ישיבות ההסדר

קיומן של ישיבות הסדר אינו תופעה חדשה לציבור הרחב. אף שהלומדים בהן משרתים שרות צבאי מקוצר, הם זוכים להערכה רבה, בעיקר בשל העובדה כי השרות הקצר אינו נובע מאידיאולוגיה של אי-שרות, אלא ממפגש בין ערכים של תלמוד תורה ושותפות בעול הצבאי. נקודה נוספת היא משקלם הגבוה והנורא בבתי הקברות הצבאים, המעיד על היותם עומדים בשורה הראשונה של המערכה על בטחון המדינה, ועל המוטיבציה הגבוהה והרצון העז למלא משימות. גם שרות המילואים הממושך גורם להפחתת הביקורת הציבורית על השרות הצבאי הקצר, אם כי היא עדיין קיימת, ומנקודות מבט מסוימות היא צודקת.

אולם, הציבור הרחב אינו מודע כלל לנעשה בתוך הישיבות פנימה. הוא מכיר את ההיבט הצבאי בלבד, אך אין לו נגישות לתכנים הנלמדים בבית המדרש פנימה. אין הציבור יודע כי מעבר ההבדל בין ישיבות ההסדר לבין עולם הישיבות החרדי אינו השרות הצבאי בלבד. אין ישיבות ההסדר ישיבות רגילות, שתלמידיהם משרתים שרות צבאי, אלא מוסדות עם הבדלים משמעותיים מאחיהם בעולם החרדי. מטרת השורות הבאות היא לשתף את הציבור במעט מהנעשה פנימה, ולהציג את השינוי המשמעותי שחל בתלמוד התורה עם התפתחות ישיבות ההסדר. אין בכוונת מאמר זה לעסוק בהצדקת כמו גם בביקורת השרות הצבאי המקוצר, או בקיומן של ישיבות בכלל. מטרת המאמר היא לאפשר לציבור להכיר את הפן המרכזי בהן ואת יעודן העיקרי, תוך הדגשת החידוש בתוכנית הלימודים.

הדברים הבאים הם חלק מפעולה מחקרית עניפה הנעשית על ידי כמה חוקרים והוגים, באופן בלתי תלוי, שהתחדשה בשנים האחרונות, אשר מציגה את הציונות הדתית בהיקף נרחב מהמקובל. התפישה הרגילה היא כי הציונות הדתית היא צרוף של שני הפכים, הזיקה למסורת ולדת עם השותפות במדינת ישראל. אולם, הציונות הדתית איננה תנועה הנוגעת לענייני מדינת ישראל בלבד, ואינה מאפיינה מצטמצמים לשותפות המלאה במפעל הציוני. שותפות זו לעצמה חשובה דיה, אך אין בה כדי להקיף את מלוא משמעותה של הציונות הדתית. יש לראות בה זרם תיאולוגי ואידיאולוגי משמעותי הנוגע לסדרי החיים כולם, ולדמותה של דת ישראל בתהליך התחייה של עם ישראל. ישיבות ההסדר הן אחד השינויים של זרם זה.

