ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מהפכת הכוונה של "חובות הלבבות"

ע"י: הרב חיים וידל

חידושו הגדול של רבנו בחיי, וסקירה תמציתית של הספר.

פתיחה

במאמר זה אני מזמין אתכם לצפות בספר "חובות הלבבות" לרבנו בחיי משלוש נקודות תצפית. מובן שאף הצטרפותן יחדו לא תחולל מבט כולל וממצה על היצירה המרהיבה הזו, אבל אני מקווה שלמצער יהיה בכך משום הכנה יאה והולמת לכניסה בשעריו של הארמון הלבבי הזה.

 

בפרק א אנסה לעמוד על "חידושו" העיקרי של הספר, שהוא "מהפכת הכוונה'" שבהצבה של "חובות הלבבות" כעצם ועיקר עבודת ד'. ככל מהפכה, גם לזו של רבנו בחיי שורשים ומקורות קדומים ומאוחרים, הלא הם כל מופעי ותהליכי ההפנמה וההרחנה של החיים הדתיים בכלל ועבודת ד' בפרט, אך הוא משכיל לעבדם למושגים ברורים ולהצמיח מהם משנה סדורה.

בפרק ב אתאר את הארכיטקטורה של "חובות הלבבות". אנהיר את הגיונה על פי הסבריו של רבנו בחיי להגיון סדר מהלך שערי הספר, ואנסה לעמוד על משמעויותיה להבנת הספר ולעבודה על פיו.

בפרק ג אנסה ללמד בכך את כל תורת "חובות הלבבות" על רגל אחת. אעשה זאת על ידי סיכום תמציתי של משנתו - הדרכתו לעבודת ד' העולה מן הספר.

 

א. חובות הלבבות – מהפכת הכוונה

"...כי נשנה אליו חלום פעמים רבות כאילו מלאך מדבר עימו ואומר לו: "מעשך רצוי אצל בורא אבל כוונתך אינה רצויה" והוא היה משתדל מאוד בתורת היהודים עד שהיה מדקדק בקלה כבחמורה על פי כל השיטות על מנת לצאת ידי חובת כל הדעות. וכל אשר היה משתדל במעשי המצוות היה המלאך בא אליו בליל ואומר לו: "מעשך רצוי וכוונתך אינה רצויה" וזה גרם לו לדרוש ולחקור בתורת העברים ויגלה בה את אוצר "חובות הלבבות" וישמח בו עד מאוד, ויביאו לפני אומתו ויתנו לה בלב שלם"

(פתיחה לספר קדמון לא נודע מחברו שנמצאה בגניזה בסרגוסה)  

ספר "חובות הלבבות" הוא ספר שהשיק סוגה חדשה בספרות התורנית[1]. זהו הספר ההדרכה השיטתי הראשון לעבודת ד', שכל "ספרות המוסר" הלכה בעקבותיו. "חובות הלבבות" אינו רק ספר חדשני, אלא גם ספר מהפכני. כדרכה של תורה מחולל רבנו בחיי מהפכה, במודע אך ללא הצהרות והתלהמות, בעוז אך בענווה. ההקדמה לספר עוסקת כולה בהצדקה וביסוס של המהפכה, ומיניה וביה גם בריכוכה ומיתונה.

 

ההצדקה נעשית במהלך הבירור היסודי הארוך והמפורט על דבר עצם קיום "חובות הלבבות", הגדרתן[2], היותן "מדאורייתא", חיובן המתמיד, ריבויין לאין תכלית והיותן העיקר בבית המדרש הישראלי המקורי. לאחר מכן עומד רבנו בחיי על העובדה שלא חובר עליהן שום ספר שיטתי, מתגבר על ענוותנותו, שם נפשו בקולמוסו ומחליט לכתבו.

 

ריכוכה ומיתונה של המהפכה נעשה על ידי הכנת כלים ראויים לאורותיה, על ידי יציקתה לתבנית מסודרת ושיטתית, על פי פרוגרמה רוחנית חינוכית מדוקדקת, הבאה לידי בביטוי במבנה המחושב והמדויק של שערי הספר. למרות הארכיטקטורה המדויקת שלו הספר הוא דרמטי ולא אפי[3], אש הקודש היוקדת על מזבחו הפנימי מחממת ומאירה את לב קוראיו מאז ועד היום.

 

זו היא מהפכה פנימית. הספר אינו פונה להתמודד עם חזיתות דתיות או פילוסופיות, פנימיות או חיצוניות. רבנו בחיי מצהיר מפורשות שלא זו מגמתו. הוא פונה פנימה ולא החוצה, אל החלשים ולא אל המקולקלים, אל עמך ישראל ולא אל האליטות. מבקש הוא לעשות בדק בית רציני ויסודי במחנה שכינה של עבודת ד' הישראלית, שהוא מזהה בה חולשות של שגרה ויבושת, העלולות להביא לבנאליות ולניכור. הספר בא לעודד ולחזק, לטהר ולהעמיק את עבודת ד' הישראלית ולהשיב לה את האור והברק, את החיוניות והכריזמטיות שאבדו לה, ולהשיב בכך את חינה בעיני עובדיה. בכך, גם אם באופן עקיף וממילאי, מעצים רבנו בחיי את יכולת העמידה של היהודי בחזיתות הפנימיות והחיצוניות, הדתיות והפילוסופיות.

