כנגד ארבע בנות דיברה תורה

כנגד ארבע בנות דיברה תורה – שיעור בישיבת בין הזמנים גבעת שמואל

הרב יובל שרלו: שלום. ברגשות מעורבים אני בא לכאן, וכל שנה זה נעשה קשה יותר ויותר. מחד גיסא, זה באמת כבר חלק מתרבות ההכנה לפסח, ויש בי הערכה מרובה לאלה שמתפנים משפשוף פאנלים ומבישול. מאידך גיסא, יש משהו לא כל כך הוגן בבית המדרש הזה, והוא שמוציאים את הדברים אחר כך בספר, ועל כן לא ניתן להעביר שיעור מחדש, גם אם הועבר לפני שנים רבות. בדרך כלל אדם סומך על זה שבני אדם שוכחים, וגם הוא עצמו שוכח או מתחדש, אבל כאן – מזכירים כי עסקנו בנושא מסוים בשנת תרפפ"ו,  (תרפפ"ו זה לא מזמן - תשס"ו זה תרפפ"ו). לכן צריך כל שנה להתחדש. עשיתי לעצמי מסורת מסוימת לחפש מה היה הנושא הסוער במשך השנה, ולקשור אותו לפסח.

                  השנה עלתה שאלת הנשים בהרבה מאוד פרשיות ציבוריות, ולכן הכותרת של השיעור שלי תהיה, 'כנגד ארבע בנות דיברה תורה'. ראשית, אני מבקש להעלות את הזוית ולהסביר את השאלה העומדת על הפרק, לאחר מכן להציע קו מחשבה נוסף לעניינים שונים שהם בליל הסדר בהקשר הזה, שאני חושב שלא זכו לפיתוח מספיק עמוק.

                  נפתח בראשית = מההגדה עצמה. כידוע לכם, ההגדה עצמה, ה"מגיד" של ההגדה מתפצל (לפחות בחלק הראשון) לשני עניינים. נושא עיקרי הוא כמובן סיפור יציאת מצרים, אולם לאמתו של דבר, חלק גדול מתחילת המגיד איננו סיפור יציאת מצרים, אלא הוא הסיפור על הסיפור של יציאת מצרים.

                  לאמור: בתוך ההגדה עצמה אנו דורשים את הלכות סיפור יציאת מצרים: "יכול מראש חודש ? תלמוד לומר - ביום ההוא; אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום ?...". זה לא סיפור יציאת מצרים. אלה הן ההלכות של יציאת מצרים ! גם "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הר אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות...". שוב, זה לא סיפור יציאת מצרים. אנחנו לא מקיימים כאן את מצוות התורה לספר ביציאת מצרים. אלא אנחנו עוסקים בשאלה מתי מספרים ביציאת מצרים וגם עוסקים בשאלה הלמדנית: מה בין סיפור יציאת מצרים שבכל לילה ולילה, שלפני כמה דקות הציבור נ אמר כאן בתפילת ערבית, "אני ד' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים", ובין סיפור יציאת מצרים המיוחד של "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". מה הם התכנים השונים? מה הם הנושאים השונים ? בית בריסק עסק בזה הרבה מאוד בדיוקים שונים ברמב"ם, וכדומה.

                  בתוך המסגרת הזאת של סיפור על הסיפור של יציאת מצרים, תופסת ברייתא משמעותית נוספת את המקום הנכבד בהלכות סיפור יציאת מצרים, והיא 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'. שוב, גם שם, אנחנו לא עוסקים בסיפור יציאת מצרים, אלא אנחנו עוסקים בהלכות סיפור, איך לספר את יציאת מצרים, והברייתא הזאת פוסקת להלכה, שצריך לספר לכל ילד וילד לפי מהותו ולפי עניינו. זו בעצם מהותה של הברייתא הזאת. הברייתא הזו מופיעה בנוסחים שונים. בירושלמי היא מופיעה בנוסח שונה. אולם הדבר החשוב בברייתא הזאת היא הקביעה שאת סיפור יציאת מצרים יש להתאים לילד. צריך לשאול, מה מטריד אותו. צריך לחפש מה יכולתו, מה הם הנושאים, מה ניתן, במה ניתן לקשר אותו לסיפור יציאת מצרים, ולספר, 'לפי דעתו של בן, האב משיבו', כפי שכתוב במשנה. לאמור, בעצם ברמה העקרונית, לכל אחד ואחד, לכל ילד וילד צריך לתפור את סיפור יציאת מצרים משלו.

                  מבחינת פשט התורה שבכתב - התורה לא מדברת כנגד ארבעה בנים, אלא כנגד ארבע שאלות שונות שהבן שואל. כלומר, לפי פשוטו של מקרא (ולא אאריך בנושא זה) פסוק אחד עוסק, "כי ישאלך בנך מחר לאמור, מה זאת?" במצוות בכור, וכנראה באופן ספציפי, בעריפת פטר חמור. ברור אפוא שהילד שואל 'מה זאת?'; פסוק אחד עוסק בשאלה על קורבן פסח, והילד שואל, "מה העבודה הזאת לכם?"; פסוק אחד עוסק במצה, "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים"; שלוש הפסוקים האלה מפרשת 'בא'. פסוק אחר עוסק בכל המצוות כולן. מה שאנחנו מכנים השאלה של הבן החכם, הוא שואל, "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם?" ולאחר מכן התשובה, "עבדים היינו לפרעה במצרים" ועוד כהנה וכהנה.