הדגם המוביל של פני הישיבות הקלאסיות הוא הדגם של הישיבה הליטאית. דגם זה הוא הבולט ביותר בעולם התורני ואף ישיבות חסידיות, ואפילו חלק מהישיבות המאופיינות על ידי ריבוי תלמידים מבני עדות המזרח, בנויות בצורה דומה. הלומדים בישיבה עוסקים רוב מוחלט של היום בלימוד התלמוד הבבלי, וכמעט שאינם עוסקים בנושאים אחרים, מלבד מעט לימודי מוסר. תנ"ך ומחשבת ישראל, פילוסופיה יהודית ועיסוק בבעיות הזמן והשעה אינם חלק ממערכת הלימודים. היום כולו מוקדש לתלמוד הבבלי. כמו כן, האידיאולוגיה הבסיסית השלטת היא חובתו של כל אדם להקדיש את כל חייו לתלמוד תורה. יציאתו מחוץ לישיבה תבוא רק כתוצאה של אילוץ, כלכלי או אישי, והיא מעידה על נחיתות מול אלה שהתמידו בתלמוד תורה כל חייהם. אם אין ברירה אזי נאלצים לעסוק בפרנסה, אך אין בכך אידיאל, ואין השותפות בעולם המדעי והכלכלי הרחב חלק מתפישה דתית. רוב תלמידי הישיבות הגיע מישיבות 'קטנות', כלומר - ממערכת חינוכית בה עסקו בלימודים תורניים בלבד, ואין בהם לימודים כלליים מקיפים. לבחורים בישיבות אלו אין תעודת בגרות, ואין ביכולתם להיות חלק מן החברה הישראלית הרחבה. בשנים האחרונות מתאפיינת היצירה התורנית בעיקר בספרי ליקוט הלכות ומנהגים. יצירה זו לעצמה היא רבת משמעות על דמותה של היהדות, אולם הדבר הוא מחוץ לגבול מאמרנו זה. נדגיש רק את העובדה כי רוב מוחלט של היצירה התורנית עוסקת בתחומי הלכה ומצוות מעשיות המוטלות על האדם, וקשה להצביע על יצירה משמעותית בתחום מחשבת ישראל ותחומים רעיוניים מקבילים.

קודם להדגשת יחוד ישיבות ההסדר יש לעמוד על המשותף. בישיבות כולן, לכל גוניהן וסוגיהן, לימוד התורה  הוא 'לשמה' - כלומר: בוגר ישיבת ההסדר איננו זכאי לתעודה מכל סוג שהיא. על אף המחיר היקר, הן מבחינה כספית והן בהארכת היותו תחת מסגרת צבאית,  אין הוא מתוגמל על לימודיו, ואין הוא צובר שום זכות בשום תחום. הוא יכול להאריך את לימודיו וללמוד לקראת תעודת הוראה, הוא יכול להמשיך את לימודיו ולהיות מוסמך להוראה ולרבנות, אך מסגרת הלימודים הבסיסית היא לצורך תלמוד תורה בלבד. המוטיבציה העיקרית ללימוד היא ההכרה העמוקה בזיקתו העמוקה של כל יהודי לתורתו ובחובת לימודה 'לשמה', והרווחים הצדדיים המועטים הם שוליים.  זהו מפעל תרבותי וחינוכי מדהים, ולוואי ותאומץ מסגרת של לימוד 'לשמה' על ידי חברות רבות בישראל, כל אחת לפי דרכה ועקרונותיה. נקודה נוספת הראויה לציון היא שיטת הלימוד. הלימוד בישיבות נעשה בשיטת ה'חברותא', כלומר, מיעוט שיעורים פרונטליים והעמדת רוב הלימוד על בסיס לימוד עצמי של חקר וגילוי, בעזרת בן זוג. שיטה זו דומה לשיטות המודרניות ביותר, ומביאה להישגים רבים.

אמנם, בשלושת המרכיבים שישיבה בנויה עליהם - התורה הנלמדת, דמות התלמיד הממוצע ותהליך הלימוד -  בולט החידוש בישיבות ההסדר. בראש ובראשונה מדובר בתוכנית לימודים שונה. ישיבות ההסדר כולן הרחיבו הרחבה של ממש את המונח 'תורה'. במקום לצמצם את תלמוד התורה לתלמוד הבבלי בלבד, יש בישיבות ההסדר תוכנית ענפה: בראש ובראשונה שיבה ללימוד תנ"ך, שאינו קיים בישיבות הקלאסיות, כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. בישיבות ההסדר לומדים תנ"ך ומפרשים אותו הן בדרכי הלימוד המסורתיים והן בדרכים שונות המתחדשות בשנים האחרונות. עיקר שני הוא לימודי אמונה, כלומר: פילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל לדורותיה, לימודים מעולם החסידות ועוד. בכל הישיבות כולן נלמדת בהרחבה רבה משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראשון הרבנים הראשיים לארץ ישראל. תחומים נוספים הם לימודי מוסר, לימודי הלכה בצורה אינטנסיבית ובמקומות אחדים נלמדים אף תחומים נוספים. להלן נטען כי שינוי זה אינו שינוי כמותי בלבד, ואינו חלק ממתודה שונה, אלא מהפכה בדמות האדם התורני. ברוב ישיבות ההסדר מצויה תוכנית ממלכתית רשמית להכשרת מורים, לבוגרים המעונינים בכך, ובשנים הגבוהות אדם יכול לסיים את הכשרתו להוראה (לאחר שסיים את חובותיו הצבאיים). במסגרת זו הוא פוגש לימודי פדגוגיה ומחשבים, פסיכולוגיה ועוד תחומים הכרוכים בהוראה. מעבר לתוכנית זו ישנן מסגרות בלתי פורמאליות רבות, כגון 'עונג שבת' בלילות שבת, המאפשרות לדון ולעסוק בשאלות הנוגעות לדמותה ולצורתה של תורת ישראל בעולמנו המודרני.

