כניסה להר הבית בזמן הזה/ מאמר קצר

 

כניסה להר הבית בזמן הזה/ מאמר קצר

 

מאת

 הרב יובל שרלו

 

א

המקום הקדוש הראשון שאנו מכירים כמקום קדוש מפורש בכתוב הוא הסנה.[1] הסנה מתאפיין בשלושה מוקדים, שהם המאפיינים של כל מקום קדוש מעתה והלאה: הוא מקום שהתרחשה בו התגלות אלוקית, קיימת משיכה אל המקום המיוחד וקיימת מצוות התרחקות ושמירה על קדושת המקום. אלה מלווים אותנו מאז בהתייחסותנו לכל מקום קדוש. בשעה שפסקה ההתגלות בסנה – פסקה הקדושה.

המקום השני – הר סיני – מעצים את שלושת היסודות. הוא ההר שעליו הייתה ההתגלות הגדולה ביותר בתולדות העולם, הוא ההר שאליו נמשכנו ושם הוקרבו קורבנות (סוף פרשת משפטים),[2] והוא ההר שצֻוינו לשמור על קדושתו בהתרחקות ממנו.[3] גם קדושת ההר פקעה מיד עם תום המעמד.[4]

המשכן הוא למעשה הר סיני נודד.[5] כהר סיני – הייתה בו התגלות מתמדת, נצטווינו להביא לשם את קורבנותינו ונצטווינו להתרחק ביראת קודש מהמקום המיוחד. בכל מקום שבו המשכן עמד – הוא קידש את המקום. כך לאורך כל המסעות במדבר, וגם גם בארץ.[6] משכן שילה, לדוגמה עמד 369 שנים, ובמשך שנים אלה היה בו קודש קודשים. כיוון שחרב, אין עוד משמעות קדושתית מיוחדת למקום עד היום.

שאלת היסוד היא האם כלל זה חל גם על ירושלים – האם גם לאחר חורבן המקדש אין עוד משמעות להר הבית. בעניין זה נחלקו תנאים,[7] אמוראים,[8] וראשונים,[9] אך בסופו של דבר התקבלה על ידי הפוסקים כולם עמדת הרמב"ם שקדושת ירושלים שרירה וקיימת לעולם ועד ("קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא").[10] נימוקו של הרמב"ם אינו ברור כל צרכו, וניתן להציע הסברים נוספים, וזו ההלכה.

יודגש כי לוּ היה מוכרע שהר הבית אינו קדוש הייתה אפשרות להיכנס לכל מקום בו, אולם לכניסה לא הייתה משמעות של ממש, ואילו ההכרעה שהוא קדוש אוסרת את הכניסה, אך גם קובעת כי הכניסה לכל מקום שמותר היא משמעותית מאוד. ההכרעה שהמקום קדוש נועלת אפוא את הר הבית בפנינו.

 

ב

ברם, כיוון שמעמד הר הבית כיום זהה בדיוק למעמדו בזמן שבית המקדש היה קיים, יש צורך לברר את המקומות שהיה מותר להיכנס אליהם בזמן שבית המקדש היה קיים, ולפי זה לקבוע את דיני הכניסה בזמן הזה.

אנו למדים כי סביב בית המקדש היו שלושה מעגלי קדושה: מחנה שכינה, שאליו היה מותר להיכנס רק כשאדם טהור; מחנה לוויה שאליו מותרים להיכנס טמאי מתים, אך לא אלה שהטומאה יוצאת מגופם (כמו בעל קרי, זב ,זבה, נידה וכדו'); מחנה ישראל שממנו שולחו הטמאים.

אנחנו היום כולנו בחזקת טמאי מתים, ועל כן אסור לנו להיכנס למקום שיזוהה במחנה שכינה.

אנחנו יכולים להיטהר מהטומאות היוצאות מגופנו – בעיקר בעל קרי ונידה (זבה) – על ידי טבילה בכל דיני טבילה ודקדוקיה וחומרותיה, ועל כן אנו רשאים להיכנס לאחר טבילה זו למחנה לוויה. 

עולה, לכאורה אפוא, כי ניתן לפתוח את שערי הר הבית באותם מקומות שיוגדרו כמחנה לוויה, וזאת כמובן לאחר הטבילה, ותוך שמירה על דיני קדושת הר הבית וההתהלכות בו.

