ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מנחת הכהנים

ע"י: מתן בלוך

בסוף פרשת ויקרא ובתחילת פרשת צו מובא רצף סוגים שונים של קורבנות שמביאים עם ישראל במקרים מגוונים: חטאת העדה, שלמי תודה, עולת נדבה ועוד, ואחד מהקורבנות המפורטים הוא המנחה. במנחה קיימים מספר מאפיינים יחודיים, שבעיני יש להם משמעות בהבנת התפקיד שלה בפסוק שאותו אציג בהמשך.

בסיום הפרשיה העוסקת במנחות שמביאים למשכן עם ישראל, מובאת פרשיה נוספת ובה ציווי מיוחד המיועד לאהרון ולבניו: "זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד...". המפרשים נחלקו במובנו המדויק של הפסוק, והגמרא במסכת מנחות דף ע"ח המובאת במספר שינויים ברש"י מדייקת מהפסוק הלכה מעיינת: "אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה...".

לפי הגמרא, התורה מטילה ציווי מיוחד על כל אחד מהכהנים שמתחילים לעבוד בעבודת המקדש להביא קרבן, ולא קרבן רגיל אלא מנחה. לרוב הקורבן מובא על ידי אדם שחטא בחטא כלשהו המחייב כפרה, עבר תהליך שבסיומו יש להביא קורבן או רוצה לבטא את יחסו לקב"ה באופן מעשי. המנחה הזו לא נכנסת לאף אחת מהקטגוריות האלה: היא אינה מוגדרת כחלק מכפרה על חטא כלשהו, היא אינה מגיעה בעקבות מעשה כלשהו של הכהנים והיא גם לא נתונה לרצונם – לא רק עצם הבאתה אלא אפילו הקורבן שעליהם להביא מוכתב מלמעלה.

כדי להבין את החיוב המוטל על הכהנים, ננסה להבין את המשמעות של קרבן המנחה. המנחה, בניגוד לקורבנות הבהמה והעוף, היא קורבן מן הצומח[1], מה שהופך אותה לקורבן זול במיוחד. חלק משמעותי בקורבן המובא הוא עלותו הכלכלית, כפי שמתבטא אפילו במובנה המילולי של המילה "קורבן": ויתור, נתינה של האדם מעצמו ללא קבלת תמורה ישירה[2].

המנחה הזולה אינה מובאת ככפרה על חטאים קלים אלא דווקא על ידי האנשים העניים. על הפסוק "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה..." (ויקרא פרק ה פסוק יג) מסביר רש"י: "יכול החמורין שבהם יהיו בכשבה או שעירה, והקלין יהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר "מאחת מאלה", להשוות קלין לחמורין – לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין – לעשירית האיפה בדלי דלות". את המנחה לא מביאים בהכרח אלה שחטאיהם קלים, אלא אלה שידם אינה משגת לקנות אפילו תור ובן יונה. אין כל קשר בין כובד החטא של האדם לבין עלות הקורבן שהוא מביא. העשירים יביאו בהמות והעניים יותר יביאו עופות, ואילו באי המקדש מהמעמד הנמוך ביותר יביאו את המנחה.

לאור הבנה זו, מתחזקת השאלה על מנחת הכהנים: הרי ראינו שלאדם עשיר אין שום היתר להביא מנחה כאשר ביכולתו להביא בהמה או אפילו עוף. מנין אם כן הציווי החד משמעי על הכהנים להביא מנחה? יתר על כן, מדוע דווקא ביום חגו של הכהן עליו להביא לה' את הפחות שבקורבנות? האם לא היה ראוי שכפתיחה לחייו כמשרת במקום הקדוש ביותר יוטל עליו להשקיע בקורבן אמתי, "ראוי לשמו"?

אלא שלדעתי התורה רומזת לכהן שעליו להיזהר בדיוק בנקודה זו. בקלות רבה עלול הכהן להפוך בעיני עצמו ובעיני העם למעין נוכחות אלוקית עלי אדמות, להתגלמות גשמית של הקב"ה[3]. החשש ממצב כזה מביא את התורה להעמיד את הכהן, ביום שבו הוא נכנס לתפקידו רם המעלה, במקומו של האדם השפל ביותר. עליו לראות את עצמו למשך כמה רגעים כעני הדופק על דלתי מרום ולא כחלק ממערכת המקדש.

חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא מהמשך הגמרא המובאת ברש"י שאתו פתחנו: "אבל כהן גדול (חייב להביא מנחה שכזו) בכל יום...". הכהן הגדול נמצא במצב המסוכן ביותר: הוא היחיד שאינו משתחווה למלך[4], על ראשו הוא נושא את שמו הפורש של הקב"ה ומדי שנה הוא זוכה להיכנס לקודש הקודשים, מקום מושבה של השכינה. קטן מאוד המרחק שעליו לעבור בדרך להאלהתו, והתכונות של התפקיד הופכות את התהליך למתבקש כמעט.

במידת כבוד[5], הרב קוק מקשר בין הכבוד לבין עבודה זרה: "כבוד שמים מגושם הוא נוטה לעבודה זרה, ומשפיל את כבוד האדם וכבוד כל הבריות". קיים יחס ישיר בין העלאת ברוא לדרגת אל לבין השפלת הבריות. אדם שלא יוכל לכבד את כל באי בית ה' יעלה על דרך המלך לעבודה זרה.

התורה מזכירה לכהן, שמול הקב"ה הוא אינו רם יותר מכל אדם אחר במקדש. אין לו לה' חפץ בעולות וזבחים אלא "רחמנא ליבא בעי", ועל הכהן לזכור שהזכות הגדולה שנפלה בחלקו לשרת בקודש מקרבת אותו לה' אך אינה הופכת אותו ל"אלוקי". מול הקב"ה הוא עדין, ותמיד יהיה, "בדלי דלות".




[1] דוגמא לישום של החלוקה הזו ניתן למצוא במסכת קידושין, דף נ"ג ע"א, בדיון על חלוקת האוכל שמגיע למקדש בצורת קורבנות.


[2] מעניין לחקור את היחס בין מובנה של המילה בעולם המקדש למובנה בעולם החול, ולא כאן המקום להרחיב בכך.


[3] למרות ההצגה הנגטיבית של הגישה הזו כאן, היא אינה נשללת באופן מוחלט. דוגמא לכך ניתן למצוא במחלוקת לגבי השאלה האם הכהנים הם "שלוחי דידן" – שלוחינו מול הקב"ה, או "שלוח דשמיא" – שלוחיו של הקב"ה בעולם הזה, במסכת נדרים דף ל"ה ע"ב.


[4] "ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול", משנה תורה לרמב"ם הלכות מלכים פרק ב


[5] מידות הראיה, עמ' פ"א


 

 

בית המדרש