הרב יובל שרלו

 

          סדר יום משותף לחשיבה תורנית ולחשיבה פמיניסטית

 

 

מבוא

לכאורה אין סדר יום משותף לרבנות ולתנועות הפמיניסטיות. זאת מחמש נקודות עצמאיות, שכל אחת מהן אינה קשורה בהכרח בחברתה. אך הן יוצרות יחד את מבחן התוצאה, והוא: בציבוריות הישראלית (כמו בזו האמריקאית) לא התגבש סדר יום משותף בין התנועות הפמיניסטיות לבין הרבנות המסורתית ההלכתית.

מה הן אותן חמש סיבות?

 

א. התפיסה הטוטלית של ההלכה

הרבנות (ואולי ה"יהדות") לא אוהבת שיתופי פעולה ושמות לוואי. אפילו תנועת "בני עקיבא" שסיסמתה היא "תורה ועבודה" - זכתה לגינוי מעצם שימוש בטרמינולוגיה בה 'התורה' משמשת רכיב אחד ממשהו כללי יותר. אני זוכר שבהיותי תלמיד ישיבה תיכונית שרוב רבניה התחנכו במסגרת חרדית, הרבנים לא נלחמו ב"בני עקיבא" כתנועה אלא במינוח: תורה ו…; כלומר: אני לא מוכן לקבל איזה שהוא שם לוואי לתורה, לא תורה וחכמה, לא תורה ועבודה, לא תורה ודרך ארץ (אלא תורה עם דרך ארץ) ואפילו לא תורה ומצוות.

     נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, טוען לגבי תחולת המשפט "הכול שפיט". היהדות טוענת: הכול יהדות. להלכה יש עמדה בכל נושא ונושא: לגבי הקשרים האינטימיים ביותר של אדם עם אשתו, כמו לגבי מדיניות החוץ והביטחון, כמו גם לגבי הלכות דיבור והלכות כלאיים. להלכה יש מה לאמר על העסקאות הכלכליות שהאדם מבצע. עולם הרבנות בכללותו סבור כי הרבנים צריכים לבוא מעולמה של היהדות ולהביע את עמדתם העקרונית למשל בענייני חוץ וביטחון. לגבי תוכן עמדתם תיתכן מחלוקת, כפי שבעניינים רבים יש מחלוקת. אבל העמדה שענייני חוץ וביטחון הם במסגרת המנדט, במסגרת התחום, במסגרת ענייני העיסוק של הרבנות - זה דבר שהוא מובן מאליו לתשעים ותשעה אחוזים של עולם הרבנות בישראל. הגישה הטוטאלית הזו היא גישה כוללנית בה אנחנו מתאפיינים, בה אנחנו מתגאים, ובה אנו מתייחדים אל מול הנצרות, האיסלאם והבודהיזם. הגישה הטוטאלית הזו משמשת לנו כנקודת מוצא. עצם החיבור של היהדות עם תנועה חיצונית, ובהקשר שלנו: יהדות ופמיניזם - מהווה קושי.

    

ב. מתח בין מסורת וחידוש

 אף אם נסכים שיש תחומים מסוימים שעמם היהדות נכונה לשתף פעולה, הרי שעליהם לעמוד בקריטריונים מסוימים. בעיקר הדבר קשור לתחושה שהדבר שעמו הרבנות משתפת פעולה - מקורו אלוקי ויש לו מסורת למשה מסיני. בניגוד לכך, הפמיניזם נתפס כתנועה השייכת למהפכה המודרנית של המאה העשרים. לדעתי, כל ההיסטוריונים והסוציולוגים, ומי שיתבונן נכוחה במציאות, יסכים שהמהפכה הגדולה ביותר שהיתה במאה העשרים היא המהפכה הפמיניסטית - לא רק משום שהיא נגעה לחמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסיה, אלא כיוון שהיא מקרינה על מאה אחוזים מהאוכלוסיה. שהרי ברגע שיש מהפכה פמיניסטית המשפיעה על הנשים - היא משליכה על כל נקודות המוצא, ועל היחס אל כל דבר אחר. אך לא זו בלבד, אלא העובדה היא שבאמת מדובר במהפכה ששינתה את פני העולם: שינתה דפוסי משפחה, ייצור תעשייתי, תקשורת. קשה למצוא משהו שלא הושפע ממהפכה זו, בין ברצונו ובין שלא ברצונו. מדובר בתחושה כי מהפכה זו שורשיה חדשים ואינם נטועים במסורת עתיקה, ומכאן החשש לחבור אליה.