 

המהפכה של רבנו בחיי בספר זה היא מהפכת ההרחנה וההפנמה של החיים הדתיים בכללם ושל עבודת ד' שהיא ביטויים העיקרי. יש בספר אמירה אמיצה, ברורה וצלולה, שעיקר ושורש עבודת ד' הוא העבודה הפנימית שיסודה בנין איכותו הרוחנית והנפשית של עובד ד'. בנין שראשיתו בדרישה וחקירה, התבוננות והכרה, המשכו בהודאה ובכניעה ותכליתו הרצון והאהבה, המתגלות בכוונה הטהורה לשם ד'. עבודת ד' של התמסרות מוחלטת, שלא על מנת לקבל פרס, מתוך אהבת חינם המתעמקת ומתעצמת על ידי הניסיונות והייסורים. ההבחנה בין הערת התורה להערת השכל[4] ממשיכה וטוענת משמעות נוספת את ההבחנה בין "חובות האיברים" ל"חובות הלבבות", ולא בכדי היא מקבילה להבחנה בין "מצוות שמעיות" ל"מצוות שכליות". התכלית היא עבודת ד' מתוך "הערת השכל", שהיא במהותה מובנת ("שכלית" ולא "שמעית"), פנימית, ומכוונת כראוי לשם שמים מתוך אהבת ד'. דמות העל של הספר הינו החסיד ולא הפילוסוף. את המאמר "קבל האמת ממי שאמרה" עושה רבנו בחיי אור לנתיבתו ונר לרגלו בעיבוד קל: "למד החסידות ממי שחי אותה". הוא מממשו בהביאו לאורך כל הספר סיפורים, מכתמים ומשלים מהמרחב החסידי, גם שמעבר לגבול ישראל (בעיקר מהחסידות המוסלמית בת זמנו) שהוא רואה בהם את גולת הכותרת של הסברתו באשר היא מכוונת לחיי הדבקות החסידית בפועל.

 

מהפכת הכוונה של רבנו בחיי אינה מתמצה במבנה ההיררכי החד משמעי והברור בו ממוקמות "חובות הלבבות" כמעלה העליונה, אלא בקביעה הנחרצת שכוונת הלב, ויחוד המעשה לשם שמים, הם ורק הם עבודת ד'. "המלאך בחלומו של רבנו בחיי" אומר לו: "מעשיך רצויים, אך כוונתך אינה רצויה", ומוציא אותו בכך לדרך גילוי סוד עבודת ד' הישראלית, עבודת הלב ו"המצפון", "חובות לבבות" שליבן היא הכוונה הטהורה הבנויה על אדני הידיעה, שהיא ורק היא נופחת חיים ב"חובות האיברים" ונותנת להם את ערכם כעבודת ד'.

 

מהפכה זו מתחייבת ממשנתו המטאפיזית והפסיכולוגית הדואלית החריפה של רבנו בחיי[5]. דואליזם שעיקרו ההבחנה החריפה ההיררכית (נמוך-גבוה) והתכליתית (אמצעי-מטרה) בין אלהים לאדם, עולם הבא לעולם הזה, נשמה לגוף, כוונה למעשה וכיו"ב. לעולם הזה, לגוף הזה, לחומר, למעשים, אין ערך עצמי. כל ערכם הוא בכך שהם מדיומים פוטנציאליים להפקת הניגון העצמי הנשמתי, הניגון של העולם הבא, וזאת על ידי התודעה והתכוונות הנכונים. בכך מחדד רבנו בחיי את הפער שבין דתיות חיצונית ממוסדת לדתיות פנימית ספונטנית, בין דתיות ציבורית קבועה ופורמלית ובין דתיות אישית, דינמית ומהותית, בין הצדיקות לחסידות, ומבכר באופן חד משמעי את השנייה[6]. לרבנו בחיי החסידות היא הכוונה, והיא האידיאל! 

 

נאמן לכלל "אם שמוע בישן תשמע בחדש", מפעלו של רבנו בחיי הוא "רנסנס". הוא מחיה ומחדש רוח שנשבה ופיעמה מאז מקדם ביהדות (כמו בכל דת ש"האריכה ימים" והתמסדה). נציגיה המובהקים הראשונים לאחר התורה הלא הם הנביאים. מגמתם של הנביאים הייתה הפנמה פולחנית, כלומר שלילת הקרבנות ללא מוסריות. עם חורבן הבית הועצמה והתחדדה מגמה זו על ידי חז"ל, והעבודה שבלב, התפילה, התורה והתשובה, תפסו את מקום הקרבנות. מגמת ההפנמה[7] של רבנו בחיי מכוונת אל נקודת הדעת והרצון, ובכך הוא ממשיך בדרכם הסיסטמטית האופיינית של הראשונים, את מגמת ההפנמה שבחז"ל, שתמצית דברה הוא: "רחמנא ליבא בעי". בדורות האחרונים התעצמה מגמה זו בכל הדתות בכלל, ביהדות בכללה בפרט, ובאופן בולט ודרמטי בחסידות ובמשנת הראי"ה[8], שבמובאה אחת מדבריו הרבים בנושא אחתום את החלק הראשון של פרק זה:

הרבה מאד צריכה היא האנושיות להתפתח, עד שתכיר את הערך הגדול של הכונה, והרצון, של האידיאליות הגנוזה, שבמעמקי הנשמה, שהיא מתקשטת תמיד בשלל צבעים חדשים, שהם מראים קצת מחסנה ותפארת גדלה. כל המעשים המוסריים הגדולים בעולם, בפרטים ובכללים, אינם כי אם הופעות קטנות, נצוצות זעירות, מהאבוקה הגדולה של הכונה השלמה. הכונה היא הכל. תחית הכונה, היא תחית העולם. התפלה בכונה, היחוד האלהי בכונה, המצוה והחובה בכונה, הרשות וההרחבה של החיים בכונה. והכונה בעצמה, הציור השכלי והמוסרי, הודו והדרו, פארו וקדושתו, עליתו הבלתי פוסקת, המרומים האלהיים שלו. והכונה בהתבלטה באותיות, בשמות, שכל אות ונקודה שבהם הוא תהום והמון ימים, ופלגים, יאורים גדולים רחבי ידים, של חיים, חפץ, שאיפה, והשכלה, כח וגבורה, אצילות ותפארת. והכונה בהתאחזה בגופות קדושים, אנשים טהורים, אידיאליים, שהיושר והטוב, המעשי והמוסרי, הוא כל משוש חייהם, הכונה החיה והרעננה, כמה נהרה היא מופיעה בעולם. והרזיות העליונה באה ומקשרת את הנשמה המכונת עם מקורי החיים, הרעיוניים, עם שורש שרשם. ואור אין סוף, אור אלהים חיים, הולך ומשתפך, מתפלש בכל הגה ופועל. הכונה היא הרת המעשה. והכונה העליונה, הכונה מלאת החיים האלהיים, כל מחשבה של שלום, ושל מלחמת צדק ויושר, כל נצוח של חכמה, של סדר טוב ונחמד, כלול בתוכה, כל תיקון עולם כלול בה.