 

ג

לוּ יכולנו באמת למַפּות את הר הבית ולקבוע את מחנה לוויה בדיוק, היינו עושים זאת.[11] אולם, המתחם הקרוי היום הר הבית גדול בהרבה מגודלו של הר הבית ההלכתי. לפיכך אנו חייבים לקבוע היכן עמד המקדש (ובשל כך המקום הוא מקודש) בתוך המתחם הגדול. רק כשנדע במדויק היכן עמד המקדש יהיה אפשר לשרטט את המקומות המותרים והאסורים להיכנס אליהם.

השאלה העיקרית היא כמובן היכן עמד קודש הקודשים, שהרי כשנדע היכן הוא עמד נמתח ממנו את גבולות מחנה שכינה כפי שהם נמצאים במסכת מידות,[12] ומשם את גבולות מחנה לוויה וכן הלאה.

ישנה מחלוקת עמוקה מאוד היכן עמד קודש הקודשים,[13] ושיטות שונות מְמַקְמוֹת אותו במקומות שונים בהר הבית של היום. לפיכך ייתכן כי אם נתיר כניסה למקום אחד הוא דווקא יהיה קודש קודשים לפי שיטה אחרת, ופגיעה חמורה תהיה בקדושת המקום ובייראה ממנו, ועל כן לכאורה לא נותרה לנו הבררה, ואנו מחויבים לנעול את שערי הבית עד שייוודע לנו המקום במפורש.

 

ד

ברם, ניתן לפתוח את שערי הר הבית אם נצרף שני כלי פסיקה יסודיים. ראשון שבהם הוא איחוד חלק מהשיטות לחומרא, לאמור: הבה נשרטט את השיטות השונות לקביעת מקום קודש הקודשים על הר הבית, ונבחן אלו מקומות הם בוודאי מחנה לוויה לכל הדעות גם יחד, ולשם יהיה מותר להיכנס. מובן כי ככל שנצרף יותר שיטות כן יהיה המקום המותר לכניסה קטן יותר ולהיפך. לפיכך נצרף גם כלי הלכתי שני שידחה חלק מהשיטות בעזרת מסורות, ארכיאולוגיה, ניתוח מקורות הלכתיים וכדו', ועל ידי כך נתייחס לחלק מהשיטות בלבד לחומרא, וצירוף של כולן יאפשר לנו להיכנס להר הבית.

אם אכן נעשה זאת נגיע למסקנה כי השיטות העיקריות מְמַקְמוֹת את הר הבית ההלכתי בצפונו של מתחם הר הבית של היום. לפיכך, יהיה מותר להיכנס לאחר טבילה לדרום הר הבית, לרצועה במזרחו, לצפון (היותר מרוחק של) המתחם ולרצועה במערבו, וכך פוסקים באמת חלק מהפוסקים, ופותחים את הר הבית לעלייה הלכתית.[14]

 

ה

אף על פי כן פתיחת השערים נתקלת בהתנגדות של חלק אחר של הפוסקים, הבאים משני כיוונים שונים. הראשון שבהם הוא ערעור על יכולתנו לקבוע אילו שיטות יש לאחד ואילו לא, שהרי אם נתחשב גם בשיטות המְמַקְמוֹת את הר הבית ההלכתי בדרומו של מתחם הר הבית של היום – לא נשאר מקום המותר בעלייה. כיוון שני הוא הכיוון המעשי – היתר לכניסה להר הבית יביא לפגיעה בקדושתו: לא יהיה אפשרות לפקח על מסלול הכניסה, על הטבילה, על שמירת קדושתו, ועל כן נכון יותר מבחינה הלכתית לאסור את הכניסה עד שייבנה בית המקדש ונוכל לעשות הכל כהלכה. שערי הר הבית ננעלו אפוא.

