מצוות זכר לעבדות מצרים

מצוות זכר לעבדות מצרים

פרשת בא מכריזה על היבט נוסף במכות מצרים. עד כה נאמר כי המכות מכוונות כלפי פרעה. פרעה קיבל אותן בדין, לאור התנהגותו המחפירה, הן כלפי אלוקים והן כלפי אדם. כלפי אלוקים טען "מי ד' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח". כלפי אדם נהג בצורה פושעת כאשר לא זכר את חסדי יוסף עימו, והעביד את ישראל בפרך במשך מאות שנים. כיוון ששמע אלוקים את נאקת בני ישראל הביא לידי ביטוי את שבועתו לאבות, וגאל את ישראל ממצרים. חלק מגאולת ישראל הן מכות מצרים, אשר מלמדות את העולם כי יש דין ויש דיין. מכות מצרים אינן נותרות בתוככי הממלכה המצרית, והתנ"ך מלמד בהמשך כי הן מסופרות בעולם כולו. הדבר מלמד על הקשר שבין בורא עולם להוויה, ועל העובדה שבסופו של דבר נעשה צדק היסטורי. המשותף למטרות אלה היא הבשורה התיאולוגית, והפנייה אל באי עולם דרך פרעה.

ברם, בתחילת פרשתנו נאמר כי ישנה כתובת נוספת למכות מצרים, והיא האומה הישראלית: "ויאמר ד' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ד'". נאמר כאן כי מכות מצרים חייבות להירשם בתודעה הלאומית. אחת ממטרותיהן של המכות היא השרשת המסורת, והסיפור לדורות כי הקב"ה "שם" את מכותיו במצרים, כדי שנדע כאומה כי הקב"ה הוא האלוקים. גם כאן דומה שמדובר במצווה שהיא תיאולוגית ביסודה. ואכן, מצאנו בהמשך התורה כי זכירת מכות מצרים מעצבת את התודעה ההיסטורית, ומסייעת להתמודד עם הבעיות שעם ישראל פוגש בהמשך דרכו: "כי תאמר בלבבך: רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם ?  לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ד' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים. המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך ד' אלוקיך…". זכירת המכות מהווה כלי להתמודדות עם פחדי המציאות. למעלה מכך, כל יציאת מצרים הופכת לעיקרון היסוד של אמונת ישראל. היא מצויה בראש עשרת הדברים, ומכוח כך היא מהווה את בסיס האמונה. יציאת מצרים מלמדת כי אין אמונת ישראל מתייחסת לאלוקים כבורא עולם בלבד, כי אם גם כאלוקי ההיסטוריה וההשגחה. ההיסטוריה נושאת בחובה מגמה וייעוד, והא-ל שהוציא את עמו ממצרים ממשיך ללוות אותו גם בימי שגשוג ופריחה וגם בימי קריסה. עיקרון זה בא לידי ביטוי במצוות רבות – בקידוש הנאמר בשבת ובכל המועדים מוזכרת יציאת מצרים, חג הפסח מיועד כדי להזכיר עיקרון זה ועוד ועוד.

ברם, קיימת סידרה שלמה של מצוות בתורה שאף הן נועדו להזכיר את יציאת מצרים, ואף הן תוצאה של הפסוקים שנאמרו בראש פרשתנו, אך אין אלה מצוות שעיקר משימתן הוא תיאולוגי. יציאת מצרים במצוות אלה מהווה בסיס לחובת התנהגות מוסרית וערכית, הנובעת מהעובדה שעם שידע את טעמה של העבדות ושל הזרות אינו יכול להתעלם מזיכרון זה, וחייב לנהוג אחרת. התורה שוללת את התפיסה הטוענת כי העובדה ששעבדו בנו ורדפו אותנו מעניקה לנו זכות היסטורית לנהוג כך כלפי אחרים. מצוות התורה מחייבות התנהגות הפוכה, ומלמדות כי תודעת יציאת מצרים חייבת לעצב חברה העומדת בניגוד מוחלט לטראומה ההיסטורית שחווינו שם. התורה אינה מעצבת עולם אוטופי. אין היא קוראת לביטול העבדות, שכן בזמנה העבדות הייתה מעין חוק טבע, שהוא חלק מהאופי החברתי הבסיסי של העולם. ברם, היא קוראת לעיצוב עבדות זו בצורה שונה לחלוטין, ומבשרת בשורה מהפכנית כלפי העולם כולו.