(אורות הקודש א עמ' קכד)

אבקש להאיר את הדברים מזוית נוספת.

לימדנו מרן הראי"ה ששלושת ספרי היסוד באמונה הם חובות הלבבות, הכוזרי ומורה הנבוכים[9]. נבדלים הם זה מזה בתפיסות היסוד המטאפיזיות (תכלית הבריאה) והפסיכולוגיות (צלם אלהים), ומתוך כך הם פורטים על מיתרים שונים בנפש כדי להפיק ממנה את ניגון האמונה – הלב, הנשמה, המח. בכך חלוקים הם זה מזה גם באשר להגדרת תכלית בריאת האדם ועצם ועיקר עבודת ד'. לרבנו בחיי לב העבודה נמצא בלב, בכוונה. לריה"ל ב"כוזרי" המבוקש הוא "המעשה הרצוי". לרמב"ם עיקר העבודה היא החכמה.

 

עמדתו ה"מעשית" של ריה"ל, הפנימי, הפיוטי, ההוויתי, מפתיעה לכאורה, אך מתישבת היטב במבט שני. דווקא המבט הרזי האחדותי רואה את המעשה כאצילות והופעה של הראשית, של המחשבה הקדומה העליונה. דווקא המבט הפנימי של ריה"ל המבסס את האמונה על ההתגלות הנבואית, על הנס, על החוויה הממשית הרוחנית והפיזית, ההסטורית והאישית, רואה את עבודת ד' בעשיה המדויקת של המעשים המצווים מד' שהם הם הרצויים לו. רק הם (ולא התודעה והכוונה של העובד) יביאו לחול "הענין האלהי" על האדם. לאמור, לא זו בלבד שהמעשה הרצוי אינו מעוצב על ידי התבונה האנושית, אלא האלהית ("ממנוֹ ולא ממנוּ"), אלא גם אינו תלוי בדעה ובכוונה האנושית לשם הצמחת פירותיו. המצוות הן מתנת האלקים, הן "תרופות", "כלי נשק", הן "עובדות" כמו חוקי טבע. התודעה והכוונה של העושה אותן אינן מעכבות את פעולתן. צלם האלהים הישראלי הוא "הענין האלהי". תכלית עבודת ד', המצוות, היא חול "הענין האלהי", הנבואה, על האדם (והתברכות האדם, העם והאנושות מתוך כך). עבודת ד' היא המעשה הרצוי, הפרקטיקה הנכונה (אורתופרקסיה), המכשירה את האדם לנבואה, והיא אינה תלויה במעלתו המוסרית והרוחנית, השכלית והרצונית של האדם, ובוודאי לא בחכמתו וזוך לבו ה"פילוסופיים".

 

עמדתו של הרמב"ם באה לידי ביטוי חד בפירושו למאמר חז"ל "הרהורי עברה קשים מעברה"[10]. הסיבה לחומרת החטא שבמחשבה, אע"פ שאינו יוצא אל הפועל, היא באשר הוא מתרחש בקדש הקדשים של האדם, בצלם אלהים שבו - התבונה. כמו כן, חרון האף האלהי ניתך רק על עבודה זרה, שהינה החטא הגדול ביותר שבמחשבה, ולכן גרועה היא אף מהכפירה. התכלית המובחרת של המצוות היא השגת דעות ואמונות אמיתיות. הבחירה החופשית היא תולדת החכמה, והיא חלה גם על המעשה ולא רק על הכוונה. התבונה האנושית היא כח מלכותי פועל ויוצר, ולא רק מתרשם וסוקר[11]. המובן של "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הוא שהחיים האנושיים כולם, הפנימיים והחיצוניים נתונים הם לבחירתו החופשית של האדם. כמו לחוה"ל גם לרמב"ם תכלית בריאת ועבודת האדם אינה בעוה"ז, אלא בחיי הנשמה בעוה"ב, ולכן לא המעשה הוא העיקר, אלא הרוח, העוה"ב. ההבדל ביניהם הוא בין רצון לחכמה, לב למח, כוונה להבנה. הביטוי המובהק לכך הוא שלרמב"ם, הישארות נפש היא ל"שכל בפועַל"" של אדם.

 

עמדתו הדואלית החריפה של רבנו בחיי, משמעותה שהעולם הזה, הגוף, החיים האנושיים החברתיים וכל כיו"ב, וגם מעשי המצוה ("חובות האיברים") הם רק אמצעי ומדיום לכוונת הלב, שהיא שפת הנשמה המתגלה באמצעות הבהירות השכלית ששיאה ביחוד ד". ירידת הנשמה לעוה"ז ולגוף הזה היא לצורך העמידה בנסיון, שהוא שמירה ושכלול של אהבת ד', כלות הנפש אליו וההתמסרות לעשות את רצונו למעלה מטעם ודעת. המרחב הפיזי הריאלי המעשי מעוצב בידי הבורא להיות זירת עבודה ונסיון מיטביים, כלומר מאתגרים, לנשמה. הבחירה החופשית של האדם תקפה רק במרחב הפנימי, הלבי, ביחס, בכוונה, ולא במעשה. בכך הוא מפרש את 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' כפשוטו, לא כרמב"ם[12].

 

התבוננות זו על שלשת ספרי האמונה היסודיים הללו מאירה באור נוסף את מערכת היחסים ביניהם. אמנם שלשתם רואים את עבודת ד' השלמה ככוללת לב, מח ומעשה, אך נבדלים זה מזה בהצבעה על העיקר והעצם, וממילא בשימת הדגש בעבודה עצמה[13]. נקודת המוצא והיחוס של 'חובות הלבבות' הוא הרס"ג ב'אמונות ודעות', אותו הוא ממשיך ועליו הוא מוסיף, משנה ומחדש. ספר הכוזרי שנכתב לאחר חובות הלבבות מתגלה כאנטיתיזה של חובות הלבבות[14]. מורה הנבוכים שנתכתב לאחר הכוזרי בוודאי מנהל איתו דיאלוג וויכוח[15]. הרמב"ם נוטה מדרכו (הרזית–היסטורית) של הכוזרי אל הדרך הפילוסופית העיונית. בכך, וגם בתפיסתו הדואלית, קרוב הוא יותר לחובות הלבבות, אלא שהוא "ממליך" את המח על הלב[16].