                  ולכן מבחינת פשוטו של מקרא, הייתי מצפה שהברייתא תגיד 'כנגד ארבע מצוות', או 'כנגד ארבעה עניינים הקשורים ליציאת מצרים דיברה תורה' והתורה אמרה להסביר את הבכור ככה, את המצה ככה, את קורבן הפסח ככה, ואת כל המצוות ככה. אולם חכמים ניצלו את העובדה הזאת, וקבעו שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה. לאמור, לא ארבע מצוות שונות, אלא ארבעה בנים, סוגים שונים של בנים, דיברה תורה, כפי שהסברתי מקודם, חז"ל לימדו שצריך להתאים את סיפור יציאת מצרים לכל ילד וילד בצורה המיוחדת שלו.

הברייתא הזו מעלה נושאים נוספים ללימוד כיוון שהיא מצטטת את הפסוקים בתור שאלות הילדים, אך בתשובות היא לא נותרה צמודה לפשוטו של מקרא. לדוגמה,  במקום לענות לבן החכם, "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", היא יכלה לענות  את התשובה שהתורה נותנת לאותו בן חכם, "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו השם ממצרים, ויוציאנו השם ממצרים והראינו את הארץ הזאת" ועוד כהנה וכהנה. אותו הדבר לרשע, הוא שואל, "מה העבודה הזאת לכם?" והיה אפשר לענות לו, "ואמרת, זבח פסח הוא לד' אשר הציל את...". יש הרבה שאלות על הברייתא הזאת,  אולם לא על זה אני מתכוון לדבר היום, אלא רק להציג את הברייתא.

הבה נסכם את מה שאמרנו עד לכאן. בחלק הראשון של 'מגיד' נמצאות גם הלכות סיפור יציאת מצרים, ואנחנו עוסקים לא בסיפור עצמו, אלא בשאלה איך לספר. הרבה מאוד עניינים עוסקים בהיבט הזה, ויש הלכות מתי, ואיך, ולמה, וכדומה. אחד המקומות המרכזיים הוא הקביעה שצריך לספר לכל ילד לפי מה שמתאים לו. התורה שבעל פה לוקחת ארבעה עניינים שונים של סיפור לילדים שבתורה שבכתב, ואומרת שמדובר בארבעה ילדים שונים. על  הברייתא הזאת יש הרבה מאוד שאלות וביניהן למה הברייתא עצמה לא נותנת את התשובות שהתורה עצמה נותנת לשאלות האלה. ברייתא זו נמצאת גם ב'ירושלמי', ושם גם הבנים נקראים קצת אחרת,  ובעיקרון ה'ירושלמי' יותר נאמן לפשוטו של מקרא. אם אני לא טועה לפני הרבה מאוד שנים כתב על זה הרב עוזי כלחיים זצ"ל מאמר על ההבדל שבין הברייתא ב'בבלי' לברייתא ב'ירושלמי', ב'תורת ארץ ישראל'.

הערב אני מבקש ללכת בדרכה של הברייתא, ובשל העובדה שאנחנו נמצאים לקראת סיום בית המדרש, להרשות לעצמנו ללכת ברוחה של הברייתא, ובהמשכה של הברייתא, ולשאול על הבסיס הרעיוני הזה של הברייתא שאלה שיכול להיות שהיא לא לגיטימית, יכול להיות שאין לה מקום. ברשותכם, אני רוצה לשתף אתכם במחשבות ששאלתי, ושחשבתי את השאלה לעצמי, ויכול להיות שתתאכזבו ותלכו הביתה ותגידו, טוב, ויכול להיות שאולי זה יפתח איזשהו קו מחשבה להרבה מאוד כיוונים. בעיקר לאור חג הפסח שקיבל  העצמה מסוימת בשנה המיוחדת הזאת. וזה הנושא: מהן ארבע התגובות של הבנות שלנו, או של הנשים שלנו, של האחיות שלנו, של האמהות שלנו - לשאלת פסח. שאלת הקשר בין הנשים לבין הפסח בשל מרחפת בחלל אוויר העולם, ולא בטוח שנתנו את הדעת לשאלה זו.

 

                  אני חושב שניתן לומר שכנגד ארבע נשים, או כנגד ארבע בנות דיברה תורה בסיפור יציאת מצרים. הבת הראשונה, בדיוק כמו הבן הראשון,שואלת: מה המקום שלי בסיפור יציאת מצרים ? אני לא מוזכרת בהגדה. אני לא שם, לא ספרו אותי, לא ספרו אותי במובן הכי פשוט של המילה. יצאו 600,000 מבין 20 שנה ומעלה ועד בן 60 שנה, רק בנים. כלומר, לא ספרו אותי בכלל. לא רק במובן הספרותי של המילה, אלא אלא לא ספרו אותי כלל.

