אין קץ. לעומתה, יצחק כלל אינו מייחס חשיבות רבה כל כך לברכות הירושה, הוא, כמו אברהם, רואה את ברכות ההמשכיות הרוחנית כעיקר ואת המשכיות עם ישראל כבעלת חשיבות אין קץ. הוא אינו פועל בסיפור כיוון שאינו רואה צורך רב כל כך לפעול, את ברכות הירושה הוא התכוון לתת לעשיו כעניין של מה בכך אולם את הברכה הרוחנית של המשכיותו הרוחנית וקרבת ה' התכוון להביא ליעקב ורק בהן ראה את אישיו הגדול. לו יצויר כי המאבק היה על הברכה הרוחנית, סביר להניח שיצחק היה זה שמוביל את מהלך הסיפור, לוקח חלק עיקרי בו ושולט במצב.

 

ט. עקדת ישמעאל

 

לפני סיום נפתח בהערת סוגריים: מלבד היות זניחתו של ישמעאל אל חסדי המדבר הלוהט מעשה קשה לישמעאל והגר, אנו מוצאים שזהו מעשה קשה אף לאברהם. כבר אמרנו כי אברהם ראה במעשה זה עקדה של ממש ונראה כי זוהי העקדה הראשונה שמבצע אברהם, אף טרם עקדת בנו יצחק. פשוטו של מקרא מאשש את ההנחה כי מדובר במעשה של עקדה, ע"י הקבלת המינוחים והפעולות של הדמויות שנוקט המקרא - שאנו מוצאים אותם מקבילים בין עקדת יצחק לבין גירוש ישמעאל:


שתי העקדות נפתחות כתיאור מעשי-פיזי נטול רגש - בעקדת ישמעאל נאמר: "וישכם אברהם בבוקר [...] ויקח [...] ויתן [...] וישלחה", ובעקדת יצחק נאמר: "וישכם אברהם בבוקר [...] ויחבש [...] ויקח [...] ויבקע [...] ויקם וילך". בשתי העקדות ברור כבר התחלה שהנער הולך אל מותו. בשתי העקדות נפתחת ההצלה בקריאת מלאך - בעקדת ישמעאל נאמר: "ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים" (כב, ג) ובעקדת יצחק נאמר: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים" (כב, יא). בשתי העקדות הוא ניצל ע"י ראייה חדשה - בעקדת ישמעאל נאמר: "ויפקח א-לוהים את עיניה ותראה באר מים" (כ"א י"ט), ובעקדת יצחק נאמר: "וישא אברהם את עיניו ויראה והנה איל" (כב, יג). נעיר הערה מעניינית, בעקדת יצחק אברהם הוא האקטיבי בזיהוי תחליף הקורבן לבנו והוא זה שמוצא בעיניו ואילו בישמעאל הגר דווקא פסיבית ואלוקים הוא הפוקח את עיניה. יתכן לומר כי כל העת אברהם מבקש תחליף לבנו, מבקש לפתוח אופציה אחרת לעקדה, אולם נאמנותו לציווי הא-ל עומדת לו ממעל. כשהא-ל מתיר את הציווי הרי שאברהם מחפש תחליף ומיד מוצא. אנו למדים כי אברהם מתקשה לסבול את צעידת בנו אל המוות ופועל לשם כך, בניגוד להגר, וזאת תחת ציווי הא-ל. גם בגירוש ישמעאל אנו מוצאים את אותו דפוס פעולה כאשר אברהם מבין כי בנו הולך לצעידת מוות במדבר הלוהט ומנסה למצוא מניעה לגזירה. הוא מצייד אותו בחמת מים וחופר בארות, וגם זאת תחת ציווי הא-ל לשמוע בקול שרה.

 

הקבלה מקראית זו מאשרת במידת מה את המיתוס האסלאמי ואת המקור לחג הקורבן המוסלמי. בקוראן מופיע סיפור גירוש ישמעאל בדומה לזה המופיע בתנ"ך - הקֻרְאַן מספר כי כשהיה ישמעאל תינוק תבעה שרה מאברהם להרחיק אותו ואת אמו הגר. אברהם מילא את בקשתה ולקח את הגר וישמעאל עד מַכַּה, שם עזב אותם וחזר לאשתו שרה. הגר וישמעאל נותרו ללא מים, והגר החלה לרוץ בין שתי גבעות - צַפַא ומַרְוַה - כדי לחפש מים בשביל בנה, כהערת אגב - בניגוד לפסקה הקודמת הרי שהגר כמו אברהם אקטיבית מאוד ביחס למניעת עקדת בנה. בינתיים גירד ישמעאל ברגלו בחול ופתאום נבע בקרבתו מעיין (שנקרא "זַמְזַם"). ישמעאל ואמו נשארו במקום וחיו בו אודות למעיין עד מותם הטבעי. לאירועים ולמקומות אלה יש ביטוי בטקסים הנערכים בימי החג - עולי הרגל חייבים לרוץ בין שתי הגבעות, לזכר ריצתה של הגר כשחיפשה מים לבְנָה. מעיין הזַמזַם, הנובע בקֵרְבתן, נחשב למעיין קדוש.