 

ב. למהלך שערי חובות הלבבות

בני[17] יַחֵד יְחִידָתְךָ לְצוּרָךְ[18]בְּיַחֶדְךָ לְאֵל אֶחָד יְצָרָךְ

חקור ודרוש והתבונן פלאיו – ושים שכל ודת צדק אזורָךְ

ירא האל, ועדותיו וחוקיו – שמור לעד לבל תמעד אשורָךְ

יהי סמוך לבבך ותמוך - ובטוח בצור יהיה בעזרך

בלב טהור עשה חוקיו למענו – ואל תישא פני אדם בדורך

ראה כי סוף יציר עפר, לעפר – ושח כי חול וגוש עפר מגורך

יריבך לשון שכלך לסכלך – ושובה מזדון לבך ויצרך

ודרכי אל בדין צדק ומישור – חֲכַם לתור במחשבך וסתרך

סְחֵה ילדות ושחרות מלבבך – ואל תתאו למחמדי נעורך

פני אל אזי תראה בחשקך – ותתיחד יחידתך לצורך[19]

 

רבנו בחיי השקיע תשומת לב רבה בתכנון הספר ובהסברת הארכיטקטורה שלו. בשני מקומות מסביר רבנו בחיי את ההגיון של מהלך שערי הספר באופן ישיר ונרחב. הראשון בהקדמה, והשני בראשיתו של כל שער[20]. שני הסברים אלה שונים זה מזה. ההסבר שבהקדמה גוזר את כל השערים היישר מיחוד ד'. ההסבר בראשית כל שער גוזר את מיקומו ביחס לקודמו. שני הסברים אלה מעצבים שני מבנים שונים לספר. האחד בדמות עץ שתשעה ענפיו מסתעפים מגזע אחד, והשני כדמות בית, שעשר קומותיו בנויות זו על גבי זו. המכנה המשותף של שני המבנים הוא שיחוד ד' הוא השורש והיסוד הראשי.

 

לפני שניגש להתבונן בשני ההסברים, חשוב להיזכר בשמו המדויק של הספר: "ספר ההוראה אל חובות הלבבות". בשם זה מובהר היטב שהספר הוא ספר הדרכה ו"הערה" לעבודת ד' השלמה. ספר המבקש להוציא אותנו למסע רוחני[21]. אמנם, לא פחות ממה שזהו ספר של העפלה במעלות "מסילת ישרים", זהו ספר של צמיחה אישית, הבונה מן המסד עד לטפחות שיעור קומה מלא של עובד ד'. שתי אפשרויות אלה נגזרות מההגיון הכפול של מבנה שערי הספר - ה"עץ" וה"בית". שתי התבניות של השערים מאפשרות קריאה ועבודה דיאכרונית וסינכרונית.  

 

למרות שזהו ספר הערה לעבודה, ושפתו עממית, ויש בו הרחבת דברים במישור הקונקרטי, וירידה לפרטי פרטים, רבנו בחיי רואה בו ספר של "שורשים", שרשי חובות הלבבות[22], שאין להן מספר וקץ. משרשים אלה אמורים אנו להצמיח את עץ חיים המפואר של עבודת ד' הישראלית. גם זו סיבה "טובה" למבנה הגיאומטרי המדויק של הספר[23].

 

למהלך שערי הספר על פי ההקדמות לשערים

ציטוט מקוצר וערוך של ההסבר למהלך שערי הספר על פי ההקדמות לשערים:

1. ייחוד האלהים בלב שלם - שרשה ויסודה של דתנו, והשער הראשון משערי התורה. בייחוד ייפרד המאמין מן הכופר, והוא ראש אמיתת הדת, ומי שנטה ממנו, לא ייתכן לו מעשה, ולא תתקיים לו אמונה.

2. הבחינה בחכמה הנראית בבריאות הבורא יתעלה, (היא) הדרך הקרובה ביותר אל ברור מציאותו (ולא יחוד ד'), והנתיב הסלול לדעת אמיתתו. לכן התחייבנו להדביקה אליו (שער היחוד), ולהביא (בשערים שלאחריו) מה שיאות מן הענינים, אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה, אשר בראנו לה.

3. קיבול עבודת האלהים, כפי אשר יחייבהו השכל (ייחוד האלהים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם), למטיב, על מי שהטיב לו.

4. מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלהים, יתברך, הוא הבטחון עליו בכל דבריו, בעבור מה שיש ב(בטחון) מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם.

5. לבטחון על האלהים, ראינו לסמוך ביאור אופני חיוב היות כל מעשי העבודה, מיוחדים לאלהים לבדו, בעבור מה שיש בדבר זה מזכות המצפונים, ובר הלבבות, מן הערבוב המפסיד אותם, וההצלה, ממיני הייפוי המביא אל החונף, ולהתראות ולהתרצות בחלקות לברואים[24].

6. כיון שהגאוה במעשים המיוחדים לאלהים, משגת את בעליהם יותר מהרה מכל הפגעים המשיגים אותם, והיה הפסדה למעשים הרבה מאד, ראיתי לסמוך לו מה שירחיקנה מן האדם, והיא – הכניעה. וגם מפני שהיא שורש העבדות, ובה ייתכן להבדיל העבד ממדות האדנות, ומטיבה עוד, כי היא מרחקת מן האדם הגאוה וסעיפיה.

7. לכניעה, שהיא שורש התשובה והתחלתה, ראיתי לסמוך ביאור גדריה ואופני השלמתה. כי האדם (באשר הוא אדם) מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא.

8. החשבון עם הנפש הוא אחד מתנאי התשובה, לכן נסמכו לה ביאור עניניו, בעבור מה שיש בו מעניני ההערה לנפש, למה שיש בה תקנתה בשני עולמים.

9. הפרישות מן העולם, שיש בה מתקנת התורה והעולם ומנוחת הנפשות והגופות בשני העולמים, היא אחד מאופני החשבון, לכן נסמכה לו.

10. אהבת האל, יתברך, היא תכלית התכונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה, נסמכה לפרישות מן העולם, המביאה לייחד הלב ולפנותו לאהבת הבורא יתברך, ולכסוף לרצונו.

