ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דעת אלוהים - חלק ב´

ע"י: הרב חיים וידל

שיעור אחד עשר מסדרת שיעורים בסוגיות מהגותו של הרב קוק המועברים על ידי הרב חיים וידל במסגרת שער האגדה

(לצערינו לא קיימת הקלטה לשיעור זה. רצ"ב תמצית השיעור כפי שנכתבה ע"י דורון לנדאו)

אפשר לקרוא את מערכת היחסים שנפרשת בשורות הבאות בינינו לחזיון כסיפור אהבה, ברומן הזה יש עליות ומורדות ובעיקר הוא נבנה מתוך תנועה שמגלה מחוזות חדשים, שמחדשת, שמפתיעה, כשבסופו של דבר הרב משרטט כאן תהליך שבונה גם שיעור קומה. כל שלב שעברנו הופך להיות נדבך של השלב שאחריו.

למה כתוב חזיון ולא אלוקים?

ניתן לתרץ מספר תשובות.

מבחינה שיווקית, המאמר הזה נכתב החוצה כלפי הדור החדש, הרב לא במצבו הטבעי בכתיבה הזאת ולכן הוא רוצה קצת למשוך את הקורא ולא לומר אלוקים ישר כי יש למילה הזו קונוטציות בעייתיות שכל אחד מגיע איתם למאמר.

אפשר גם להוסיף שזה גופא חלק מהתהליך שהמאמר בא להעביר אותנו–להסיט את הדיבור מהעצם אל החיים עצמם; לאידאלים - אל החזיונות שבמציאות.

1. המחשבה המתרוממת מעל השטח הנמוך, אדם לא מעלה הדעת בזמן שהוא במערכת החשיבה הילדותית שהוא לא נפגש עם העצם בעצמו, כאשר המערכת הזאת ממשיכה אנחנו יוצרים מערכת יחסים של עבדות שבשלב מסוים היא כבר לא נעימה לנו. כי העצם הוא חיצוני לנו, הוא לא אנחנו וזה לא גורם לנו רצון להיות חלק מדבר שהוא לא אנחנו. היא כבר מבחנת שהנבחר שבעסק חושה ושכלה יהיה העסק בתארי החזיון מצד יחושם לה,  ובזה היא מסירה מעליה את התמהון אדם מרגיש שאין לו בכלל כלים לעמוד מול הפלא המעיק הזה שעומד לפניו, זו תימה שאין לה תשובה ואת הערבוביה מערכת יחסים אימבלוונטית שנוצרת כתוצאה מההערצה כלפי הגודל ומצד שני המועקה מהגודל הזה הבאים לרגלי דבר זר. בצורה אינטואיטיבית שכבה העממית כמו גם אצל רוב חוקרי הדת, יש זיהוי של רגש הדת עם הרגש של נטישת החיים, של מוות. אמונה באלוקים היא התבטלות. בסופו של דבר – אין עוד מלבדו. השאלה היא גם אצלנו – מה האינטואיציה למילה אלוהים? לברוח למערה, או לצאת כמו פרח לאור השמש?עד שהאדם עולה למדרגת המחשבה הרמה ומבין כי כבר אין כאן דבר זר באמת, כי-אם היא עסוקה בחלקים מחלקי הויתה. זאת הנקודה, מצד אחד זה נכון שאלוקים נמצא בנו מצד שני זה בלתי אפשרי להתעסק כל היום בעצמנו, בנרקיסיסטיות. במקום לעסוק באלוהים אנחנו עוסקים בקישקע שלנו. כל מה שפגשת מקודם לא היה זר באמת אלא חשבת כך בגלל התודעה שלך, שחשבה שיש פה מישהו שתובע את כל חייך. עכשיו צומחת ההבנה שאתה עוסק בעצמך.

2. ואם יהיה החזיון דבר נעלה ומרומם, לא רק שלא שייך לסתמיות של החיים ולא רק שהוא לא רגיל אלא הוא מקור שאיננו נשאב ונפסק ולא רק שאינו נפסק אלא כי-אם מעין המתגבר, אז תהיה שרויה המחשבה תמיד בנחל עדנים, שרויה זה פסיבית, זו גם החולשה של המדרגה הזו. החזיון הזה כל כך מקסים אותנו שאין לנו שום רצון ללכת לשום מקום. כמו בחור שעובר תהליך רוחני בשיעור א', ששנתו הראשונה זוהי שנה קסומה שמביאה אותו למצב של קסמות טוטאלית שקרה להם הדבר הכי טוב בעולם. אבל זה משהו מאוד אשלייתי, האדם ששרוי מביאים לו הכל, זו מציאות אידאלית מדי. שלב של חוויה אדירה.  של שאיבת אוצרות חיים חדשים קרובים לה המביאים לה אורה וצהלה, זיו חיים ומנוחה.

