הרב יובל שרלו

דמותה של רות המואביה

רות המואביה היא סמל החסד. חז"ל קבעו כי המגילה כולה נכתבה רק בגלל יסוד החסד שיש בה: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב', יד). ברם, כדרכנו אנו טוענים כי זוהי פרשנות שבדיעבד, לאחר שהתברר לרבים שזו אכן דמותה המיוחדת של רות. בימי שפוט השופטים נתגלתה דמותה של רות לעיני בשר ודם באופן שונה לחלוטין. רוב בני האדם פירשו את דמותה באופן אחד, ואילו היחיד שראה את הפרשנות הפנימית והמניע הנכון של מעשיה היה בועז. הוא שזכה להקים יחד עמה את מלכות ישראל, ולהפוך אותה לאמהּ של מלכות.

מה ראו רוב בני האדם ברות המואביה? מבטם היה מורכב משני חלקים. חלק ראשון היה מבוסס כנראה על הנחה קטגורית מוקדמת. בני אדם אינם מסוגלים לבחון את הנכרי ואת הזר על פי מה שהוא. הם נוטים להכליל, ולהניח כי כל יחיד הבא מקבוצה כלשהי מבטא באופיו את הקבוצה. הנחה זו גורמת להם לראות את העובדות באור מסויים. התייחסותם אינה נקייה מדעות קדומות - ולהיפך, לרוב היא משועבדת להן, ורואה צל הרים כהרים בשל ההנחה המוקדמת. ככל שהעוינות כלפי הקבוצה ממנה בא הזר גדולה יותר, כן מתפרשים מעשיו בצורה עוינת יותר. חלק השני של מבטם על רות התבסס על התנהגותה של רות עצמה.

להלן ראשי פרקים של השערתנו, כיצד נראתה רות המואביה בדרך הטבעית והרגילה, על ידי אלו שניסו לבחון אותה על פי הפרשנות החיצונית של דמותה. לצורך בירורה של השערה זו ננסה להיכנס למערכת שיקוליו של בועז בשעה שגילה כי רות שוכבת למרגלותיו בגורן: מה יכול היה לחשוב עליה, ומהו הייחוד בדרך שבה הצליח לקרוא את דמותה האמיתית - קריאה שאושרה על ידי הנבואה.

א. נקודות הנחה מוקדמות

בראש ובראשונה, רות באה מעם זר. מריבוי אזהרות התורה הנוגעות לגר אנו למדים על היחס הנהוג כלפי הזר. העובדה שהתורה האריכה לאיים על הפוגע בגר המתגורר מלמדת כי האווירה הכללית בעולם כולו עוינת זרים. כבר קין, שנתקלל "נע ונד תהיה בארץ", הגיב "והיה כל מוצאי יהרגני" (בראשית ד', יד). תלות שוררת בין הנדודים בארץ ובין איבוד הביטחון האישי. תמונה זו עולה גם משהותם של אברהם אצל פרעה ואבימלך, יעקב אצל לבן, המלאכים בסדום ועוד ועוד.

לא די לה לרות שהייתה מעם זר, עוד עַם זה היה מואב. עִם מואב היה לישראל חשבון ארוך כבר בתקופת השופטים. התורה עצמה אסרה באופן מיוחד נישואין עם מואב. הטענה הקשה נגד מואב היא כפיות טובה. בהליכתו של עם ישראל בעבר הירדן המזרחי הוא פסח מיוזמתו על מואב ולא נלחם בו. המלחמה החלה רק בהגיע עַם ישראל לארץ סיחון ועוג, שכבר אינה שייכת לנחלת מואב, שכן היא נלקחה ממנו על ידי "מלך מואב הראשון" (במדבר כ"א, כו). למרות זאת, ולאחר שהובהר למואב כי ישראל אינו מתכוון להילחם נגדו, שלח מלך מואב מלאכים אל בלעם בן בעור, וביקשו לבוא לקלל את עם ישראל. המתח עם ממלכת מואב לא היה שארית מההיסטוריה בלבד, כיוון שגם בתחילת תקופת השופטים, בימי אהוד בן גרא, שאפו המואבים לספח את יריחו אליהם, ובכך לשלוט על דרכי המעבר המרכזיות שבחבל ארץ זה (שופטים ג', יג). כל זה לא היווה רקע נוח לקבלתה של רות.