                  בסיפור ההגדה על ההוצאה ממצרים לא מופיע דמות נשית כלשהי, ולא עיסוק בנשים. אמנם, האמת ניתנת להיאמר שגם משה רבנו לא מוזכר. הוא מוזכר כבדרך אגב, אולם לא במקום מרכזי. אולם נשים לא מוזכרות כלל, וכאמור – אין עיסוק בהיבט הזה. אולם מעבר לזה, גם ביחס לשאלת מצוות יציאת מצרים – הנשים לא מוזכרות. במצוות בכור, לא סופרים אותי. זאת אומרת, אני לא בסיפור. מצוות תפילין, שמופיעה בפסוק האחרון של פרשת 'בא' בהקשר של יציאת מצרים, אני לא שם. זאת אומרת, השאלה של הבת החכמה אינה שאלה מתקיפה, לא מתריסה, לא שאלה של נגד. היא שאלה אמיתית – היכן התורה מבקשת לקשור אותי ביציאת מצרים. איפה אני בסיפור? נספחת, מבשלת, מנקה? אזכיר גם כי הירושלמי אינו סומך על הנשים אפילו בתחום הניקיון - ה'ירושלמי' אומר, שלא טוב שהנשים תנקנה מפני שנשים עצלניות (יש מחלוקת אחרונים מה בדיוק ה'ירושלמי' אומר), אבל אפילו בתחום הניקיון לא רוצים אותם.  הן גם לא בודקות את החמץ. אם כן עולה השאלה הכנה וזאת שאלת הבת החכמה.

                  הבת הרשעה שואלת, מה העבודה הזאת לכם? כלומר, סליחה, אם אני לא שם - אז אל תחפשו. חפשו אותי במקום אחר. "זו העבודה לכם", בבקשה, תעשו את ליל הסדר שלכם. תחגגו בחגיגה ה-'so called' גברית שלכם, אני לא שם, סילקתם אותי, ואני הולכת, ויש בנות(לא אכנה אותן במילה רשעה, כמו שלא אכנה את הבן הרשע כבן רשע, כי צריך להזכיר לעצמנו שהבן הרשע הגיע לסדר. הבעיה שלנו (לדברי הרב לאו) היא עם הבן החמישי שבכלל לא בא, שהוא זה שלפעמים אנחנו לא נותנים עליו בכלל את הדעת).

                  אם כן, נכנה אותה  'הבת הרשעה', אבל  לא במובן של ציונים רוחניים עמוקים, אלא רק כמאפיין של מי שאמרה, זאת העבודה שלכם. תודה רבה, תעשו את העבודה שלכם, אני לא שם.

                  קבוצה שלישית של בנות זה הבנות שהייתי קורא להן, פשוט בהמשך לבן החכם, הבן התם. השאלה לא מציקה להן.  הן אומרות: המקום של הנשים הוא מקום שהוא בסדר לי, המקום של המסורת הוא בסדר לי. צריך לדעת שיש קבוצה גדולה של בנות כאלה, והתורה לא מצווה, וגם התורה שבעל פה לא מצווה להילחם בתופעה הזאת. היא לא מצווה להיות נגד התופעה הזאת, ובהחלט יש הרבה שטוב להן באותו מקום נשי, קבוע, שנמצא במאות שנים האחרונות.

הבת האחרונה, שזאת בת גם כן שאנחנו צריכים לתת עליה את הדעת, היא זו ששאלות בכלל לא מטרידות אותה. כלומר, הבת התמה היא בת שהשאלה הטרידה אותה, והיא נתנה עליה תשובה, טוב לי במקום שנמצאת מקומה של הבת במובן המסורתי.    הבת שאינה יודעת לשאול, לא שאלה בכלל את השאלה. השאלה היא האם זה צריך להטריד אותנו, או יותר טוב שלא ישאלו יותר מדי שאלות. יוסיף דעת, יוסיף מכאוב וכדומה, אולי יותר טוב כך.

                  אם אנחנו נקרא את הברייתא גם ככה, אפשר שיתחוללו בנו שני דברים: ראשית, הם ישמשו ראי לברייתא עצמה. תמיד זה ככה, כשקוראים משהו קצת הפוך, קצת אחרת, קצת בצורה שונה, אז אנו יוצרים ראי המבהיר לנו דברים רבים. קשה לנו לדוגמה להוציא את הביטוי, 'בת רשעה', אבל 'בן רשע' אנחנו כבר אומרים, כי זה כבר בנוסח, ופתאום כשאומרים את המינוח, 'בת רשעה' מבינים שכשאדם אומר על בנו שהוא רשע, הדבר הזה לא פשוט. הברייתא, נעשית הרבה יותר ברורה, ומוטמע בנו  מה שאנחנו עושים כשאנחנו אומרים, "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה".

                  אולם הדבר היותר עמוק, הוא שיש פה באמת ניתוח אקטואלי ורלבנטי של חז"ל לארבעה סוגים של התייחסויות לדבר מסוים. התרגלנו לכך שאצל הבנים השאלה הזאת לא מתריסה והיא כבר נוסח ההגדה. עכשיו צריך להבין כי גם ביחס לבנות השאלה הזאת היא באמת כבדה ומשמעותי. לא מתריסה , ומציבה בפנינו אתגר מה הן בעצם התשובות שאנחנו אמורים לתת לעצמנו, אמורים לתת לבנות שלנו, אמורים לתת לחברה שלנו ביחס לארבעת הבנות: איפה הנשים ביציאת מצרים, ומה  הציפיות של התורה, או לחילופין: מה לומר ל'בת הרשעה', או מה לומר ל'בת התמה', או מה צריכה להיות המדיניות החינוכית שלנו בשאלת ה'בת שאינה יודעת לשאול'.