גם דמות התלמיד הממוצע בישיבות ההסדר שונה באופן משמעותי מהישיבות החרדיות. לרוב, הוא בוגר ישיבה תיכונית, כלומר: הוא בעל תעודת בגרות מלאה, מעורה בחיי המדינה, בא במגע עם חלק מהתרבות הישראלית, חשוף לתקשורת, מכיר קבוצות אוכלוסייה שונות ובעל תודעה של נתינה לחברה. פן נוסף באישיותו הוא השרות הצבאי, שמביא אותו במגע עם חלקים נוספים מהחברה הישראלית ועם שאלות חדשות שאינן חלק מהשאלות שהוא הכיר קודם לכן. חלק ניכר מהם עסק בהדרכת נוער, וככזה הוא מעורה מאוד גם בשאלות הנוגעות להוראה ולהדרכה. מעבר לכך, רוב הלומדים בישיבות ההסדר אינם מייעדים את חייהם לתלמוד תורה בלבד. הם אכן רואים את הישיבה כחלק אינטגרלי ועיקרי במהלך חייהם, אך לא כיעד סופי. לעובדה זו שני פנים: מחד גיסא, משלמות ישיבות ההסדר מחיר יקר על כך שתלמידיהם אינם משקיעים את כל מרצם ותשומת ליבם ביעוד המרכזי של תלמוד תורה. מעסיקים את ראשם נושאים נוספים, ומטבע הדברים הדבר פוגע במסירותם הטוטלית לתלמוד תורה. מאידך גיסא, פרי המפגש בין עולם רחב לבין תלמוד תורה הוא חדשני. אדם פתוח ומורכב שואל שאלות קשות יותר, ומצפה מתלמוד התורה להתמודד עימהן. קו המחשבה המדעי והשיטתי, שנרכש במסגרת לימודי התיכון, מובא לבית המדרש, ולימוד התורה עצמו הופך להיות שיטתי ותובעני. מעבר לכך, עולם התורה פורץ גבולות. מעורבות בחיי המדינה מזמנת דרישה לסוגיות העוסקות לא רק בעולם הפרטי של האדם אלא גם בשאלות דת ומדינה. הכרת העולם התרבותי ותחושת הזדהות עימו מחייבת התמודדות עם שאלות רבות וקשות - למן יחסה העקרוני של התורה אל התרבות ועד לשאלות הלכתיות מעשיות הנוגעות ליצירות אומנות ספרותיות וויזואלית. שינויים אלו מביאים לפיתוח עירנות תורנית ורצון עמוק לבחון שאלות יסוד בקיום האומה מתוך נקודת מבט תורנית. יש לזכור כי חלק ניכר מן הרבנים בישיבות ההסדר עברו מסלול דומה. רובם בוגרי ישיבות הסדר בעצמם וחלק מהם אף שירת בצבא כקצין, דבר המעצים עוד יותר את השינוי.

המפגש בין דמויות עשירות אלו לבין התורה מתאפיין גם בתהליך הלמידה. ישיבת הסדר שונה אפילו באופן חזותי מן הישיבות הקלאסיות. השוני הראשון הבולט הוא בריהוט: בעוד שבישיבות הקלאסיות הריהוט מורכב מ'סטנדרים', כלומר - עמוד לימוד פרטי ואישי, שניתן להניח עליו ספר אחד בלבד, הרי שהריהוט בישיבות ההסדר דומה למצוי ברוב ספריות העולם - כסאות ושולחנות. זוהי אינה ארכיטקטורה בלבד, אלא עדות לשוני ב תהליך הלמידה. השולחנות נועדו לשיתוף ספרים רבים בתהליך הלמידה, כמקובל בלימוד המערבי - הפניה למקורות, מקבילות, ספרי פרשנים שונים וכדו', וכן לכתיבה ולסיכום. ברוב הישיבות מצויים מחשבים (אם כי לא בבית המדרש), גישה למאגרי מידע תורניים וכלים מודרניים נוספים.