מעבר למתח ההיסטורי עם מואב, ייתכן שממש בתקופת בועז שררה מלחמה בין מואב לבין ישראל. כדי לבחון זאת, נעמוד מעט על לוחות הזמנים. זמנה של מגילת רות לא בואר, אלא רק באופן כללי: "ויהי בימי שפוט השופטים" (א', א). מתוך המגילה עצמה ניתן רק לשער את טווח הזמן של המגילה, שכן מבואר בסופה מרחק הדורות בין בועז ובין "וישי הוליד את דוד" (ד', כב). חז"ל זיהו את בועז עם אִבצן (ב"ב צא ע"א), זיהוי המסתבר על פי טווח זמן זה. כמו כן קבעו חז"ל כי בועז מת בסופה של המגילה, דבר הנלמד מהעובדה כי הוא לא קרא שם לבן שנולד, ורק שכנות רות ונעמי העניקו לו את שמו. זיהוי זה מלמד כי מגילת רות מתחילה כעשר שנים לפני סוף ימיו של בועז הוא אִבצן. כיון שאִבצן שפט שבע שנים, הרי שהמגילה מתחילה בתוך שלוש השנים של השופט שקדמו - יפתח.

האויב המרכזי של ישראל בימי יפתח היה מלך בני עמון, וכך פותח הכתוב (שופטים י"א, ד). אולם דבריו של יפתח בנאומו אינם יכולים להיות מכוונים אל מלך עמון לבדו, כיוון שרוב הטיעונים שבדבריו מכוונים דווקא אל מלך מואב[1]. דברי מלך עמון - "כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועד הירדן" (שופטים י"א, יג) - מתארים דווקא את גבול מואב, שכן מלך עמון לא הגיע עד הירדן. בדברי התשובה של יפתח, הוא מספר דווקא על אי-כיבוש מואב, ואינו מתייחס לעמון כלל וכלל: "וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש. וילך במדבר ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבוא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב" (שם יז-יח), דבר המלמד שהעימות היה עם מלך מואב. ועיקר העיקרים, דברי יפתח - "הלא את אשר יורישך כמוש אלֹהיך אותו תירש" (שם כד) - אינם יכולים להתפרש על מלך בני עמון, שכן כמוש היה אלֹהי מואב ולא אלֹהי עמון. בדרכים שונות ניתן לתרץ קושיות אלו, אולם הצד השווה שבכולן יהיה זיהוי האויב של ימי יפתח עם מואב (או עם ממלכה מאוחדת המורכבת ממואב ועמון). לפיכך, גם ירידת אלימלך ומשפחתו מתבארת כעת בצורה חמורה בהרבה מהדרך שבה היא נתפסת בקריאה שטחית של המגילה. הירידה היא אפוא לעם השנוא ולאויב השנוא[2].

נמצא אפוא שרות מגיעה מעם המצוי במלחמה קשה עם שבטי ישראל בתקופת השופטים כולה - לא רק בימי אהוד בן גרא, אלא גם בשנים שקדמו לבואה. אין זה הרקע המתאים לראות אותה באור חיובי.

אם לא די בכך, רות הגיעה לעם ישראל דרך משפחה שנואה - משפחת אלימלך. הכתוב אינו מתאר את מעמדה של המשפחה, אולם מסורת חז"ל היא שמשפחה זו הייתה מהחשובות שבבית לחם. חשיבותה לא הייתה רק בתחום היוחסין, אלא גם בעוצמתה הכלכלית, שתושבי בית לחם סברו להישען עליה[3]. לפיכך, עזיבת המשפחה את בית לחם לא הייתה רק משבר מוראלי, אלא גם כלכלי. סביר גם להניח כי תושבי בית לחם ראו בקללה שבאה על בית אלימלך עונש א-לוהי על התנהגותם בשנות הרעב. מן הסתם, בואה של רות דרך משפחה זו לא התקבל בברכה.

חז"ל מתארים את הציפיות שהיו ממשפחת אלימלך:

למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל לבן של ישראל עליהם. (משל) לבוליטין שהיה שרוי במדינה, והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת, יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה, והיו בני המדינה אומרים: זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים, והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה! כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם".                                                                                             
                                                                                                         (רות רבה א', ד)

בסופו של דבר, אם כן, רות הייתה זרה. לא רק מבחינה גנאולוגית, כי אם גם בעצם בואה עם נעמי. נעמי הציגה בפני הבנות את האבסורד שבבואן עמה לארץ ישראל, ללא סיכוי להקים בית בישראל וללא מודע וקרוב. בואה של רות לבית לחם היה יכול להוביל לאחת משתי פרשנויות - אחת המחפשת מניע זר ופסול לבואה, ושנייה הרואה את החסד שביסוד המסע. סביר להניח כי רוב הציבור עסק בחיפוש המניע הזר.

ב. התנהגותה של רות

עד כאן עסקנות בהנחות המוקדמות, שחלקן או כולן היוו את הרקע להתבוננות בדמותה של רות. על רקע זה, בלטה במיוחד התנהגותה של רות, שתרמה אף היא לדחייתה האפשרית.