                  מכאן ואילך אני למעשה צריך להפסיק את השיעור ולפתוח בית מדרש. הבה נתחיל לדון בשאלות אלו, ואולי זה היה הדבר הכי נכון לעשות - לסיים ברגע זה, נשאל את השאלות האלה ביחד. מה שאני עושה עתה הוא רק הצעה לכיוון מחשבה על התשובות. אני מראש אומר שזה כיוון המחשבה שאני מתלבט בו, ושהדברים אינם חתומים אצלי, אלא להפך – הם חלק מההתלבטות שלי, ואני משתף בה את הציבור, כדי שהוא ילך הביתה ויחשוב על הדברים.

נתחיל מטבע הדברים ב'בת החכמה'. לפני כמה שנים למדנו במסגרת בית המדרש הזה את העובדה שמצוות זכר ליציאת מצרים נמצאות בספקטרום רחב מאוד של מצוות. בדרך כלל, אנשים זוכרים כי מצוות זכר ליציאת מצרים הן אלה שהזכרנו קודם לכן, כגון 'בכור', 'מצה', ו'פסח' וכדומה. גם סוכות ושבת (כפי שמופיעה בדברות 'ואתחנן'), 'תפילין'. אולם לאמתו של דבר, יש כשלושים מצוות שהן זכר ליציאת מצרים. זהו אוסף מאוד גדול של מצוות שאנחנו מכנים מצוות חברתיות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "הענק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך, ואל ירא בעינך בשלחך אותך, כי משנה שכר שכיר לבדך, וזכרת כי עבד היית במצרים", וכדומה. דיברנו על זה באריכות שהתורה עוסקת במסקנות שצריך להסיק מהעובדה שהיינו במצרים, והתורה מאוד מכוונת לכך שמי שידע מה זה להיות עבד, מי שידע מה זה להיות זר, מי שידע מה זה להיות גר (גר במובן של 'כי דיירין הייתם', כמו שאונקלוס מתרגם) וכדומה, לא יכול להניח שאת אותו עוול יעשו לאחרים.

                  לבושתנו, זה לא כל כך בתודעה שלנו,  בנושא הזה עסקו הנביאים חזור והדגש. בתודעה שלנו בדרך כלל ענייני מצוות הם עניינים שהם בין אדם למקום, והתחומים שצריך להסיק בתחום בין אדם לחברו בדרך כלל הם חלשים יותר.  נזכיר כאן כי כמעט ולא יוצא לקרוא את הפטרת פרשת 'צו'. בשנה שלא מעוברת, אז תמיד זה 'שבת הגדול', גם בשנה מעוברת הרבה פעמים זו 'שבת פרשת צו', לא קוראים את ההפטרה, או 'פרה', או 'החודש', ולכן נדיר מאוד לקרוא את ההפטרה של פרשת 'צו' שנמצאה בשבת האחרונה. אבל ירמיהו מתאר את המציאות הזאת ואת הבעייתיות הזאת בצורה החזקה ביותר. וירמהו מדגיש את העובדה בפסוק שהוא בהפטרה, "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאו אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח".

                  כלומר, הנביא ירמיהו מדגיש על מה כרת הקדוש ברוך הוא את הברית בינינו בדרך ליציאת מצרים. ירמיהו הנביא חס וחלילה לא אמר, "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתם על דברי עולה וזבח". אם חס וחלילה הוא היה אומר כזה דבר, הוא היה נביא שקר. הקדוש ברוך הוא כן דבר איתנו על דברי עולה וזבח. אבל ירמיהו הנביא אומר, "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח", וירמיהו הנביא קורא בצורה עיקשת, כמו כל הנביאים, לבנות את הקשר לזיכרון יציאת מצרים נדבך על נדבך על נדבך.

                  הקב"ה אומר דרך הנביא: יש נדבך ראשון שהוא יציאת מצרים, שעליו דיברתי איתכם 'ביום הוציאי אתכם ממצרים' לשמוע בקולי, ללכת בדרכי', ולהתייחס נכון אל העבד, אל הגר, אל היתום ואל האלמנה, כמו שכתוב בפרשת 'משפטים'. לאחר מכו באות הקומה השנייה והשלישית: המשכן, המקדש, וכדומה.

                  כדי לפתח עוד את הרעיון הזה הבה נפנה עכשיו לסוגיה אחרת, ואז נקשור בין שתי הסוגיות: האם בכלל למצוות יש הבדלים בין איש ובין אישה, בין זכר ובין נקבה?  התשובה של התורה לשאלה הזאת היא תשובה מאוד מורכבת. מצד אחד, מנסחת התורה שבעל פה את הכלל "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". מצד שני, אומרת התורה שבעל פה, "מצוות שהזמן גרמן נשים פטורות, מצוות שאין הזמן גרמן, נשים חייבות", אפילו גברים חייבים בשני סוגים של מצוות עשה. מאיפה נוצר ההבדל הזה? מאיפה נוצרה המשמעות של ההבחנה הזאת?