עניין נוסף הוא היצירתיות. כל ישיבה מוציאה לאור עלון של חידושים שנתחדשו בבתי המדרש. העלונים בולטים ברמתם, הן העיצובית והן התוכנית. המאמרים כתובים, בדרך כלל, בסדר לוגי מובנה, בעברית נכונה, ונושאים בחובם חידוש של ממש. מאמרים אלה אינם נוגעים להלכה בלבד, אלא עוסקים אף במחשבת ישראל, במחקר היסטורי ראשוני, בהבעת עמדות עצמאיות ובדרכי מפגש בין הלכה למציאות. לאחרונה, חלק מירחונים כוללים בתוכם יצירתיות של ממש - שירה, פרקי מחשבה, יומנים ודומיהם. דבר בולט, המעיד על שוני של ממש, הוא חדירת הומור לפרסומי הישיבה. הישיבות כולן מוציאות דף קשר שבועי לתלמידיהם בצבא. הדף כולל בתוכו מידע על הנעשה בישיבה, כמו גם רעיונות תורניים ומאמרים הלכתיים קצרים. ברוב הדפים מצויים נוסחים הומוריסטיים קטנים, המעידים על אופי הכותבים והקוראים. חשיבות היחס להומור כמאפיין דמותה של החברה נחקרה פעמים רבות, והדבר מלמד על דמות הלומדים בישיבות. לעתים אף מצויים דברי ביקורת עצמית. חברה דתית וקפדנית אינה מתירה לעצמה, בדרך כלל, לפרסם ביקורת עצמית בכתובים. אף שדברי ביקורת כאלה נאמרים הרבה בתוך האולם פנימה, כחלק מהפיתוח המוסרי של תלמידי הישיבה, הרי שאין הם נאמרים כלפי חוץ. ממאפייני חברה פתוחה הוא גם ביקורת עצמית, וכזו נכתבת לעתים בעלוני הישיבה. כל אלה מעידים על שוני ועל תהליך יצירתי, שאמנם מתרכז בהיבטים התורניים, אך מחדש בהם חידוש של ממש.

הרבנים המוסמכים לרבנות בישיבות ההסדר, מעצבים דמות שונה של רב בישראל. אלו רבנים הדוברים את שפת הארץ, המעורבים בחיי המדינה, הקשורים קשר עמוק אל חלקים נרחבים של המודרניות, המכירים בקיומם של עולמות רוחניים ומחשבתיים עשירים ואת הסוגיות המרכזיות העומדות על סדר היום הציבורי. על אלה מתלווים אל ידע תורני נרחב, שליטה במכמני ההלכה והמחשבה, אהבת תורה אמיתית ורגישות מוסרית. ייתכן וצמיחה זו תחזק את הרלוונטיות של ההנהגה התורנית בחייה של מדינת ישראל.