ראוי לך, אחי, שתבין ותדע, כי כל מה שקדם לנו זכרו בספר הזה מחובות הלבבות והמידות ונדבת הנפשות,

וכל חובה וכל מידה טובה מושכלת או כתובה או מקובלת

הן, תכונות, מעלות ומדרגות שעולים בהם אל הענין העליון הזה,

והוא תכליתן וסופן, אין מדרגה למעלה ממנו ולא אחריו.

 

סיכום תמציתי של מהלך שערי הספר על פי הקדמות לשערים

ספר "חובות הלבבות" מצטיין גם בסגולה של אחדות הצורה והתוכן. תמצית הוראתו ומבנהו של הספר כלולה בדברי דוד לשלמה: דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְקֹוָק וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד: (דברי הימים א פרק כח). שני השערים הראשונים מיסדים את העבודה על שני אדני דעת אלהים – היחוד והבחינה, והם כנגד "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ". שבעת השערים הבאים, הם כנגד "וְעָבְדֵהוּ", והם סוללים את הדרך אל עבודת ד' השלמה, "בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה".

 

"יחוד ד'", המפגש עם האלוהים באמצעות החכמה העיונית המעמיקה והמזוככת, מכונן את השורש הראשון של האמונה הברה. זו היתה אמורה להביאנו באחת לאהבת ד', המנביעה את עבודת ד' הטהורה והמעולה. זוהי אכן המשמעות של קריאת שמע: "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד – ואהבת את ד' אלהיך".

אמנם בפועל, לא יכול האדם להגיע ישירות מיחוד ד' אל אהבת ד', ושמונת שערי הספר שבין שער היחוד לשער האהבה מתפקדים כ"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ומגשרים בין ה"אחד" ל"ואהבת".

ה"בחינה" מפגישה אותנו עם האלקים, באמצעות החכמה המתבוננת ובוחנת את הבריאה כולה, והאדם וישראל במרכזה, ומזהה בה את התגלות חכמת ד', ובעיקר, את טובו וחסדו המתמידים המושפעים על כל מערכות חיינו.

מפגש שוה לכל נפש זה, מחולל את "עבודת האלהים" היסודית, הטבעית, המתחיבת מתוך הכרת הטובה וחפץ ההודאה.

לאחר חיוב עבודת ד', יש לברר את יסודותיה ההכרחיים ההולכים ומשכללים אותה. לכך מכוונים השערים הבאים.

הבטחון בד' הוא תנאי הכרחי לעבודת ד' בעולם הזה. הוא משוה לנגד עיני העובד את יחוד השליטה האלהית במישור הפיזי, ובכך מאזן את האקטיביות שלו וממקדה בעבודת ד' שבלב.

יחוד המעשה לד' מזכך ומטהר את עבודת ד' מהמהומה הפנימית והנטיה להחצנה המפקפקות ומזהמות אותה, ובכך עושה אותה לעבודת ד' באמת.

"הכניעה" מפוגגת את זחיחות הדעת והיוהרה הרובצת דווקא לפתחו של מייחד המעשה לד', ואת הגאוה בכלל. יתרה מזאת, היא היא התודעה העצמית ומעמד הנפש העושים את האדם לעובד ד', והיא היא שורש "התשובה", המשיבה (שוב ושוב) את האדם המועד לחטוא ולסור מדרך עבודת ד', אליה.

"חשבון הנפש" הוא המשלים את התשובה במימוש המפורט והמדויק שלה.

"הפרישות" מהשעבוד לתאוות העולם הזה היא אחת מאופני חשבון הנפש, ותיקון אדם בעוה"ז ובעוה"ב. יתרה מזאת, תכליתה - היראה, היא השער לאהבה, בצרפה (בחיוב העולה מתוך השלילה שבה) עוד ועוד את יחוד המעשה, ובהביאה אותו (ובכך את עבודת ד' כולה) לתכליתו - עבודת ד' שמתוך אהבת ד', אהבה של התמסרות עד כלות הנפש שלמרות ומתוך הצרות והמרורים.

 

 

ההסבר למהלך שערי הספר על פי ההקדמה

ציטוט מקוצר וערוך של ההסבר למהלך פרקי הספר בהקדמה לספר:

כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות, כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן.

1. שמתי שרשן העליון ויסודן הגדול - ייחוד האל בלב שלם.

2. (כיוון ש) הבורא יתברך, מפני שהוא אחד אמת, לא ישיגהו שם עצם ולא מקרה, ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה מאתנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך, והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזה הוא שער הבחינה בברואים. (לכן) שמתי הבחינה שורש שני לכלל מחובות הלבבות.

3. והתבוננתי, במה שראוי לאחד האמת מן האדנות, ומה שחייבים בריותיו בו מעבודתו, שמתי קבלת עבודת האלהים שורש שלישי לכלל מחובות הלבבות.

4. ונתבאר לי מה שראוי לאחד האמת מהתייחדו בהנהגת הכל, ושהתועלת והנזק אינם כי אם ממנו וברשותו לבדו, התחייבנו לבטוח עליו ולהימסר אליו, שמתי הבטחון שורש רביעי לכלל מחובות הלבבות.

5. וחשבתי בענין האחד האמת מהתייחדו בכבודו ושאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר, הוצרכנו לחבר אל זה שנעבדהו לבדו ונייחד כל המעשים לשמו, כי איננו מקבל המעשה המשתתף בו זולתו עמו, שמתי המעשה המיוחד לשם האל, שורש חמישי לכלל מחובות הלבבות.

6. וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגדלו, מפני שאין כמוהו, הוצרכנו לחבר אל זה שניכנע לו כפי הראוי לו, שמתי את הכניעה שורש ששי לכלל מחובות הלבבות.

7. וכאשר הבינותי מה שהוא עובר על בני אדם, שהם מתעלמים ומקצרים במה שהם חייבים בו מעבודת האל יתברך, והדרך שיכולים לתקן בה מעוותם וקיצורם, הוא התשובה ובקשת הכפרה, שמתי התשובה שורש שביעי לכלל מחובות הלבבות.