קודם שנבחן חלק ממצוות אלה יש להדגיש את העובדה כי יחסו של עם ישראל לעבדים היה שונה מתחילת הבריאה. עובדה זו באה לידי ביטוי במתנות השונות שנתנו גדולי המקרא בספר בראשית. אישים רבים נתנו מתנות זה לזה. הדבר המאפיין מתנות אלה כאשר ניתנו על ידי מי שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שהן כללו גם עבדים ושפחות. כך במתנותיו של פרעה לאברהם ולשרה ("…ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים" (בראשית יב, טז)), וכך במתנות אבימלך לאברהם ("ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות וייתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו" (שם כ, יד)). לעומת זאת, אברהם וצאצאיו לא נהגו מנהג רכוש בעבדים ושפחות ולא נתנו אותם כמתנות. אברהם לא כלל אותם במתנות ששלח עם העבד שחיפש אישה לבנו יצחק, יעקב לא שלח אותם לעשו אחריו ובניו לא כללו עבדים ושפחות במתנותיהם ליוסף שנדמה להם כממונה המצרי.

יחס מיוחד זה מקבל משמעות משפטית ומצוותית מכוחה של יציאת מצרים. בנוסח הלוחות שבספר דברים נצטווינו להעניק לעבדים ולשפחות את יום השבת כיום מנוחה. יום השבת אינו מופיע שם כיום שנועד להזכיר את העובדה שהעולם נברא בשישה ימים ובריאתו פסקה ביום השביעי, כי אם את יציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציוך ד' אלהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו). התורה מדגישה שם כי מנוחת העבד והאמה היא "כמוך", לאמור: גם בן החורין וגם העבד זכאים לאותו יום מנוחה, הנובע מהתנגדות בורא עולם לשעבוד העבדותי המתמיד, ללא מתן מנוחה. התנגדות זו הייתה אחת הסיבות ליצירת מצרים, והיא נועדה לעצב את יחסי האדון והעבד לדורות.

עבדות מצרים חייבת להיחרת בתודעת האומה גם ביחסה אל הגר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ); "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כג, ט). התורה שבעל פה דרשה פסוקים אלה על גר הצדק הבא להיות חלק מעמך. טבעה של החברה האנושית שאין היא מקבלת אל תוכה את הבאים מרחוק, ועל כן התורה מצווה לנהוג בגרים אלה באופן רגיש ומיוחד. ברם, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכיוון שמעמדנו במצרים לא היה כשל גירי צדק כי אם כשל דיירים זמניים בארצם, נראה כי פשוטו של מקרא מחייב להשפיע על היחס לכל זר המתגורר בארץ. האומה הישראלית יודעת היטב את נפש הגר, והיא יודעת מה טיבם של חיים בארץ לא לה, ומהו היחס שהיא זכתה לו מהאומה בתוכה התגוררה. על פי דרכה של תורה דווקא היא מחויבת להיות רגישה יותר לזר הבא להתגורר בארץ, ולנהוג בו ביושר ובהגינות, ולא להונות אותו, כמו גם לא "ללחוץ" אותו שלא ביושר ובניגוד למוסר הטבעי הפשוט. בהמשך התורה אנו מוצאים צעד נוסף: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט). גם כאן, החובה ההלכתית כפי שנוסחה בתורה שבעל פה מתייחסת לגר הצדק ההופך לחלק מהאומה הישראלית, אולם פשוטו של מקרא וההשוואה למעמדנו במצרים מלמדים על חובה רחבה יותר המופנית כלפי כל מי שמתגורר בתוכנו.