3. ואם יהיה החזיון ההוא נושא כזה, שבכל נקודה שתתגלה ממנו ברגש ובמחשבה, תהיה מקבלת אל כל טוב ונועם, אל כל הוד ותפארת, אל כל חסד וגבורה, אל כל שכל ואורה, אל כל מה שהוא טוב והוא נשא, הנמצא בנפש ההוגה והחושב, -  האדם מבין שהחזיון הזה הוא לא רק נעלה ומרומם ומקור אלא הוא סוג של ראי דרכו אנחנו מגלים את עצמנו ואנו רואים שכל דבר שיש אצלי בנפש אני מזהה בחזיון, התאמה עמוקה ומדויקת. זה שובר את האידיאליות הפסיבית של מדרגה השנייה  אז תצא התאמצות טבעית מהצד היותר עליון שבתשוקות הנפש, לסלול מסילות, איך להגדיל ולהתמיד את היחש שבין המחשבה והרגש אל אותו החזיון, שתאריו הם כל- כך מקבילים אל הצד העליון והיותר טוב שבקרבו. אנחנו יוצאים מנחל העדנים מנערים את הטיפות ויוצאים להמשך הדרך במפגש עם החזיון. יש פה תאור של משהו פנסטסטי. אולי בחיים זה לא ככה עד הסוף, אבל זה סוג של ארכיטיפ שכזה. בשביל זה יש את הספרות. אם נחזור למשל של אותו תלמיד ישיבה – אז מה קרה לאותו בחור? המפגש עם בית המדרש חשף אצלו את התבנית האידאלית שלו והביא אותו למצב שהמפגש עם התורה זה מפגש שבאמת מדבר איתו, זו תורה שלו, שום דבר לא זר לו, התורה מדברת איתנו. ממילא הוא רוצה להגדיל את המפגש הזה, הוא מגלה שרירים שלא ידע על קיומם.

4. ואם עוד תמצא המחשבה שאותן הנקודות שבקרבה מצד היותר טוב והיותר עליון, המקבילים אל החזיון הנעלה, אבל הולך ומתברר משהו מאוד מאוד קשה הנם מצד אחד כל-כך קטנים בשיעורם ומועטים בערכם, מול האוצר הטוב שהם מוצאים בהחזיון עד שהם נראים כאילו הם נדעכים וכבויים, אומר אותו בחור ישיבה: "בסדר יש בי חסד אבל זה חסד שעטוף באגו. כמה הגבורה שלי חלושה". האידיליה של ההקבלה עם החזיון, התורה, הולכת ומבררת פער נורא ביני לחזיון.בשלב הזה עם כל לימוד אתה רק מבין כמה אתה רחוק, כמה שכל שיש אצלך זה כלום. תחושה סיזיפית. זה אולי יותר גרוע מלהיות משועבד לעצם. יש לך כישרון אבל אתה לא מסוגל להגשים אותו. וכל מה שיהיה נחשב להם לנשא, לגדול ואדיר ומאיר, נחשב כנגד אותה האורה המתגדלת ע"י החזיון כאין ואפס, ועם כל זאת, מגיע מכיוון החזיון משהו חדש ובכל זה מצד רוממות החזיון עצמו, העצם! שתאריו המתיחשים נפגשים בה, מתגדלות ומתאדרות כל אותן הנקודות הטובות והמאירות שבאוצר הנפש, ומתמלאות בכל עת כח יותר נאדר, וזיו שכל יותר גדול וחפץ של יושר יותר מפואר ומתרחב ועדן אהבה יותר טהור ומרומם, קורה כאן סוג של נס.  - אז התשוקה של התמדת המצב היחושי והגדלתו מתגברת עד עומק נקודת חפץ החיים עצמו. במדרגה שלישית אמרנו "הצד העליון והיותר טוב שבקרבו" עכשיו זה כבר עצם החיים שלי, זה מטרת חיי – להגדיל את המפגש עם האינסוף. אני רוצה לחיות זה הרצון למפגש.

5. ואם אח"כ יתברר מבט לאחור להמחשבה שכל הטוב, כל החיים, שכל הנקודות המאירות בקרבה מאז, הם באמת באים מאוצר החיים של אותו החזיון לבדו, אז תקבע התשוקה היחושית את מקומה, לא רק בנקודה המרכזית של החיים המחשביים וההרגשיים, כי-אם תשאר כלה, חיה וקיימת, עולה ופורחת, רק באור החזיון אוצר חייה ומעון ישעה וזיוה. מתחדשת כאן תודעה חדשה. חוויה שאלוהים לא נמצא מחוצה לי והדיאלוג הוא לא דיאלוג של שתי ישויות כלומר אני רוצה לחיות "נפשי איויתיך". החזיון הוא לא משהו שצריך להגדיל איתו את היחס אלא הוא מכיל אותנו. זו מדרגה פסיבית, "תקבע התשוקה היחושית את מקומה". זה לא מטשטש את ההבדל בינינו לאלוקים, זה נותן לפעילות צליל אחר. אתה קרוב למשהו ומנסה לעדן את היחסים ביניכם. התשוקה לחזיון לא מגיעה מכאב מייסורים אלא מתוך אהבה בשלה של בית. 

 

 

בית המדרש