8. וכאשר חיפשתי להשיג אמתת מה שאנו חייבים לה' יתברך מן החובות הנגלות והנסתרות, וידעתי, כי לא ייתכן לקיים אותן עד שנחשוב עם נפשותינו בעבורן לאל יתברך ושנזדקק עליהן שמתי החשבון עם הנפש שורש שמיני לכלל מחובות הלבבות.

9. וכאשר השיבותי אל מחשבתי בענין האחד האמת, ראיתי, כי ייחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות, ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים הייחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו, שמתי הפרישות שורש תשיעי לכלל מחובות הלבבות.

10. וחקרתי על מה שאנו חייבים לבורא יתברך, אשר הוא תכלית כל תאוה וקץ כל תקוה, כי ממנו התחלה ואליו התיכלה, ומה שראוי לו ממנו מאהבת רצונו ויראת חרונו, אשר המה תכלית הטובה והרעה, כמו שאמר הכתוב (תהלים ל ו): כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבוקר רנה, שמתי אהבת האל יתברך שורש עשירי לכלל מחובות הלבבות.

 

סיכום הסבר מהלך פרקי הספר על פי ההקדמה לספר

שערי הספר, שערי עבודת ד' השלמה, נגזרים ומתחייבים כמעט כולם ישירות משורש עבודת ד' - יחוד ד'. צירוף הבחינה ליחוד ד' הוא המאפשר ליחוד ד' להיות השורש המצמיח את עץ החיים של עבודת ד'. עבודת ד' מתחיבת מאדנותו של אחד האמת. הבטחון מתחיב מהתיחדות אחד האמת בהנהגת העולם. יחוד המעשה מתחיב מהתיחדות כבודו. הכניעה מתחיבת מרוממותו וגודלו של אחד האמת. מכאן ואילך, שלושה שערים שאינם מתחייבים מ"אחד האמת" אלא מטבעו החלש והחלקי של האדם. התשובה מתחיבת ממועדותו של האדם לחטוא ולסור מדרך עבודת ד', וקוצר ידיעתו וידו לתקן ולהתכפר. חשבון הנפש מתחיב על מנת לממש ולהשלים את חובת האדם לאלקיו. הפרישות מתאות יין העוה"ז, מתחיבת על מנת לכונן את יחוד ד' בלב שלם. אהבת ד' מתחייבת מהיות הבורא המקור ובית הגידול של הנשמה, ומחוז חפצה ותשוקתה, "שממנו ההתחלה ואליו התכלה".   

 

ג. ספר "חובות הלבבות" על רגל אחת:

...וכאשר קשרה הבורא, יתברך, בגוף הזה העב והעכור, רב הקדרות, אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלות אליו בעבור השיתוף והחברה, אשר נטבעה ביניהם מתחילת הגידול.

...וכיון שהיו קרואי הגוף רבים, וצרכיו אל מה שימלא מחסורו מתמידים עם השעות והעיתים, ולא היתה הנפש יכולה לעמוד מעיין לו בכל זה, מפני שאין לה השקט ולא מנוחה מבלי מרגוע מדוי גופה, נטרדה הנפש בעניני גופה מאוהביה הראויים לה והמתייחדים בעצמה, אשר בהם הצלחתה בנוה מרגועה.

וכאשר יבקע לה אור השכל, ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה ונמשכה עדיו ברעיוניה, עם התעלמותה מאשר בו הצלתה בשני המעונים, תשוב מזה, ותניח כל עניניה אל הבורא החונן, ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו וגודל מה שנוסתה בו, ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם.

...ואז תשוקה כוס האהבה באלהים, ותתבודד בו לייחד לבבה לו ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשוך בו רצונו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו ותהלתו, מאהבה בו ומכסוף לרצונו, יתברך.

ואם ייטיב לה - תודה. ואם יענה - תסבול, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו וכוסף לרצונו ובטחון עליו, כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלהי ! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדלך הוריתני ובעזך וגדלך נשבעתי, אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר (איוב יג טו): הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א יג): צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על דרך הדרש (שבת פח ב): אף על פי שמיצר לי ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך:

(שער אהבת ה', פרק א )

 

תכלית בריאת האדם (ירידת הנשמה לגוף ולעולם הזה) - עבודת ד' בעוה"ז, בגוף במרחב האנושי וכו'.

מהות עבודת ד' - נסיון (בדרגות קושי שונות) לנשמה שירדה לגוף ולעולם הזה, הבא לצרף, להעמיק ולהעצים את אהבת ד' (ששורשה מטאפיזי) ואת ההתמסרות המוחלטת לעשות את רצונו.

תכלית עבודת ד' - שיבת הנשמה לעוה"ב במעלה גבוהה יותר, אותה השיגה בעולם הזה בעמידתה בנסיונות למדרגותיהם.

יסוד ושורש עבודת ד' – "אהבת ד'" שמתוך יחוד ד'. ביטויו הראשוני (ה"ילדותי") הוא חפץ ההודאה לד' שמתוך ההתבוננות הבוחנת בבריאה וזיהוי חסדי ד' על האדם.

חלקי ומעלות עבודת ד' – הערת התורה והערת השכל. מצוות שמעיות ומצוות שכליות. חובות האיברים וחובות הלבבות. על מנת לקבל פרס ושלא על מנת לקבל פרס. הבעת תודה על הטובה, אהבה ואהבת חינם המתעצמת אל מול היסורים. עבודת ד' המעולה היא קיום חובות הלבבות מאהבה שמתוך מהערת השכל (המנהיר את השכליות שבשמעיות)

מידות הנפש ההכרחיות לעבודת ד' – הבטחון בשליטה ובהנהגה המוחלטת של ד' את העולם, המכוון את האדם להשקיע את מירב ומיטב מאמציו בעבודה הפנימית שהיא לחלוטין בידיו (לעומת המישור המעשי שהוא כולו בידי ד', מופקע מן האדם, אך גם "לא מענינו"). הכניעה אל מול רוממות ד', המפוגגת את היוהרה האנושית, ומכוננת מערכת יחסים (עמוקה, המתגברת על כל המשברים ושבה מכל הסטיות) של עבד משכיל לאדון חכם, טוב ומיטיב.

עיקר עבודת ד' - עבודת הלב, כל חובות הלבבות, וכוונת הלב שבחובות איברים, ולא המעשה (שהוא ממילא צפוי וגזור מראש).