מול העוצמות המתחדשות בישיבות ההסדר צפה ועולה הביקורת בשני תחומים עיקריים. ראשון בהם הוא אי ניצול אופטימלי של שנות הלימוד בישיבה עצמה. במשך שנות הלימוד ניתן להגיע להישגים גבוהים יותר. כוונתי להישגים המצויים הן במישור האינטלקטואלי והן במישור הנפשי. במישור האינטלקטואלי ניתן להגיע לרמות גבוהות יותר - של לימוד ויצירה, של ידע וכתיבה ושל רוחב דעת. הסיבות לריחוק מההישגים האופטימליים הו מגוונות, וקשה לפרטן במסגרת מצומצמת זו. ישיבות ההסדר עוסקות מדי פעם בבחינת מתודת הלימוד, ניצול הזמן, בחינת ההישגים וניסיונות שונים, אך אין די בתהליך זה, ועליהן להקדיש מקום נרחב יותר לכך. למרות פיתוח היצירתיות הנובע משיטת ה'חברותא', יש לדרך לימוד זה מחיר בכך שאין סרגל הישגים אליו צריך לשאוף. הכל בנוי על מדידה עצמית, הלוקה לא פעם בשטחיות ובקטנות. אי קיום בחינות בישיבות מביא לשתי תוצאות הפוכות - מחד גיסא הוא מפתח ביקורת עצמית חושבה. מאידך גיסא, הוא אינו מציב יעד בפני התלמידים בישיבה. גם במישור הנפשי ההישגים אינם משביעי רצון. כאמור לעיל, רוב תלמידי הישיבות פונים לאחר הלימוד לדרכם, ואינם רואים את עתידם בתחום התורני. בדרכם החדשה, שאלת זיקתם לתורה באה לידי ביטוי ב'קביעות עתים לתורה' - כלומר, בהמשך לימוד 'לשמה' גם במסגרת לימודיהם האקדמיים וחייהם המקצועיים - בבחירת בת הזוג, בחינוך ילדיהם ובנושאים דומים. הצלחתה של ישיבה מצויה בהטמעת הזיקה התורנית לאורך ימים ושנים. אין מחקר מוסמך לגבי תחומים אלה, וחלקם אינו ניתן לבדיקה כלל ועיקר, אולם ישנו חוסר שביעות רצון מהמיקום הנמוך של תלמוד תורה בסדר היום של בוגרי הישיבות בגילאים מבוגרים יותר. אמנם, הציבור הדתי לאומי עובר שינוי גם בתחום זה, וייתכן שחלקו נובע מישיבות ההסדר, וחלקו הוא חלק ממגמה כללית במדינת ישראל. מסגרות לימוד למבוגרים רבות פורחות, ולימוד תורה לשמה הופך להיות נפוץ יותר גם בגילאים מבוגרים. ייתכן שזהו ראשיתו של תהליך שימצה את הזיקה התורנית שנרכשה בישיבות.

התחום השני הוא העדרם של בוגרי ישיבות משני תחומים עיקריים במדינת ישראל. כאמור לעיל, רוב בוגרי הישיבות רואה בישיבה תחנת ביניים חשובה ועיקרית, אך לא תחנה סופית. בוגרי ישיבות ההסדר פונים לכל המסלולים הקיימים היום במדינת ישראל - מן האקדמיה ועד לתעשייה, מן החקלאות ועד לחינוך. על רקע זה בולטים שני תחומים בהם כמעט ולא נראים בוגרי ישיבות ההסדר. תחום אחד הוא השרות הציבורי - על אף אי קיום סקר מוסמך על כך ניתן לקבוע, מהכרות המערכת, כי אין בשרות הציבורי בוגרי ישיבות במשקל הראוי. אם יושווה אחוז בוגרי ישיבות ההסדר באקדמיות לאחוזם בשרות הציבורי יתגלה פער של ממש. דבר זה מביא לאי השפעתם על אחד התחומים החשובים ביותר במדינה מתוקנת. התחום השני הוא תחום חיי התרבות במדינת ישראל - חסרונם של יוצרים בתחומים שונים נובע מסיבות רבות, שלא ניתן לעמוד עליהן במסגרת זו. חלקם נובע מחוסר הכשרה לעיסוק בתחומים אלה וחלקם נובע מהאופי הירוד של חלקים נרחבים התרבות הישראלית של היום. זהו אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני עולם התורה הציוני דתי בשנים הבאות, ואתייחס לכך בהמשך דברי.