                  המשמעות של ההבחנה הזאת נוצרה מפרשת הבריאה, שזה המקום בעצם לראות את הנקודה המרכזית, שכן לפנינו שתי פרשיות בריאה. פרשת בריאה אחת היא פרק א' של ספר 'בראשית'. ובפרק א' של ספר 'בראשית' התורה מדגישה שאין שום הבדל בין גברים לנשים, שום הבדל. "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו,זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלוקים, ויאמר להם, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ". שמעתם איזשהו הבדל? ראיתם איזה שהיא משימה אחרת? משהו שהאיש מצווה לכבוש, ואין האישה מצווה לכבוש? האיש מצווה ב'פרו ורבו', ואין האישה מצווה ב'פרו ורבו'? זה לא מה שכתוב בתורה שבכתב. "ויברך אותם אלוקים, ויאמר להם, פרו ורבו ומלאו את הארץ" וכדומה, זה לשון רבים מובהק. לעומת זאת, בפרק ב' של ספר 'בראשית' האיש והאישה שונים לחלוטין בבריאה שלהם. האיש נברא 'עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים', האישה נבראה מן הצלע, כמו שכתוב בתורה, והם שונים לחלוטין מבחינת הבריאה ומבחינת המקום שלהם. התורה אם כן, מלכתחילה, מבטאת מסר כפול, עמוק מאוד. יש צד שבו איש ואישה שווים לחלוטין, ויש צד שבו איש ואישה שונים לחלוטין. התפקיד הגדול של התורה שבעל פה לקבוע במה זה ובמה זה. כלומר, איפה נקודות השיוויון ואיפה נקודת השוני, ועד כמה יש להעצים את נקודת השיוויון ועד כמה  להעצים את נקודת השוני.

 אסביר את השאלה בצורה שונה  כדי שהשאלה תובן. אין ויכוח עובדתי בכך שגברים ונשים שונים, ההבדל הוא פיזיולוגי. בדיוק באותה מידה אין ויכוח עובדתי בכך שבין היושבים פה יש כאלה שהם מעל 1.75מ' וכאלה שהם מתחת ל-1.75 מ', גברים ונשים כאחד. השאלה שעומדת לדיון היא איזה משמעות יש לתת לעובדות האלה. האם יש משמעות למי שמעל 1.75מ' ומי שפחות מ-1.75 מ'? לעובדה הזאת אנחנו כמעט ולא נותנים משמעות, מלבד כשמקימים את נבחרת הכדורסל. ואז כשמקימים את נבחרת הכדורסל, אז בכדורסל נותנים משמעות אם מישהו מעל 1.75 מ', ואל מישהו אם הוא פחות מ-1.75 מ', הוא מקבל פרס ניחומים, אומרים, בגלל שאין לך כושר גופני, אתה לא יכול להיות שחקן כדורסל, לך תלמד, תהיה גאון יותר גדול, ומכאן ההוכחה שאלה פחות מ-1.75 מ' הם יותר גאונים, כן, משהו כזה, או משהו מעין זה.

                  כלומר,  הויכוח אינו על השאלה העובדתית, אלא בשאלה איזו משמעות יש לתת לעובדות האלה. באותה מידה בדיוק עומדת  השאלה איזה משמעות יש לתת, איזה משמעות יש לתת לעובדה שחלק מאיתנו גברים, וחלק מאיתנו נשים.

                  תיאורטית היה אפשר לא לתת לזה משמעות יותר מאשר  העובדה שמישהו פה מעל 1.75 מ', ומישהו פחות מ-1.75 מ'. מצד שני, היה אפשר לתת לזה משמעות קיצונית מאוד לצד השני ולהגיד, זה הבדל תהומי. האישה היא חומר, האיש הוא צורה. הבדלים מאוד, מאוד קיצוניים ומאוד, מאוד מהותיים.

                  ואכן, בתולדות המחשבה, בעיקר במאה השנים האחרונות. אנחנו מוצאים גדולי ישראל שהלכו מאוד מאוד לקצה בתחום אחד, וגדולי ישראל שהלכו מאוד מאוד לקצה בתחום השני. אמנה שניים מגדולי ישראל המנחים אותנו. הרב סולובייצי'ק זצ"ל מיעט את המשמעות של איש ואישה,  ואילו אם נחפש גדול ישראל שהעצים בצורה קנאית קיצונית את ההבדל בין גברים לנשים, הרי הוא הרב קוק זצ"ל.

אני לא יכול להכניס את ראשי בין גדולים, אלא רק להסביר את הדיון, ולהסביר את הדיון פירושו,  להבהיר שהוא בעצם תוצאה של עובדה שפרק א' ופרק ב' נמצאים כאן כאחד.