יציאת מצרים מהווה גם בסיס למצוות ההענקה לעבד עברי. ראשית, נבהיר את המושג. על אף העובדה שאנו נוקטים בלשון עבד, מדובר למעשה בשכירות למשך שש שנים או עד שנת היובל. שכירות זו יכולה לנבוע מרצונו החופשי של האדם ליצור זיקה שכזו בין מעבידו לבין עצמו, או שבית דין מחייב את הגנב חסר היכולת לשלם את גניבתו להיכנס לסטטוס משפטי של עבד עברי, עד שיהיה מסוגל להשיב את הגניבה. מבחינה זו מהווה המעמד של "עבד עברי" מעמד מיטיב בתנאי העבודה, כיוון שעל האדון חלות חובות משמעויות המזכות את העבד העברי בתנאים מצוינים. חובות אלה הביאו את החכמים לומר "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"ב). ברם,  טיבה של העבדות הוא שהיא מותירה את העבד המשתחרר חסר כל. את כל אונו ומרצו הפנה לטובת אדונו, ועל כן בשעה שסיים את חוזהו או את עונשו להימכר לעבד עברי – אין לו סיכוי של ממש להתחיל את חייו מחדש, ולהיות מסוגל לעמוד שוב על רגליו. מציאות זו היא גם לא הוגנת, והיא גם יוצרת סיכוי גדול שהעבד המשתחרר ייאלץ למכור עצמו מחדש, או ייפול בפיתויי הגניבה ויימכר על ידי בית הדין. התורה מצווה אפוא: "וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך אשר ברכך ד' אלוקיך תיתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום" (דברים טו, יג-טו). חובת ההנקה יונקת אף היא מזיכרון העבדות במצרים. עם שזכה לפדייה אלוקית ממצרים מחוייב לעצב את חייו לאור התודעה המתמדת של העבדות, ולדאוג לרווחתו של העבד המשתחרר.

מעבר לכך, על אף העובדה שישנן מציאויות בהן העבד העברי מעדיף להישאר תחת אדונו, וליהנות ממעמדו בבית מעסיקו, התורה שמה לכך קץ, ומחייבת את העבד והאדון כאחד להגביל את תקופת העבדות. כאן חוברים הנימוקים התיאולוגיים לזכויות החברתיות בעוצמה מוגברת: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, לט-מב).

זיכרון יציאת מצרים מהווה מקור תודעה מרכזי גם למצוות הנוגעות ליחס לשוליים הכלכליים של החברה: "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ד' אלוקיך משם, על כן אנכי מצווך לעשות את הדבר הזה" (דברים כד, יז-יח); "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה" (שם כ-כב). המעיין יבחין כי מדובר כאן בשני סוגים של חובות חברתיות. ראשונה בהן היא החובה לעשות צדק, ולא להניח לפגוע בגר ביתום ובאלמנה. אין להם משענת חברתית, ואין כוח בידם לתבוע את העושק אותם, ועל כן מעמדם עלול להיות מעורער מבחינה משפטית. התורה מצווה אפוא לעשות עימם צדק בדיוק כפי שנעשה צדק היסטורי על ידי אלוקינו בשעה שהוציא אותנו ממצרים. שניה בחובות היא חובת הצדקה – בעל הקרקעות החובט את זתיו ובוצר את כרמו אינו יכול להתעלם מהעובדה שיש מישהו שאין לו, ועליו להניח בשדהו חלק מפירותיו כדי שיהיה לחלש יותר מה לאכול. חובה זו אף היא נובעת מיציאת מצרים, שכן בשעה שהיינו עבדים במצרים לא רק לצדק קיווינו, כי אם ליחס אנושי הדואג למצוקותינו ותומך בנו בשנים הקשות של העבדות. חסד עשה עמנו בוראנו שהאזין בסופו של דבר לבקשתינו, וחסד זה חייב לכונן את יחסינו אל החלש כלכלית וכלפי מי שאין בידו להחזיק את עצמו.