     שמעתי אבחנה מעניינת המגדירה את ההבדל בין רב לדוקטור: רכיב הכרחי בכתיבת תזה לדוקטורט הוא כתיבת חידוש. אתה צריך לסקור את מצב המחקר הקיים ולענות על השאלה: מה אתה מחדש, מה אתה מוסיף משלך לספרות הקיימת. לעומת זאת, רב צריך לכתוב ולהוכיח שכל מה שהוא אומר - כולם כבר אמרו לפניו... עבודת הרב מהווה סוג של מסורת ושל המשכיות. החידוש נחשב לגנות ולא למעלה. כך, הפמיניזם נחשב לחידוש שאינו מתקבל בברכה.

 

ג. טשטוש/ביטול המגדריות

היהדות בנויה על עמדה עקרונית בסיסית, עליה היא ניצבת בצורה עקשנית. מדובר בעמדה שלפיה קיימות במציאות הסוציולוגית אוכלוסיות שונות. למשל: היהדות עוסקת בהבחנה בין יהודי לבין גוי. זו נקודה מאוד מרכזית ומאוד יסודית במשנתה. היהדות אף עוסקת בהבחנה מהותית בין גברים ונשים - עניין שאף הוא בא לידי ביטוי בהלכה בצורה שיטתית. ההלכה היא מאד מגדרית, ואסתפק בשתי דוגמאות: א. נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא ב. מעשה הנישואין נעשה דווקא ע"י האיש המקדש ורק באופן זה נוצרת מערכת הקשרים בין בני הזוג. כיון שההלכה מאד מגדרית (במובן של "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים") יסוד ההבחנה ודרוג הקבוצות השונות הוא מנשמת אפה של ההלכה. וכך, לא הרעיון הפמיניסטי, אלא, הרעיון הפמיניסטי כפי שהוא נתפס בעיני המתבוננים בו, נתפס כרעיון המבקש לטשטש לחלוטין את התפיסה המגדרית ולבטל אותה. ובשל עובדה זו קיימת רתיעה מסורתית משיתוף פעולה עם הפמיניזם, וודאי שלא לאמצו.

 

ד. מחלוקת קונקרטית ועניינית

במוסד הרבנות קיים פער עמוק בין העמדות הפמיניסטיות לבין סדר היום הרבני בנושאים של אמהות, תפקידים במוסד הנישואים, יחסים בתוך הנישואים ובנושאים נוספים שעניינם חלוקת תפקידים כזו או אחרת. מדובר במחלוקת קונקרטית ועניינית. לא שאלות בנוסח "הפמניזם מהו" במישור התאורטי כי אם בסדר היום המעשי. אם נבחן מה הן עשר הדרישות של התנועה הפמיניסטית ונבדוק פרטנית מה עמדת הרבנות המסורתית ביחס לנקודות אלה - אני מעריך שאנחנו נאתר בנקל שמונה עד תשע שבהן יש מחלוקת קונקרטית שהיא עוד יותר מונעת קיומו של סדר יום משותף.

 

ה. שילוב הרעיון הפמינסטי עם נושאים אחרים

כל תנועה יוצרת קשרים עם תנועות שונות אחרות. למשל "בת שלום" היא שילוב של תנועות נשים המתאחדות על בסיס שאינו פמיניסטי בלבד כי אם קשור לעמדות פוליטיות בתחומים נוספים.

    הפמיניזם אינו מושג הקיים בחלל ריק. אל הפמיניזם הצטרפו נושאים רבים אחרים שאינם בהכרח נובעים מהרעיון הפמיניסטי, אך הם קשורים אליו. לדוגמא: אני מעריך שיש קשר עמוק (אף שאינו הכרחי) בין פמיניזם לאקולוגיה. ואתם יכולים לראות את העובדה שבין התנועות הפמיניסטיות יש הצטרפות משמעותית ומהותית לתנועת הגרינפיס. טשטוש הקווים ושיתופי הפעולה שהם עמדה נלווית לפמיניזם ולא ממהותה, מעצימה את הקושי ליצור סדר יום משותף בין הרבנות לבין התנועה הפמיניסטית. לדוגמא: הקשר בין הפמיניזם לבין זכויות ההומוסקסואלים וצורות החיים האחרות הקיימות כיום בחברה.