                  מה זה קשור ליציאת מצרים? פירושו של הדבר שהתשובה לבת החכמה היא זו: דעי לך שמה שאנחנו לומדים מתוך תורתנו הקדושה הוא שיש תחום אחד שבו כולם שווים,איש ואישה, בתחומי זכר ליציאת מצרים, והמשרעת היא משרעת מאוד גדולה, כי מצוות זכר ליציאת מצרים הן בראש ובראשונה בתחום הענק של יחס לגר, ויחס לאלמנה, ויחס לריבית, ויחס למצוות שחרור עבד עברי, ומידות ומשקלות שמופיעה בסוף 'כי תצא' ועוד כהנה וכנה, שבהם שותפים כולם, מכוח השוויון. מאידך גיסא, אחת הבשורות הגדולות שלנו בעולם היהודי לעולם כולו הוא שיש גם הבדל מהותי בין גברים לנשים, וההבדל המהותי הזה בין גברים לנשים בא לידי ביטוי בתחומים האחרים של מצוות יציאת מצרים וגם זה חלקית, כי למרות שמצוות 'זכר ליציאת מצרים' הם מצוות שהזמן גרמן, כידוע לכם בחלקן גם נשים חייבות מכוח היקש, מצה, סוכה, וכדומה, כך שבעצם לא נותר הרבה שמבחין בין גברים לנשים בתחום יציאת מצרים. ועכשיו בואי לשולחן הסדר כ'בת חכמה', ואת שאלת, "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אותנו?" 'אותנו' בהקשר של בנות, ביחס ליציאת מצרים. התשובה היא, "עבדים היינו לפרעה במצרים" והוא ציווה קודם כל את כולנו במשרעת ענקית של מצוות שהם זכר ליציאת מצרים שמבטאות את הזהות שבין גברים ונשים, והוא ציווה גם בתוך המצוות שהן מצוות עשה שהזמן גרמן, משרעת גדולה של מצוות שמבטאות את הזהות שבין גברים ונשים, וריבונו של עולם גם ציווה אותנו לשמור על ההבחנה, כי להבחנה הזו שבין גברים ונשים יש משמעות מאוד עמוקה. המצוות, חלק מהמצוות הן כאלה, וחלק מהמצוות הן כאלה, ועכשיו צריך לנסות לברר ולענות על השאלה, למה באמת נגרע ממצוות התפילין או ממצוות 'בכור', ומה יש לנו כהשלמה וכביטוי אחר לעובדה שאנחנו נשים? זאת השאלה הגדולה שנמצאת מסביב לסעודת ליל הסדר.

                  לפני כמה שנים, הבאתי כאן רעיון מאוד יפה של הרב מדן ביחס ל'אשת חיל' שכל כך מבליט את העיקרון הזה. הפיוט 'אשת חיל' עוסק ב'אשת החיל'. ומה עושה בעלה ? שאל הרב מידן בכישרונו הגדול,  היא עושה הכל, ומה נותר לבעלה לעשות? התשובה כמובן נמצאת בפרק עצמו, "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני הארץ". לאמור,? בעלה הוא דיין., מי הם זקני הארץ? מי יושב בשער? נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ.

                  אם כן, אמר הרב מידן, צריך לקרוא את כל הפרק מהתחלה. למה צריך לקרוא את כל הפרק מהתחלה? בשל העובדה שהתורה מלמדת אותנו כי שתי סכנות גדולות אורבות לדיין. סכנה אחת, שהתורה מדברת עליה הרבה, היא כמובן השוחד. התורה מזהירה כמה וכמה פעמים מלקיחת בצע ומשוחד וכדומה. ועל כן אומרת לו אשתו של הדיין: לפרנסה אני אדאג. "סדין עשתה ותמכור", "וחגור נתנה לכנעני", "ממרחק תביא לחמה". אני אחראית לפרנסה של הבית. תשפוט כצדק. אתה לא צריך להביא כסף הביתה. אני אעשה את זה. אתה תשפוט בצדק. אולם התורה מלמדת שקיימת עוד סכנה לדיין. כל מי שישב בדין תורה, ויצא לי לא מעט פעמים, מכיר את הסכנה השנייה והיא הרבה יותר גדולה מלקיחת שוחד ובצע. הסכנה השנייה שאורבת לדיין, היא "ודל לא תהדר בריבו". כלומר, לדיין אורבת הסכנה שהוא ירחם על הצד החלש, והוא לא יפסוק בצדק, כי הוא יגיד לעצמו, 'אה, לעשיר כבר יש בכל מקרה, אבל עני,  - איך אני יכול?'. על כן מזהירה התורה פעמיים בפרשת משפטים, 'ודל לא תהדר בריבו".

                   לפיכך, אומרת האישה לבעלה, השופט, הדיין, 'לצדקה אני אדאג'. כשהוא יצא חייב מבין הדין, העני יצא חייב מבית הדין שלך, את מי הוא יפגוש בחוץ? "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון". הוא יפגוש אותי, אל תדאג. אתה תשפוט בצדק, ואני מביא את הפרק הזה, ואת הקריאה הכל כך נפלאה של הרב מידן של 'אשת חיל' כדי להראות את הדבר שמצד אחד שניהם עוסקים בתיקון עולם, והם באים בנתיבים שונים. הוא ידבר בשפת הדין, והיא דיברה בשפה אחרת.