לב חובות הלבבות - יחוד המעשה לד' לבדו, הכוונה הטהורה לשם ד' לבדו, היא המכוננת את עבודת ד' ומזככת ומטהרת אותה.

גוף עבודת ד' – התשובה המתמדת, המתממשת ומתפרטת בחשבון הנפש, וביחוד בפרישות, המפקחת משכרון העוה"ז, מכוננת את היראה ומחוללת את האהבה.

לב ליבה של עבודת ד' - אהבת ד', בה בא יחוד המעשה בכוונה לשם שמים, לתכלית טהרתו, אהבת ד' [לא הודאה על הטוב, לא על מנת לקבל פרס (גם לא העוה"ב), ואדרבא מתוך היסורים]. זו אהבה של התמסרות מוחלטת ללא כל ציפיה להדדיות ולמרות העדרה. זו אהבה "אריאלית" – גבורת האהבה, "אהבה שביראה". 

 

ד. חתימה

אחתום מאמר זה במקצת שבחה של האכסניה והאכסנאי שארח אותנו בשעריה.

 

"חובות הלבבות" הינו ספר המפליא לעשות ולקשר בין הפכים. זהו ספר מהפכני, הנראה ומתנגן כספר שמרני. זהו ספר עמוק שלשונו נהירה ואף עממית. זהו ספר מחמיר ותובעני, ששורָה בו רוח טובה ונעימה. זהו ספר דואליסטי שמצליח לא להיות דיכוטומי. זהו ספר הרואה בחסידות את שורת הדין, ורוח חן וחסד מפעמת בו. זהו ספר שאינו מסתפק בפחות מטוטליות, ואף על פי כן אינו מלחיץ ומעיק. זהו ספר של יראת שמים עמוקה, לוהטת אך בהירה, תמימה אך צלולה. זהו ספר עממי במכוון ובמוצהר, ורוחו היא רוח האמונה התמימה, אך יש בו עומק לפנים מעומק לחפצים ומסוגלים לצלול אל תהומותיו. החסיד של חובות הלבבות הוא איש פלא של כניעה ויראה, של חשבון נפש ופרישות, מואר ומאיר, שמח ומשמח, מוצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

 

ואף זאת, למרות שתכלית בריאת האדם ועבודתו על פי הספר הזה היא השיבה לעוה"ב, והעולם הזה אינו כי פרוזדור (סבוך ובעייתי, באשר "כל מה שתוסיף הארץ בנין יוסיף השכל חורבן") אליו, לא מנשבת בו רוח של שנאת החיים. הניגון המתנגן בו הוא ניגון של אהבה עזה עד כלות הנפש, ניגון של געגוע רוחני נוקב לעוד ועוד וליותר ממה שהחיים בעוה"ז, כלומר במובן ובמוגש השטחי שלהם, כוללים ונותנים.

 

כללו של דבר – ספר "חובות הלבבות" הוא מופלא ו"מפליא לעשות". קסמו של ספר "חובות הלבבות" הוא בהיותו ספר רב פנים, רבדים וצלילים. סגולת "נשיאת ההפכים" שבו, שבגללה התקבל בעם ישראל באהבה כספר המוסר הבסיסי, בו הגו גאונים וחסידים והמוני עמך בית ישראל יחדו.

 

לא מצאתי טוב לגוף המאמר הזה, אלא החתימה בדברי הראי"ה, המצביעים על ערכו היסודי של ספרנו בדרך העולה בית אל:

 

רזי תורה מתבארים על פי כל החכמות שבעולם,

ועל פי יראת שמים הטבעית, שבספרים, מבוארת היא בחובות הלבבות, יפה.

והיסוד התחתיתי הזה, הוא החומר,

הראוי לקבל את הצורות היותר עליונות מקדושה של מעלה.

(שמונה קבצים ב, רכז)

 

 




[1]     י. דן , "הפנמת החיים הדתיים", ספרות המוסר והדרוש עמ' 47 – 57 (מובא ב"ישפה" ח"א עמ' 554-563).


[2]     נראה לי חשוב לתקן טעות נפוצה ולהזכיר ש"חובות הלבבות" הן גם בין אדם לחברו. ראו למשל בהקדמה בפירוש בהדגמת חובות הלבבות במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.


[3]               אליעזר שבייד, תולדות הפילוסופיה היהודית, עמודים 75-76.


[4]               שער עבודת אלוקים, פרק ג


[5]     י. דן , "הפנמת החיים הדתיים", שם.


[6]     שבייד אליעזר, הפילוסופים הגדולים שלנו, עמ' 64, 68, 78-79.


[7]     יש להבחין בין מהלך הפנמת עבודת ד' לסוביקטיויזציה של עבודת ד'. ההיסט הסוביקטיבי הוא תנועה מודרנית, שלא רק שהיתה זרה לרבנו בחיי אלא כלל לא עלתה על דעתו. לכן לענ"ד יהיה זה אנכרוניסטי ליחס לרבנו בחיי סובקיטיויזציה של אמונה ועבודת ד'.


[8]     לסקירה יסודית של תולדות ההפנמה הדתית ביהדות ראה סקירתו של מרגולין בספרו "מקדש אדם", פרק ראשון: "מגמות ההפנמה וחיי הדת הפנימיים במקורות היהדות הקדם חסידיים" עמ' 62 – 114.


[9]     הבחנה מכוננת זו נמסרה לנו מפי הרב נריה. היא מובאת בניצני ארץ ח; משנת הרב קמד - ו; ליקוטי ראי"ה ח"ב עמ' 215 – 220; דברי הרב באגרות ג אג' תשצג, תשצה מצטרפים לאוששה ולהעמיקה.

      הרחבה על המשמעות וההשלכות של שלוש שיטות אלה – ראו הרב עוזי קלכהים, אדרת אמונה, שלוש ראיות בתורת ישראל, עמ' 42 – 59.


[10]    מורה נבוכים מאמר שלישי, פרק ח.


[11]    מבחינה זאת משנתו של הרמב"ם היא "אינטלקטואליסטית" מובהקת.


