דברים שנאמרו בסיום הש"ס במחזורי הדף היומי. אלון שבות, אור לי"ד באב תשע"ב

בשעה שאדם אוכל סעודה פשוטה – מחייבת אותו ההלכה לברך ברכת המזון. ברכת המזון אמורה להיות לכאורה הודאה על מזונו של אדם, שכן זה מקורה בתורה "ואכלת ושבעת וברכת". אולם, כל המברך ברכת המזון נתקל מיד בחוסר הפרופורציה שבין הסעודה שאכל ובין נוסח הברכה כפי שתקנו חז"ל. אמנם, בברכה הראשונה הוא אכן מברך על המזון, ופורץ מסעודתו האישית לדרך בה הקב"ה זן את העולם כולו בחן בחסד וברחמים, אולם בזה מסתיים העיסוק במזון. בברכה השניה הופכת הברכה על סעודתו להודאה כוללת על כל הדברים החשובים והטובים שזכינו בהם: על ארץ חמדה טובה ורחבה, על תורתך שלמדתנו, על חוקיך שהודעתנו, על בריתך שחתמת בבשרנו – וכל זה בהקשר של ארוחת צהריים פשוטה. ואילו בברכה השלישית אנו מרחפים כבר לעולמו של המשיח. פותחים בבקשת רחמים על עם ישראל, על ירושלים, ומסיימים בברכת בונה ירושלים.

כיצד ניתן להבין את התופעה הזו ? מה מבקשת ההלכה ללמד אותנו דרך נוסח ברכת המזון ? ההלכה מלמדת אותנו כי המזון אותו אנו אוכלים, כתהליך פשוט ואנושי, הוא הזדמנות גדולה. זהו סולם המוצב ארצה, אך ראשו מגיע השמיימה. אפשר לראות את האכילה כפעולה טבעית פשוטה, אולם לא זה מה שההלכה מכוונת אליו; ההלכה מכוונת לראייתה הסעודה כהזדמנות עצומה לפתיחת הלב, לפתיחת הדעת, לחתירה לראיית העולם כולו והקשר בינו ובין הקב"ה, ולציפייה לבניין ירושלים. התפיסה הידועה של ריבונו של עולם המתגלה בתוך החיים הפשוטים ולא מחוצה להם באה כאן לידי ביטוי.

דברים אלה אינם פתיחה למסכת ברכות, אף שהם נראים כך, ואף שהם יאים למסכת ברכות, אם כי בפרק השישי והשביעי; דברים אלה הם מבוא לסיום מסכת נידה, שכן במסכת נידה אנו פותחים שני שערים גדולים, לשני כיוונים משלימים האחד את השני, וזאת מכוח תופעות ביולוגיות שהן אפילו פשוטות עוד יותר מאכילת המזון. מסכת נידה מייצגת חלק מסדר טהרות, ועיקר עיסוקה הוא בטומאות היוצאות מגופו של אדם. אין מדובר בטומאות חיצוניות לו, כגון טומאת מת , שרץ ונבלה, שהן קלות יותר (בהיבטים שונים, כפי שנראה להלן) אלא בטומאות היוצאות מגופו של אדם. מדובר בתופעות ביולוגיות, חלקן ריטואליות כגון נידה, חלקן טבעיות לחלוטין כגון בעל קרי, וחלקן מלמדות על עיוות ביולוגי מסוים – זה וזבה, שניתן היה להתעלם מהם לחלוטין. אך לא זו דרכה של תורה. התורה הופכת את חלק מההפרשות היוצאות מגופו של אדם – לשערי קדושה וטהרה, המכניסים את האדם, כאמור לשני כיוונים שונים, המשלימים זה את זה.

טומאת נידה קשורה לפרשיות שונות בתורה. הידועה יותר, והנוכחת יותר בחיינו, היא השער לחיי משפחה וזוגיות ראויים. בפרשיות קדושים ואמור שייכת טומאת הנידה לדיני עריות, ומופיעה במסגרתם. התורה אוסרת על קיום יחסי אישות עם אישה נידה, וחכמים למדו שאף אסור להתקרב לאישה נידה. האיסור הוא כמובן גם כלפי מי שאינה אשתו של אדם, אולם כמובן שבדרך כלל בא איסור הנידה לידי ביטוי בחיי המשפחה. זהו שער אחד.