                  נסכם: אפשר שהתחילה להתגבש כאן תשובה עמוקה מאוד שצריכה להילמד על שולחן ליל הסדר. מה בעצם אנחנו רוצים? לענות לבת החכמה שבאה עם כל הרצון הטוב, עם כל השפע הטוב, ושואלת, תגידו, רק מה אתם רוצים ממני? כלומר, מה באמת נכון, מה יסודי? והתשובה היא תשובה מורכבת מפרק א' ומפרק ב', ומקשת המצוות שהן זכר ליציאת מצרים, שבמסגרת זו אנחנו, כפי שהסברתי את עיקרון הראי בתחילת דברי, אנחנו צריכים להחיות אותן, ולזכור עד כמה היחס לפועלים הזרים הוא חלק מ"וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". ועד כמה שאלות חברתיות שונות צריכות להיות מוצפות דווקא מכוח יציאת מצרים, ושבזה כולנו חייבים, וכולנו שותפים, ומצוות עשה שהזמן גרמן ועוד, כמובן, במנהג האשכנזים כפסיקת רבינו תם, שנשים מברכות, על מצוות של עשה והזמן גרמן. נבנית פה פירמידה שלימה שיכולה להיות תשובה מאוד עמוקה ל'בת החכמה', ובעזרת השם תשובה לא מספקת, ואז אם תשובה לא מספקת אז מחפשים עוד, ולומדים עוד, ושומרים בנאמנות על התורה שמצד אחד מדברת על שוויון בין גברים לנשים, ומצד שני מדברת על הבחנה ועל החיפוש איפה נעשית ההבחנה ואיפה נעשה, ואיפה מובא לידי ביטוי השוויון. עולם שלם ומלואו נמצא בפנינו.

                  אבל לסדר מגיעה גם ה'בת הרשעה' ובראש ובראשונה עלינו להודות על כך שה'בת הרשעה' כמו שה'בן הרשע' קודם הגיעה לשולחן הסדר. והיא באה ומתריסה, ואומרת, אני בסיפור הזה לא משחקת. יכול להיות שהתשובה לבת הזו תיאמר כך:אנחנו רוצים להזמין אותך לשפה אחרת, לא שפת ההתרסה אלא שפת החיפוש. אני רוצה להזמין אותך להחליף שפה, כי במהלך כזה שמנסה להילחם נגד המסורת, נגד ההלכה, נגד ההמשכיות וכדומה -  לא תביאי גאולה לעולם, ולא תהיי נגאלת. המהלך צריך להיות מהלך אחר, לא מהלך מתקיף, ולא מהלך מתריס, ולא מהלך העוין, אלא מהלך אחר, המהלך של ה'בת החכמה'. מהלך שמוקיר מאוד את מה שאת חשה ומרגישה, ואפשר שבאמת משהו לא בסדר, וביחד צריך לחפש לו מענה ותיקון. אם אתה רוצה להתעמת – תיוותרי כועסת ומתוסכלת ומתרחקת. אם את רוצה להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים ביותר שהתורה מציבה לנו בדור הזה – בואי אתנו.

                  שתי בנות נוספות יש לנו. בשל הזמן הדוחק אעיר רק שתי הערות קצרות, אחת על הבת התמה, והאחת על זאת שאינה יודעת לשאול.

                  לגבי הבת התמה אני חושב שבצורה מאוד משמעותית אנחנו צריכים להכיר בכך, ואפילו לשמוח בכך, ואפילו לעודד את זה שיש לא מעט בנות, וכמובן המקבילים שלהם, הבנים, שהשאלה לא מעסיקה ולא מטרידה. לא בגלל שלא מעסיקות אותן שאלות, אלא בשל העובדה שמעסיקות אותן שאלות אחרות. המילה תמה מזכירה לנו מילים מאוד טובות - תמימה, תמים, וכדומה, היא לא מילה רעה. חז"ל לא התכוונו לזה כלל וכלל, גם לא במקבילה ל'ירושלמי' אלא שהם התכוונו לאלה שטוב להן במקום שהן נמצאות. אני חושב שהפסוק ב'שיר השירים', שגם אותו נקרא השבת, "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", הוא זה שצריך להיות נגד עינינו כשאנו עוסקים בסוג כזה של בנים ובנות. צריך לזכור שאין לנו מצווה להתסיס משהו בשביל שתהיה התססה.

                  הרבה פעמים אנשים סוברים שצריך להיות, ולעתים אף יש

כפיה תרבותית או רוחנית מסוג מסוים, שאנחנו לפעמים נוטים להיכנע לה כדי להיחשב נאורים, ואני חושב שצריך להיזהר מזה. בהחלט יש לא מעט בנות שמקומן טוב להן, ושעולמן הרוחני עשיר ומלא ושבע בכל כך הרבה עניינים אחרים, שהשאלה הזאת לא רלוונטית לגביהן. הן שואלות, "מה זאת?" אבל התשובה הקיימת בהחלט מתקבלת על דעתן. התשובה המסורתית, התשובה הקודמת, התשובה השמרנית - מתקבלת על דעתן, ואני חושב שחלק גדול מתפקיד הציבור הוא גם לקבל את זה, ולא להיות באותו מסע כזה של מגלי האור, וחושפי הזה, ובזים לעולם הזה. יש בהחלט מקום מאוד משמעותי ל'מה זאת?' ולסיפור הפשוט של "בחוזק יד הוציאנו השם ממצרים", ואל תכניס אותי לתוך כל הבלגן המגדרי והמעמדי הזה, וכדומה.