 

ו

המצדדים בכניסה חולקים על הנועלים. כנגד הזנחת השיטות ה"דרומיות" הם טוענים שזו דרכה של הכרעה הלכתית. אנו מכריעים הלכתית בעזרת כלים שונים, ורשאים ואף חייבים לדחות שיטות מסוימות ולהעדיף אחרות בעזרת הכלים שבהם מכריעים הכרעות. כנגד טענת הפיקוח הם טוענים שתי טענות: ראשונה שבהן היא המצב כיום שהוא הרבה יותר גרוע, שכן יהודים רבים עולים למקומות אסורים דווקא בשל הסגירה הטוטאלית, וזו חומרא דאתי לידי קולא. הסגירה של שערי הר הבית מטמיעה בעם ישראל ובעולם כולו את התפיסה השגויה כאילו הר הבית הוא של המוסלמים, ואילו אותנו מעניין הכותל (כפי שהצנחנים עשו את הר הבית קפנדרייא לכותל בשעה ששחררו את מקום מקדשנו) וזו החומרא התודעתית הנוראה מכל. מעבר לכך, גם בזמן שהמקדש קיים לא היה פיקוח בשאלה האם טבלו אם לאו, ועל כן אין אנו רשאים להציב מחסומים חדשים שאינם הלכתיים.

 

ז

יש נימוקים נוספים לכאן ולכאן, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שחלק מהדיון מושפע גם מכיוון אחר – האם הכניסה להר הבית בזמן הזה חשובה לעולמה של תורה ואמונה, או שהיא מזיקה.

המצדדים טוענים כי זו המשמעות העמוקה של מצוות "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה"[15]. צֻוינו בתורה לדרוש את המקום ואת קדושתו, ולצפות באופן מתמיד לחידוש הקשר שלנו עם המקום, וכל מה שניתן לעשות אף אם הוא באופן חלקי – יש לעשות. העלייה להר הבית היא קיום מצוות עשה, היא יסודית ביותר בספרי תהילים המבטאים את ההשתוקקות למקום ומפגש עם השגב העליון והקדושה האין סופית, ובעולמו של האדם מוטל עליו לעשות כל דבר כדי לקדם את דרישת המקום.

המתנגדים טוענים כי בעלייה הנוכחית יש חילול של רעיון המקדש והציפייה אליו. אנו מצפים להופעת הקודש העליון, וכל כניסה בזמן הזה היא גם פגיעה בחזון, בתוספת הפגיעות ההלכתיות שבוארו לעיל. השאיפה שלנו כלפי הר הבית צריכה להיות חסימה מוחלטת של כניסת כל אדם למקום הזה, עד ליום שבו יבוא משיח צדקנו וילמד אותנו את מבואות הבית ואת אורחות הכניסה אליו. הכניסה בזמן הזה פוגעת בחזון העליון והנורא.

 

ח

אף שאני נוטה לחובת הכניסה והעלייה למקומות המותרים ובטהרה הראויה וקדושתה, כתפיי דלות מכדי להכריע, ובוודאי ששאלה זו היא שאלה ציבורית משמעותית ביותר. ברם, לדעת השיטות כולן אין לנו רשות להתנער מחובת דרישת המקום. גם אלו שאינם עולים להר הבית חייבים בדרישת המקום בצורות שונות. ישנה קבוצה נפלאה של "סיבוב השערים" המעצימה את הקשר ואת הדביקות במקום בהקפת הר הבית; ישנה חובת לימוד קדושת המקום והלכותיו; ישנה אפשרות לבטא זאת בהקפדה על עלייה לרגל במועדים, וישנן עוד דרכים נוספות. הצד השווה שבכולן הוא העצמת החיפוש והדרישה של המקום המיוחד הזה, בציפייה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.

 

[1] שמות ג', ה'.

[2] שם כ"ד, ה'– ו'.

[3] שם י"ט, כ"א–כ"ד.

[4] שם י"ט, י"א–י"ב.

[5] רמב"ן על התורה שמות כ"ה, א'.

[6] מסכת זבחים פרק י"ד, משניות ד'–ו'.

[7] מסכת עדויות פרק ח' משנה ו'.

[8] מסכת שבועות דף ט"ז, ע"א.

[9] רמב"ם הלכות בית הבחירה, פרק ו' הלכה ט"ו, והלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ט הלכה   ט"ו. וראה שם דעת הראב"ד שמשיג עליו.

[10] שם.

[11] הרב גורן, "הר הבית", פרקים ט"ז –  י"ח, עמודים קע"ז – רי"ג.

[12] פרקים ב' וְ-ד'.

[13] רמב"ם הלכות בית הבחירה, פרק ה' הלכה ו', ופירושו למסכת מידות, פרק ב' משנה א' לעומת פירוש הר"ש למסכת מידות.

[14] עיין על כך בהרחבה במאמרו של אשר גרוסברג, תחומין ט"ז, עמודים 482–501.

[15] דברים י"ב, ה'.