[12]    באשר לריה"ל לא זכורה לי, ולא מצאתי התייחסות שלו למאמר זה. אני מעריך שהוא נוטה יותר לרמב"ם מאשר לרבנו בחיי.


[13]    ראה הראי"ה קבצים מכי"ק ב פנקס ה [44]: הרצאת הכוזרי היא שהמצות החקיות, וכן המשפטים מצד החקי שיש בהם, עומדים הם למעלה מהתורות השכליות, והם מביאים את האדם למעלה העליונה, שהתורה המוסרית השכלית, היא רק הכשר להעמיד אותו על המדרגה של החק האלהי. להרצאת חובת הלבבות החק השכלי והמוסרי בטהרתו, הוא יותר נעלה מכל חוק תורי, המתקבל מהשפעת מצוה שמעית. ולהפך, התורה השמעית והמצות כולן ממין זה הן הכשר להעמיד את האדם על המכון של ההכרה השכלית והמוסרית. להרצאת הרמב"ם אין לנו כי אם מדרגה אחת, שכלל המוסר, השכל, והצדק הטבעי האלהי הוא מאיר בשוה במוסריות השכליות ובחוקי התורה, והמוסר השכלי והאלהי הכל עולה בקנה אחד.


[14]    איני מכיר קביעה זו מספרות קודמת וממילא גם איני מכיר עיסוק בשאלה אם מדובר על אנטיתיזה מכוונת או לא. את טענתי אני טוען במישור הפנומנולוגי ולא ההסטורי. יש להוסיף ולהעיר שגם באשר לתורת האלוהות יש בדברי החבר (מאמר ראשון פסקה יא) שלילה של היחוד והבחינה כיסודות אמונת ישראל, ואכמ"ל. 


[15]    ראה ספרו של הרב יצחק שילת "בין הרמב"ם לכוזרי".


[16]    יש מקום להרחיב בסוגית היחס בין המח ללב בחובות הלבבות.


[17]    האותיות הראשונות של הבתים מצטרפות ל: "בחיי בר יוסף"


[18]    זו התכלית ובה נחתם השיר: ותתיחד יחידתך בצורָךְ!


[19]    "עשרת הדברות של חובות הלבבות", ישפה חלק א עמ' 475


[20]    בנוסף לכך חותם רבנו בחיי את שער אהבת ד' ואת הספר כולו בשיר "עשרת השערים" שגם אותו אפשר לקרוא כהסבר להגיון של סדר השערים. לפניו הוא מביא סכום תמציתי של כל הספר, וגם ממנו ניתן ללמוד על הגיון מבנה שערי הספר: "וראיתי בהשלמת התועלת והישור לך, אחי, שאקבץ ראשי עניני ספרי זה בעשרה בתים עבריים, יסבל כל אחד מהם ענין שער אחד משעריו על מחברתם וסדורם. וחתמתי בהם ספרי להיותם לך למזכרת, כאשר תדעם על פה ותשיבם בלבבך וברעיונך לילך ויומך, בעת נוחך ותנועתך, לא תחדל לפקד עניני ספרי זה ולזכר שרשיו. שאם תהיה במעשה ממעשי העבודה, יזכירוך הבתים האלה ליחד לבבך בו לאלהים. ואם תהיה במעשה העולם, יזכירוך בחשבון עם נפשך. ואם תהיה בענין צר בדברי עולמך, יזכירוך בבטחון על האלהים. ואם תהיה בענין, שיביאך אל הגאוה והגובה, יזכירוך בכניעה. ואם יהיה לבך פנוי, יזכירוך לבחן בטובת האלהים עליך. ואם תהיה בענין שמחה ותענוג גופני, יזכירוך בפרישות מן העולם. ואם תהיה בענין שתמרה בו את האלהים, יזכירוך בתשובה. ואם תהיה מתעלם מתורתך ואמונתך, יזכירוך להדבק בעבודת האלוהים. ואם תהיה בענין יחוד האלהים, יזכירוך, שיהיה יחודך בלב שלם. וכן בעניני תפלתך והרהורי לבך, לחסם לשונך ולאסר חושיך ולמשל בתאוותיך ולהחזיק באבריך ולפקד רעיוניך ולשקל מעשיך בידיעתך, ושאר מה שזכרתי בו מן המנהגים הטובים והמוסרים העליונים. והאלהים יורנו ואותך את דרך עבודתו ברחמיו וגדולתו, אמן".  כמו כן, בבואו להפגיש את הקורא עם חובות הלבבות, מונה רבנו בחיי מצוות המקבילות כמעט במדויק לשערי הספר: "וממצוות עשה שבחובות הלבבות – שנאמין, כי יש לעולם בורא בראו מאין, ושאין כמוהו, שנקבל עלינו יחודו, ושנעבדהו בלבנו, ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיו לנו לאות עליו, ושנבטח בו, ושנכנע מפניו, ושנירא אותו, ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו, ושנכסוף לרצונו, ונייחד מעשינו לשמו, ושנאהב אותו ואת אוהביו, כדי להתקרב אליו, ונשנא את שונאיו" וכן: "אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא (כגון) שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו, ונירא אותו, ונכנע מפניו, ונבוש ממנו, ונאהב אותו, ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו (ובמצפון) מבלי אברי הגוף הנראים ממנו". בסוף ההקדמה מביא רבנו בחיי את רשימת השערים גרידא.


[21]    אפשר אולי לראות בחלוקה ל"שערים" ולא ל"מאמרים" וכיו"ב רמז לכך.


[22]    אפיון זה של שערי הספר בא לידי ביטוי בולט בהסברת מהלך שערי הספר שבהקדמה לספר. לעומת זאת ההסבר לסדר השערים שבהקדמת כל שער מבליט יותר את אופיו כספר הדרכה מעשי.


[23]    בנוסף לסיבה שהבאתי לעיל בראש הפרק על "מהפכת הכוונה".


[24]    במהדורת הרב קאפח מסתים השער החמישי במילים: "נשלם השער החמישי... ובהשלמתו נשלם החלק הראשון מספר תורת חובות הלבבות". אכן חמשת השערים הראשונים הם הבסיס לעבודת ד' שאל עבי הקורה שלה נכנס רבנו בחיי בחמשת שערים הבאים אחריהם.  


 

 

בית המדרש