                  האחרונה בבנות היא 'זאת שאינה יודעת לשאול', עליה אמרו חז"ל "את פתח לו". לעיל ציינתי שאפשר שההבדל בין התם לבין 'זה שאינו יודע לשאול' זה ש'התם' כן שואל. רק טוב לו בתשובות המקובלות, וברוך השם הכל בסדר. 'זה שאינו יודע לשאול' לא שואל. ופעמים רבות זה לא שואל. חז"ל לא אמרו לנו להניח לו ולעזוב אותו. לפעמים אכן נוח גם לנו שבני אדם לא ישאלו שאלות יותר מדי, כי שאלות מתחילות להרגיז, ומתחילות לעצבן, ומתחילות לאיים, וכל אחד מאיתנו מכיר את השלב שבו הילדים מתחילים לשאול שאלות, והתלמידים מתחילים לשאול שאלות, ועוד כהנה, וכהנה. לפעמים נוח להסתתר מאחורי מחסה ולשמוח בכך שאנו לא נשאלים שאלות מסובכות. לעומת זאת, חז"ל כן אמרו שמוטל עלינו לחשוף את הבן 'שאינו יודע לשאול' לסיפור יציאת מצרים.הם אמרו לנו: אתה תגיד לו, כן, אתה תבוא, וגם אם שום דבר לא מתסיס אותו -  אתה תספר לו, "והגדת לבנך ביום ההוא, בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים". אני חושב שגם לסוגיה זו צריכה להיות השפעה. זו חובה המוטלת על הגברים והנשים כאחד. שאלות הן הזמנה, פתיחה לדיון, בסיס ההתפתחות האנושית. בעולם התשובות יש אפשרויות שונות ואם התשובה של הבת החכמה או הבת התמה היא הטובה בעיני בתנו – אדרבא. אף אחד לא יכול לבחור במקומה. אבל החובה לחשוף לשאלות כן מוטלת עלינו, ולא להסתתר מאחורי המקום המאוד נוח שבו אין שאלות.

                  הנושא הזה לא קשור רק לנושא של נשים ויציאת מצרים ובמצוות יציאת מצרים, הוא קשור בהרבה מקומות שבהחלט מוטלת עלינו משימת החשיפה לאתגרים כאמור, שאלות הן לא איום; שאלות הן פוטנציאל, שאלות הן הזדמנות, שאלות הן התסיסה הפנימית יכולה להוביל את האדם למקומות הרבה יותר טובים, ועדיף לנו אותה תסבוכת ואותו עולם שמח ותוסס מבפנים עם השאלות מאשר אטימות שמביאה את האדם כלל לא להגיב למציאות המורכבת הזו.

                  יש הטוענים למשל, שרבי נחמן מברסלב  צמח בעולם של חוסר שאלות, ודיבר על עולם התמימות וכדומה. ברם, כל הקורא את ליקוטי מוהר"ן לומד את ההפך - רבי נחמן מברסלב היה מלא שאלות על דמות האדם ועל הקשר עם הקדוש ברוך הוא, אולם רבי נחמן בחר בתמימות, וגם התמימות שלו הייתה תמימות מאוד לא תמימה. זה לגיטימי. ההדרכה החינוכית שלנו צריכה להיות שהשאלות האלה תישאלנה.

 

                  אסיים במה שפתחתי בו.  הקושיות על הקשר שבין נשים ובין סיפור יציאת מצרים הם הזדמנות עצומה. אפילו אם הן לא מבשרות שום שינוי - הן משמשות כראי, ופעמים רבות הן גורמות להבין מה זה 'בן חכם', 'בן תם', 'בן רשע', ו'בן שאינו יודע לשאול'. אולם, הן חשובות גם לנושא עצמו. יכול להיות שזה חלק בלתי נפרד מהארת אור הגאולה, אור תורת ארץ ישראל, אור הישועה הזרוחה של הדיון בנושאים האלה, והעלאת כל ההיקף וכל הספקטרום הגדול הן של מצוות יציאת מצרים, והן של גברים ונשים למקום הזה, לשולחן. אני מאמין שרק טוב יכול לצאת מזה, כאשר הדברים מועלים ונידונים באותו לילה גדול ונשגב שבו אנחנו מקיימים את סיפור יציאת מצרים. חג שמח.

דוד קפלן:    תודה רבה, לרב שרלו, מאחלים לו ולמשפחתו חג שמח.

- הפסקה -

 

דוד קפלן:    אנחנו מודים למשפחת נס, למועצה הדתית, לרב יעקב רייכר, הרב שלמה גלנטר, קהילת 'לכו נרננה', לבאים ולבאות לשמוע את השיעורים, כמובן הרבנים הדגולים אשר באים, מעבירים לנו שיעורים, מגיע להם יישר כוח גדול,

אנחנו מודים להם מקרב הלב.

                  לפני שנשמע את השיעור של הרב גולדברג יש לי שתי הודעות נוספות. אחת, הודעה לגבי ההגדה שההכנסות קרן לשחרורו של יונתן פולארד,  כפי שהרב גלנטר ביקש ממני להודיע. מחיר ההגדה שווה לכל נפש, 10 שקלים, תרומה למאבק לשחרור של יונתן פולארד. פרטים נוספים אצל הרב גלנטר, וגם כן יש קופסה שאנחנו אוספים תרומות, שקל לשקל מדביקים על מנת להתקדם בבניית מבנה קבע של בית הכנסת. אפשר לקבל גם כן קבלה שפטורה ממס לפי סעיף 46, יש פה קופסה בחוץ. אני רוצה גם כן להעניק לרב גולדברג קובץ השיעורים משנה שעברה, זה הקובץ השישי כבר, ויישר כוח גם למשפחת נס שדואגת להוציא את החוברת הזאת מידי שנה בשנה. אני מתכבד להזמין את הרב גולדברג, בבקשה.