התורה עצמה אינה כותבת לאן שער זה מוביל. אולם חכמים, כדרכם המבקשת במידת האפשר לפענח גם את התחומים השמעיים בתורה, פענחו את טומאת הנידה:

תניא היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (נדה לא ע"ב)

אחד מהפענוחים של מצוות הנידה אפוא מכוון לחידוש ולהתחדשות בחיי המשפחה. התורה מודעת לבשורה הגדולה של ברית המשפחה, בד בבד עם השחיקה שעלולה להיווצר בברית זו. היא קוראת לבני הברית – הזוג הנשוי – לחדש את הברית ביניהם במהלך מתמיד הנע בין אירוסין ובין נישואין. כך הופך המחזור החודשי לשער המבקש ללמד את בני הזוג מה משמעותה של זוגיות חיה ותוססת, מתחדשת ומתבררת, כאשר ליל הטבילה הופך למעמד נישואין מחודשים. זהו הפלא הגדול: כמו הסעודה ההופכת לסולם המוביל לבניין ירושלים, כך גם המחזור החודשי הופך למנוע צמיחה והתחדשות של הזוגיות.

הפן השני של איסורי נידה מופיע בפרשת מצורע, והוא השער אל הקודש. נידה, בעל קרי, זב וזבה, בועל נידה ויולדת אסורים לבוא אל בית המקדש, ומשולחים מחוץ לשני מחנות, כנאמר בתורה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". גם כאן, ביקשו גדולי האומה לאחוז בשיפולי גלימת התורה ולנסות לפענח את האיסור לבוא אל הקודש. רס"ג, שהיה הראשון שהציע שיטה לעיסוק בטעמי המצוות, ואף שניסח היטב את ההבדל בין מצוות שמעיות ומצוות שכליות טען שמוטל אלינו לנסות ולהבין גם את המצוות השמעיות, לימד שהאיסור לבוא אל הקודש אף הוא חלק מתביעת התורה להתחדשות מתמדת:

ומתועלות הטומאה והטהרה, שיכנע האדם מעצמו ומבשרו, ושתיקר בעיניו התפלה, אחר שפסק ממנה ימים, ושייקר בעיניו הקדש והמקדש, אחר שנמנע ממנו ימים, ושישיב לבו ליראת שמים (ספר האמונות והדעות מאמר ג).

התורה מלמדת דרך ההפרשות הביולוגיות של האדם ואיסור לבוא אל הקודש לפי הטהרה מהן כי גם בקודש מוטלת חובה של התחדשות. על ידי ההרחקה שהוא מורחק מן הקודש לאותם ימי טומאה – ייקר בעיניו הקודש והמקדש, וזה ישיב אותו ליראת שמיים. אילו דברים מופלאים, הפותחים לנו שערים לחובה המוטלת עלינו גם היום, בחיפוש המתמיד אחר ההתחדשות בעולם הקודש, והתנועה המתמדת שבין ריחוק וקירוב כדי שדברים יהיו בעינינו כחדשים, ושלא תהיה עבודת הקודש שלנו עבודת קבע אלא עבודת תחנונים.

ואילו ריה"ל הציע פענוח אחר לדינים אלה:

אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצא סבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן אולם אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מההכרעה אני אומר יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטמאת המת כי המות הוא ההפסד הכללי לגוף והאבר המצרע דומה למת וכן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטפת ממנה דם ממנה יתהוה האדם הפסדו של זרע זה הוא אם כן נגוד לתכונת החיות ורוח החיים (ספר הכוזרי ב, ס).

וזהו הפלא הגדול עוד יותר. התורה אינה מתייחסת לאיסור הנובע מרוקו של אדם או מעשיית הצרכים הטבעית, כי אם רק לעניינים הקשורים לרבייה. התורה היא תורת חיים, וטומאת הנידה ושאר הטומאות היוצאות מגופו של אדם הן חלק בלתי נפרד מכל דיני טומאה, שעיקרם: ההרחקה מן המוות (טומאת יולדת מחייבת אפוא דיון המלמד כיצד היא קשורה לרעיון הזה). התורה היא תורת חיים, וככל שאדם קרב יותר אל הקודש – כן הוא מצווה להתרחק מן המוות. בניגוד לחלק מהדתות האחרות, שדווקא המת מהווה לגביהן גשר בין הקיום שלנו בעולם כיום ובין העולם שמעבר – התורה מצווה עלינו לנתק את הקשר הזה, ולבחור בחיים, בתפיסת החיים, בראיית החיים, ובגילוי אלוקים שבתוך החיים.

הנה כי כן, מסכת נידה, המסיימת את הש"ס, מעניקה לו היבט מיוחד, ואולי המיוחד ביותר, על דרכה המופלאה של תורת ישראל. היא הופכת את הריטואלים הפשוטים ביותר, ואפילו את התופעות הביולוגיות בגופו של אדם – לגילוי אלוקים, לשערים הפותחים אותו לחידוש הברית שבין איש ובין אשתו, וחידוש הברית שבין אלוקים ואדם, בדביקות בחיים. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלוקיו, והוא שנתן לו פקודים ישרים משמחי לב ומצווה ברה מאירת עיניים.