התנהגותה של רות בשדה שבתה את עין בועז, והוא שאל "למי הנערה הזאת" (ב', ה). מלשון הכתוב לא ברור מהו אותו דבר ששבה את עינו - האם היה זה עצם מציאותה של נערה זרה, או אפיון התנהגותי מסוים. מפשט הכתוב ניתן לראות התנהגות אחת בולטת, והיא הסתובבותה של רות עם הנערים. עובדה זו עולה משלושה מקומות: עצם העובדה שבועז ציין בפני רות את העובדה שהוא ציווה על הנערים שלא לגעת בה (ב', ט) מלמד על חששה של רות מפני מגע זה; העובדה שהכתוב חוזר ומציין את ציוויו של בועז לנערים, בציטוט ישיר - "גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה. וגם שול תשולו לה מן הצבתים, ועזבתם וליקטה ולא תגערו בה" (ב, טו-טז) - יכולה אף היא להוכיח שציווי זה לא נולד מעצמו, כי אם התייחס למציאות נתונה.

אולם המקום שבו בולטת ביותר העובדה שניתן היה לראות כלפי חוץ את התנהגותה של רות כהתנהגות פרוצה מוזכר במגילה כבדרך אגב. המגילה מספרת כי דבריו של בועז לרות כללו גם בקשה: "הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי" (ב', ח). ברם, כששבה רות לביתה וסיפרה את אשר אירע לה בשדהו של בועז, היא מצטטת את דבריו בשינוי משמעותי: "גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין" (ב', כא). הוא אמר לה לחבור לבנות, והיא מדברת על הידבקות בנערים. חריגה זו מדברי בועז בולטת בתגובת נעמי: "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר" (ב', כב). נראה כי הסיבה לדבריה של רות נובעת ממוצאה. רות לא הכירה בשדה מואב את ההבחנה ואת ההפרדה בין נערות ונערים, ועל כן לא נהגה כך בשדות בית לחם. על דקות הוראת בועז לדבוק בנערים לא הייתה יכולה רות לעמוד, ובשל כך היא לא הושפעה מדבריו.

חז"ל מציינים שמה שתפש את עיניו של בועז היה דווקא צניעותה של רות:

כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים, התחיל שואל עליה: כל הנשים שוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת; כל הנשים מסלקות כליהם, וזו משלשלת כליה; כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה; כל הנשים מלקטות בין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר.                                        (רות רבה ד', ט)

דברים אלה אינם סותרים את דברינו, אלא להיפך. הלוא זו טענתנו המרכזית - אנו טוענים כי רוב האנשים לא הצליחו לראות את אשר בועז ראה. מה שראו נראה בעיניהם כפריצות, ורק הוא ידע להבחין בצניעות.

ביתר שאת ניתן היה לפרש לשלילה את התנהגותה של רות בגורן. בפני בועז עמדה ההכרעה האם מדובר כאן בזונה הנוהגת כמעשה זו שמלאכתה בלילה, או במי שכוונתה לטובה, וזוכה בכך להיות אמה של מלכות[4]. בועז היה היחיד שהיה מסוגל לקרוא את הדברים בדרכם הראויה. כנגד כל מה שהצבנו לעיל עמדה בפניו עובדה יסודית אחת: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" (ג', י). כל הדברים האחרים אינם עומדים מול המבחן הגדול ביותר - מבחן החסד.

דברינו לעיל אינם עומדים על יסוד ההשערה בלבד. אנו מוצאים במגילה הוכחה מפורשת לפרשנות ה'חיצונית' של דמותה. "הגואל" הוא שנהג על פי הפרשנות שהוצגה לעיל כפרשנות הציבור כולו. תהום הייתה פעורה בין הגואל לבין בועז, ותהום זו נבעה מההבדל שבין שני סוגי ההתבוננויות. הגואל ראה לעיניים את כל מה שהצבנו לעיל, ובתוספת העובדה שגאולת רות חייבה להקים שם המת על נחלתו - ויתר על רות, ואף טען שיש בנישואין עמה השחתת נחלה. בועז קרא את המשמעות הפנימית של מעשיה ואת הילת החסד שאפפה אותה. הנבואה הכריעה כי קריאתו של בועז היא הקריאה הנכונה של המציאות. ייחודה של רות בתוספת יכולת הקריאה של בועז - היא הבסיס למלכות הנצח של עם ישראל.

[1]      ראה על כך באריכות אצל יעקב ורותי מדן, 'יפתח בדורו', מגדים ו', עמ' 34-35.

[2]      ראה במאמרם של יעקב ורותי מדן (לעיל הערה 1), עמ' 54.

[3]      על גדלותו של אלימלך ראה רות רבה א', ב: "ושם האיש אלימלך - רבי מאיר היה דורש שמות, רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות: 'ושם האיש אלימלך' - שהיה אומר אלי תבא מלכות".

[4]      חז"ל מתארים את האפשרות של זנות: "רבי יהודה נשיאה בעא קומי ר' פנחס בר חמא: בועז גדול הדור היה ואת אמרת בקצה הערמה? אמר לו: לפי שהיו אותו הדור שטופים בזימה, והיו נותנין שכר לזונות מן הגרנות... ואין דרכן של צדיקים לעשות כן..." (רות רבה ה', טו).