אחד המאפיינים של המצוות שהן זכר ליציאת מצרים מההיבט החברתי הוא העובדה שאלו הן מצוות המוטלות על היחיד. לא מדובר כאן בחקיקה העוסקת בחובת המדינה לאכוף מצוות אלו, כי אם באחריות אישית נוקבת על הדרך בה אדם מעסיק את שכיריו ואת עבדיו. בשם הברית שבינו לבין אלוקיו, ובשל התודעה העמוקה שהוא התברך ביציאת מצרים, ואילו לא יצאנו ממצרים היינו אף אנו משועבדים שם, הוא חייב להכניס צדק זה לתוך ביתו, וכך לכלכל את דרכו. מוטלת עליו חובה אישית להעניק לכל עבדיו יום מנוחה הוא יום השבת, להעניק לעבד העברי המשתחרר מצאנו מגורנו ומיקבו, לא לשכוח את היתום והאלמנה גם בשעה שנעשה דין וגם בשעות חסד, וכן הלאה. חלק גדול ממצוות אלה אינו יכול להיאכף על ידי מערכת המשפט העברית, בשל עקרונות פנימיים שלה, כמו העובדה שאין נענשים על "לאו שאין בו מעשה", ועוד עניינים שונים הנוגעים למערכת השפיטה התורנית היסודית. ברם, האכיפה אינה הנושא העיקרי עליו מושתת חובה זו. התורה מצווה מצוות רבות שהן מצוות מוחלטות, ותוקפן אינו נובע מהעובדה שמי שלא יקיים אותן ייענש, כי אם מצד עצמן. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן לוחות הברית, שאין מדובר בהם באכיפה או בעונש, והמחויבות למצוות אלה נובעת מתוך עצמן. הדרך להשיג את מימושן אינה עוברת דרך בתי המשפט, כי אם דרך בתי המדרש. בשעה שמתחנכים למחויבות העמוקה לזיכרון יציאת מצרים, ומכוחה של זו למצוות החברתיות הנובעות ממנה, ורואים בהן ערכים מוחלטים שמקורן בברית הדתית בין אלוקים ואדם – הן מוצאות את ביטוין בחיים הכלכליים היהודים.

מהי אפוא המשמעות של מצוות אלה לחברה היהודית של היום ? דומה שניתן לציין שני עקרונות יסודיים. ראשון בהם הוא העובדה שבשעה שאנו מדברים על מדינה יהודית אנו חייבים להתייחס גם למצוות אלו. תפיסה זו לא השתרשה בחברה הישראלית על כל גווניה. ישנן הצעות שונות הנוגעות לחקיקה המיועדת לבטא את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. כואב הדבר מאוד לראות שככל הידוע לי אף אחת מההצעות אינה כוללת ולו מצווה חברתית יהודית אופיינית אחת. ההצעות נוגעות לשבת ולכשרות, לנישואין וגירושין וללוח העברי, אך אין הן כוללות את מצוות היחס לגר או את ההתייחסות לאי תשלום משכורת במועד כעבירה פלילית חמורה. לא ניתן לדבר על הלוח העברי שעיקרו זכר ליציאת מצרים, כמו גם על השבת שחלק משתשתיתה הוא יציאת מצרים (כפי שראינו לעיל) והמועדים המבוססים על יציאת מצרים, בלי לממש גם את העקרונות החברתיים של תודעה זו.

שני בהם הוא התפיסה שלא הכל חייב לעבור דרך החקיקה והשפיטה. כאמור לעיל, חלקים רבים של מצוות התורה הם חובות אישיות המוטלות על האדם, ולעיתים כלל אין מנגנון אכיפה. בחברה הישראלית של היום מגישים מהר מידי את הפיתרון למערכת המשפט והענישה, ובקלות יתרה מוחקים את האחריות החברתית הכוללת – על מערכת החינוך ועל מערכת השלטון. לא ניתן לדבר על תשלום משכורות בזמן אם המדינה היא עושקת השכר הגדולה ביותר, ומעכבת את התשלום לעצמאיים נגד חוקיה שלה עצמה. לא ניתן לדבר על העסקה הוגנת ללא מערכת תמיכה מגבה – תמיכה חינוכית, תקשורתית, ערכית ופרסומית, ולצפות כי בתי הדין לעבודה יעשו את המלאכה לבדם. נהפוך הוא, אין בכוח המערכת המשפטית להגן על העשוק הבודד ועל הזוכה להעסקה פוגענית, בשל אי השוויון ביכולת העמידה לפני החוק בשעה שמדובר בעובד הבודד מול המחלקה המשפטית של הקונצרן. עלינו לשוב אל האתוס הסולידרי, ולקשר את התודעה ההיסטורית הלאומית המשמרת את זכר יציאת מצרים עם המערכת החברתית של היום, ובדרך זו לקדם את המבנה החברתי של האומה הישראלית למקום בו הוא מחויב להיות.