את ישיבות ההסדר יש לראות בקונטקסט רחב הרבה יותר. תדמיתה הציבורית של התורה היא חוסר רלוונטיות. תדמית זו נובעת משני כיוונים: כיוון אחד הוא התחושה הארכיאולוגית - כלומר, התורה עוסקת בשאלות שאינן רלוונטיות לחיי היום יום, מתוך נקודת מוצא אנכרוניסטית ומתוך נאמנות למסורת שאינה מתאימה לעולם משתנה. כיוון שני הוא במה שאין התורה עוסקת בו. התחושה הציבורית היא שאין התורה עוסקת כלל ועיקר בשאלות היסוד העומדות על הפרק בדמותו של האדם המודרני: מה לתורה ולשיגור חללית לחלל או ליצירה התרבותית, מה לה ולתקציב המדינה כמו גם למעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, ומה לתורה לנבחרת ישראל בכדורגל כמו גם למדיניות תקצוב המוסדות הרפואיים. התדמית היא שהעמוד הראשון של העיתון היומי הינו מחוץ להתעניינותה של התורה, דבר שמחזק את הריחוק הנפשי הציבורי ממנה.

 סיבות רבות לתחושה זו. חלקן נובע מחוסר הכרות של ממש עם העולם התורני. העולם התורני הקפוא כלפי חוץ מתגלה למי שהוא חלק ממנו, כעולם דינאמי ומשתנה, מגיב ופועל. מה שנראה בעיני רבים כאנכרוניזם הוא תדמית חיצונית שאינה מעידה על הפנימיות. ישנם שינויים רבים ותגובה לחיים מודרניים, אלא שאלה נבלעים בנושאים הקבועים ועומדים ואינם משתנים. חלקן נובע מסיבות אובייקטיביות של מפגש המסורת עם שינויים. המסורת איטית יותר ואינה מגיבה לכל דבר במהירות. זהו סוד נצחה וקסם קיומה, וזהירות זו מפני תנודות רבות הוא שהביא לקיומה דרך שלושת אלפים וחמש מאות השנים האחרונות. אולם בצד אלה מצויה ביקורת אמיתית וצודקת.

העולם היהודי עבר שינויים של ממש במאתיים השנים האחרונות. השינוי העיקרי הוא החילון, העמדת האדם במרכז והוצאת החובה לשמוע בקול שמים ממעמדה המסורתי. שינוי זה הביא לפריצה המדעית והתרבותית, כמו גם לתנועה הציונית. על אף העובדה שדווקא המסורת היא ששמרה על הזיקה המתמדת לארץ ישראל ועל קיומנו כעם, הרי שתרגומה לחיים פוליטיים מעשיים במסגרת העולם יכול היה להיעשות רק באורח מחשבה חילוני. על אף העובדה שרוב המושבות הראשונות שמרו, בצורה זו או אחרת, חיים הלכתיים, הרי שלא מהם צמחה מדינת ישראל. תהליך זה השפיע על כל תחומי החיים, למן מעמד האשה ועד ליחס לתרבות הכללית, למן ההשכלה ועד ליצירה ולמן היחס להנאות החיים ועד למעמד החוק והמשפט במדינה הציונית. אין לדבר כאן במונחים של שינוי בלבד, אלא במונחים של מהפכה גורפת.

התגובה התורנית למציאות זה הייתה רבת גוונים, אולם ניתן להעמיד שתי דרכים מרכזיות. ראשונה בהן ניסתה להתעלם מהשינוי, ומנסה לעשות זאת עד היום. השינוי הוא שינוי מסגרתי בלבד, ואינו נוגע לשורשי החיים. כשם שיצר הרע היה קיים בעבר כך הוא קיים היום. בעבר הוא לבש לבושים שונים, אליליים, פאגניים, יווניים, אירופאיים וכדו',  ואילו היום לבושו ציוני. יש להמתין, לצבור כח, לחכות עד יעבוד זעם, לשמור על הדמות המסורתית, ובסופו של דבר כולם ישובו לדמות ישראל סבא ויחזירו עטרה ליושנה. הסתכלות כזו מחזקת את החובה שלא להכיר בשינוי שחל ולראות בנאמנות לדמות עם ישראל במאות השנים האחרונות את היעד המרכזי העומד בפני עולם התורה. זהו הכיוון העיקרי הננקט על ידי עולם התורה החרדי.