על פי המסורת המוסלמית חזר אברהם כמה פעמים לבקר את ישמעאל, נתון זה אינו מופיע בתורה אך מופיע במדרש.[6] חשיבותו של ישמעאל באִסלאם נובעת מהיותו שליח הא-ל; הוא מהווה חוליה בשלשלת הנביאים שקדמו למֻחמד וכן נחשב לאבי שבט קֻרַיש, שממנו נולד הנביא מֻחַמַד שבעצם ממשיך את קשר ישמעאל-א-לוהים.

 

י. סוף דבר - השאלה המוסרית

 

לאחר ניתוח הפרק עולה כי מאבקה של שרה בהגר על המשכו של אברהם היה על שני מישורים, המישור הרוחני והמישור הכלכלי. המישור הרוחני בו נאבקת שרה הוא המשך יצחק את דרכו של אברהם והקשר שלו לה'. דאגה זו של שרה אינה דאגה אישית ואנוכית אלא דאגה לאומית לכלל עם ישראל. במישור הכלכלי נאבקת שרה בזכותו של יצחק לרשת את ממונו ומעמדו של אברהם וזהו מאבק אישי אגוצנטרי, שיצחק כלל לא לוקח חלק בו, עליו מבקרים את שרה הפרשנים.

אברהם אינו מוטרד מן הנתק הרוחני של ישמעאל ממנו אלא מן הנתק הכלכלי וזכותו של ישמעאל לרשת את הונו כבנו החוקי. אברהם מתנחם כאשר מבטיח לו ה' כי ישמעאל יהיה גוי גדול, נראה כי הבטחה זו הינה על בסיס המישור הכלכלי והכמותי. לעומת זאת ה' מבטיח שיצחק יהיה זרעו של אברהם שזהו המישור הרוחני.

כשאבימלך מנתק את הזנתו של אברהם את ישמעאל, והרי הזנה היא המישור הכלכלי, אברהם דורש את הבארות בחזרה. בדרישת אברהם את הבארות הוא בעצם מאפשר לישמעאל לחיות ולרשת את ממונו. צחוקו של ישמעאל על המשתה הוא ערעור הקשר הכלכלי של יצחק עם אברהם ולא הקשר הרוחני. בסופו של דבר נראה כי שרה ניצחה רק במחצית ממלחמתה, היא השיגה את המשך זרעו הרוחני של אברהם אך הפסידה את ממונו של אברהם, ממון אשר מושפע ישירות מה' מועבר כעת לישמעאל.

לפי רש"י מצחק פירושו: "לשון עבודה זרה [...] דבר אחר לשון גילוי עריות [...] דבר אחר לשון רציחה". נראה כי הגירוש האכזר של שרה את ישמעאל שפירושו הוא רציחתו, נבע גם מדאגה לעתידו הרוחני של עם ישראל: כיצד יגדל ממשיך דרכו של אברהם כשעבודה זרה, גילוי עריות ורצח סובבים אותו, ומעשה שרה מצטייר מהיבט זה כמוסרי ולגיטימי. מעתה זו אינה מלחמת ממון מלאת אגו, כי אם מלחמת ערכים של היחידה לטובת הכלל. התנהגות לא מקובלת בתחום המיני היא עילה מספקת לעונשים כבדים, כפי שנקטה שרה, ואנו מוצאים זאת בתורה למשל בבראשית ט, כ-כז ובכד, טו-טז. התנהגות מינית זו מעידה בהכרח על חוסר א-לוהים כפי שנראה בבראשית כ, יא וכן ב-לט, ט.

הערעור על מוסריות מעשיה של שרה הינו על המישור הכלכלי בלבד ולא על המישור הרוחני, אך למעשה אחד אנו מוצאים שתי כוונות, רוחנית וכלכלית. הביקורת המוסרית היא רק על מחצית הכוונה החומרית ולא על עצם המעשה כיוון שהכוונה הרוחנית מכשירה אותו. מציווי ה' לאברהם לשמוע בקול שרה אפשר להבין כי ציווי זה הוא אישור מוסרי להצעת שרה, ולא כן. אם נדייק הרי שאישורו של ה' הינו אישור לאברהם לציית לשרה אולם האחריות המלאה, הצעת המעשה האכזרי, היא של שרה - ה' מאשר מוסרית את אברהם אך לא את שרה. נוסף על כך, למי שסובר כי אישורו המוסרי של ה' הוא אישור גם לשרה הרי שעפ"י ניתוח פרק למדנו כי למעשה אחד שתי כוונות - רוחנית וכלכלית. ניתן לומר כי אישורו המוסרי של ה' הוא על הכוונה הרוחנית שבמעשה ולא על זו הכלכלית אלא ששניהם כפופים במעשה אחד כאשר הכוונה הרוחנית מאשרת מוסרית את מעשה הגירוש למדבר על אף הפן הכלכלי החמור והבלתי מוסרי.