לעומת זאת, הציונות הדתית ראתה במציאות זו אתגר. את ראשית דרכה ניתן לראות בעצם ההחלטה ליטול חלק בתנועה הציונית, דבר שהיה מהפכה של ממש. מכיוונים שונים באה השתתפות זו, חלק מהוגיה ראו בכך שותפות פרקטית בלבד; חלקם ראו בכך בשורת גאולה משיחית; אך בין כה וכה הם הורו דרך מעשית ליטול בכך חלק. בכך הטמיעה הציונות הדתית דמות שונה לציפייה לימות המשיח, ונטלה חלק באקטיביסטיות ההיסטורית. אמנם, השינויים הדרמטיים שחלו באופייה של התנועה הציונית, ועם הקמת המדינה היהודית ותהפוכותיה לא לוו בתהליך רוחני מתאים. עיקר השותפות הייתה בחיי המעשה - בשרות הצבאי ובחיי המדע והחברה - אך לא הייתה בה בשורה ציבורית תורנית חדשה. בין אנשי הציונות הדתית  היו הוגי דעות רבי עוצמה, אך כינונה של תנועה רחבה, מקושרת למסורת ומכירה בחידוש, מחויבת למלכות שמים ורואה בעצמיות האדם ערך של ממש, אוהבת תורה ומחוברת לחיים, בא מאוחר יותר. בדרך כלל, רמתה ה'דתית' (עד כמה שזו ניתנת למדידה) של הציונות הדתית הייתה נמוכה, מחוייבתה להלכה הייתה רופפת יותר ומשקל תלמוד התורה בתוכה היה נמוך. מציאות זו הביאה להזדקקות מתמדת לפוסקי הלכה מן העולם החרדי, ולתחושת נחיתות תורנית מתמדת. אפילו בישיבות התיכוניות, רוב המחנכים באו מן העולם החרדי. הדתיים ה'אמיתיים' היו היהדות החרדית, ואילו ה'פרווה' היו אנשי הציונות הדתית. במציאות כזו קשה לדבר על אתגר תורני.

צמיחתן של ישיבות ההסדר מעידה על שיבת מעמד תלמוד תורה למקום הנכבד הראוי לו. זהו חלק מזקיפת קומה, מביטחון עצמי ומאמון פנימי. תחושת סכנת החילון המתמדת מחד גיסא, והנחיתות מול העולם החרדי, מאידך גיסא, מפנה את מקומה אט אט להכרה באתגר הגדול של מפגש תלמוד התורה המסורתי עם החיים היהודיים של היום. כאמור לעיל, השיבה ללימודי תנ"ך ומחשבת ישראל אינה כמותית בלבד. לימוד זה מחדיר את ההכרה כי אין מקורות היהדות מצטמצמים בהלכה בלבד. העולם היהודי המצטייר בתנ"ך הינו עולם חי ותוסס, מורכב ומסובך, קשור לעולמו הפרטי של האדם ולחיים הציבוריים ויצירתי עד מאוד. גם לימודי מחשבת ישראל מעצימים את חשיבות המחשבה וההגות, שאילת שאלות והתאמת התורה המסורתית לתבניות מחשבה מתחדשות. אין מדובר כאן בתנועה רפורמית, ואף לא בקונסרבטיבית כלל ועיקר, והישיבות רחוקות מאוד מאוד מתפיסות העולם של אלו. מדובר בהשקפת עולם אורתודוכסית מוצקת, החווה חוויה מכוננת של מחויבות עמוקה להלכה, קשר עמוק למסורת ורצון להקים חברה הבנויה על אהבת תורה ויראת שמים. מאידך גיסא, ישיבות ההסדר אינן עוצמות עיניים, וצמודות לקצב החיים הפועם באומה הישראלית. הלמות לב זו מהווה אתגר והכרה כי יש לשוב אל דמות התורה כפי שהצטיירה בעבר. קודם לימי הגלות הארוכים הייתה האומה הישראלית על מכונה, חיה במסגרת מדינית ופוליטית, עוסקת בצדדים השונים של התורה ולא בהלכה בלבד, חושבת פועלת ויוצרת. לדמות זו יש לשוב, ותלמוד התורה הארצישראלי הוא המפתח לעשות זאת. אם אכן תצלחנה הישיבות לגדול דור תלמידי חכמים המחויבים לכל המערכת הכוללת הזו, ייתכן ומכאן תצא אחת הבשורות של המפגש בין החיים הישראלים המתחדשים לבין תורה שנמסרה מהר סיני.