נוכיח טענה זו מפשט פסוק י"ב: "ויֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". הסיבה "כי ביצחק יקרא לך זרע" היא סיבה ל-"אל ירע בעיניך" או ל-"שמע בקולה"? אם נאמר כי היא סיבה ל-"אל ירע בעיניך" אנו מסיקים כי מה שהטריד את אברהם במעשי ישמעאל הוא המשך זרעו, כיוון שכנראה ראה בישמעאל בנו את ממשיכו. אולם, אם נסביר כי הסיבה "כי מיצחק יקרא לך זרע" מוסבת על "שמע בקולה" הרי אנו מוכיחים את טענתנו כי אישורו של ה' לשמוע בקול שרה הוא ממניע המשכת זרע אברהם ולא מן המניע הכלכלי.

גירוש שרה את ישמעאל והגר נתפס כמעשה אכזרי ובלתי מוסרי, ולא רק בשל המעשה הנורא לכשעצמו, אלא גם בשל המניע הכלכלי הנמוך שהביא לנקיטתו. אף על פי כן, עפ"י ניתוחנו את הפרק אנו מוצאים, מלבד השחרת שמה של שרה, גם את צדיקותה הגדולה - שרה נקטה גם במעשה האכזרי חסר הפשרות על מנת להציל את הבטחת הזרע של אברהם, המשכו הרוחני של עם ישראל. שרה נקטה במעשה זה חרף חוקי המשטר של אותם הזמנים, חרף האפשרות כי תהיה שנואה בעיני אברהם שהתנגד למעשה וחרף האיסור הא-לוהי לרצח. על פי פשט המקרא שרה אינה יודעת כי זכתה לגיבוי ה' ואף על פי כן נוקטת בצעד דרמטי זה, שמעבר לאכזריותו והפן הלא מוסרי שבו מגולל בתוכו אקט הקרבה של שרה את עצמה לטובת המשכו הרוחני של העם. נראה כי בנוסף לעקדת ישמעאל ובנוסף לעקדת יצחק, עוקדת שרה אף את עצמה בצעד אצילי ולמען מטרה נעלה. 

 

שיטות הניתוח אשר יושמו בפרק נלקחו מ-


  • ·        ד"ר יוסף פליישמן, 'הורים וילדים במשפטי המזרח הקדום ובמשפט המקרא'.

  • ·        יהודה קיל, פרשנות ב'דעת מקרא', עמ' ע"ג.

  • ·        נחמה לייבוביץ', 'כיצד לקרוא פרק בתנ"ך', מתוך "ללמוד וללמד תנ"ך", אסופת מאמרים.

  • ·        הרב פרופ' מאיר וייס, 'מלאכת הסיפור במקרא'.

  • ·        פרופ' יאיר זקוביץ', 'סמיכות פרשיות בספרות ככלי פרשני'.

  • ·        פרופ' אוריאל סימון, 'הדמויות המשניות בסיפור המקראי', מתוך 'קריאה ספרותית במקרא'.

  • ·        אברהם קריב, 'המקרא מפרש את עצמו', מתוך 'שבעת עמודי התנ"ך'.






.[1] התיבה "צחוק" מופיעה במשמעותה המינית גם בבראשית כו, ח; לט, יד, יז,; שמות לב, ו.


.[2] שיטה זו אנו מצאים כבר בחז"ל. לדוגמא, בביאור האיסור "לא תלך רכיל בעמך" הנלמד מן הפסוק במשלי י"א "הולך רכיל [פירוש:] מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר". אברהם קריב מלמד במאמרו את שיטתיות המקרא בנוסח פרשני זה ומציג את הסגנונות השונים בדבר, לכן שייכתי את השיטה לקריב על אף שהיא מצויה כבר בחז"ל.


[3]. ישמעאל הוא בן שבע עשרה שנה לערך: בן שלוש עשרה היה כשנימול (יז, כה) בטרם נולד יצחק, לפחות שנה עברה עד התעברותה של שרה והולדת יצחק ושלוש שנים עברו עד שנגמל יצחק.


[4]. בהקשר זה מעניין המדרש- "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובת אמנו שרה לאברהם כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד, כי לא יירש עם בני אפי' שאינו יצחק, ועם יצחק אע"פ שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק" (בראשית רבה (וילנא) פרשה נג).


[5]. שיטה זו מצויה גם בחז"ל וסמיכות פרשיות הינה חלק מן המידות שהתורה נדרשת בהן. במאמרו המקיף מציג זקוביץ' סגנונות שונים ומגוונים של פרשנות סמיכות הפרשיות ומאפיין את אותם הגוונים השונים ומבאר כיצד ניתן לפרש בשיטה זו במקום שחז"ל לא עשו זאת. לכן ייחסתי שיטה זאת אליו על אף שמצויה הייתה כבר בחז"ל.


Louis Ginzburg, Legends of the Jews (Phila.: Jewish Publication Society, 1975) p. 129 Ginzburg, pp .. 123-125. .[6


 

 

בית המדרש