 

 

יכולנו לסיים ולהיפרד באמירה שלא ניתן לעמוד על סדר יום משותף וכי לא ניתן לעצב סדר יום כזה; אנחנו במאבק, ובמאבק הזה יגבר מי שידו תהיה על העליונה באמצעים שבהם נאבקים על דמות החברה. למרות זאת אני חושב שעדיין ייתכן שיתוף פעולה מסויים בין הפמיניזם לרבנות ברמה הקונקרטית, ואפילו ברמה העקרונית. תיתכנה מספר נקודות מפגש למרות ששתי התנועות באות מכוונים שונים לחלוטין. ככלל, אין שום ספק שהרבנות והתנועה הפמיניסטית חייבים לשתף פעולה באופן חד משמעי בנושא האונס, האלימות במשפחה, היחס לכבוד האישה, המצ'ואיזם וכו' - כל אותם דברים שהיהדות מתנגדת מהכוון שלה, והפמיניסטיות מתנגדות מכוונן שלהן. מבחינה עניינית מדובר פה בנושאים מרכזיים ביותר המשותפים לשני הגופים, למשל:

 

• אלימות כלפי נשים: ישנן כמה תשובות של רבנים בנושא "מכתב גלוי לאישה מוכה"[1]. אני הייתי מפרסם את כולם, לאור החד משמעיות של העוצמה שבדבריהם, ודחיית כל הטיעונים הבלתי אנושיים שיש הסבורים בטעות שמקורם באמירות רבניות, כגון: 'אם את חוטפת מכות - זה הכל משמים, זה מגיע לך', כהנה וכהנה דברים נוקבים, ויש לצאת נגד זה בצורה חזיתית. לדוגמא אזכיר את הרב עובדיה יוסף שאמר בסגנון שונה לחלוטין כלפי צאן מרעיתו בביה"ס היסודיים דברים נוקבים וחד משמעיים בעניין זה.

 

• מאבק בפורנוגרפיה: בנושא זה יכול להיות שיתוף פעולה מבורך בין הרבנות לתנועה הפמיניסטית, למרות ששני הגופים באים מכיוונים שונים לחלוטין. העולם הרבני מתנגד לפורנוגרפיה גם מתוך תפיסות דתיות-אמוניות הנובעות מההשקפה אודות הצניעות הקדושה, בעוד שהתנועה הפמיניסטית מתנגדת לפורנוגרפיה בעיקר מכיוון היחס הזול לגוף האישה, העמדה הבזויה של נשים בעולם הפורנוגרפי והניצול.

 

• תחום הצדק: אין שום ספק שההלכה היהודית היא הנכונה והצודקת ביותר, אבל זאת "על דרך הרוב", אם נשתמש בלשונו של הרמב"ם. הרמב"ם אינו עוצם עיניו מהעובדה שלפעמים משלמים מחיר יקר וטרגדיה אישית כואבת, מכוח שאלת ההלכה. הטרגדיה האישית הידועה ביותר זו שאלת העגונות ומסורבות הגט. זו שאלה טכנית המטרידה את עולם הרבנות ובהקשר זה בהחלט יכול להיות שיתוף פעולה. ושוב, למרות שכל אחד בא מכוון שונה: הרבנות באה לעניין הזה מתוך אמונה כי לא ייתכן שההלכה תהיה גורם למצוקה ולייסורים, שכן "דרכיה דרכי נועם" והפמיניזם בא מכוונו שלו. ולמרות שייתכן שהכוון הפמיניסטי לפחות לובש פנים אחרות, באופן קונקרטי, ביחס לפתרון בעיות מסורבות הגט - יש מקום לשיתוף פעולה ולו ע"י חקיקה משפטית שאינה בהכרח קשורה להלכה. אני מתכוון לחקיקה שתפעיל לחץ ופגיעה באגו הגברי, למשל ע"י שלילת זכויות, רשיון נהיגה וכדו'. בעבר הצעתי מעל גבי 'מעריב' להלקות גברים מכים ברחובה של עיר, שאין דבר מבזה יותר מזה.

הצעות אלו יכולות להוות בסיס לשיתוף פעולה בין הרבנות לתנועה הפמיניסטית.

 

• היחס השוויוני הבסיסי ברשות הרבים: אין שום קשר בין יהדות לבין העובדה שפעמים רבות נשים מקבלות שכר נמוך משכר הגברים על אותה עבודה. דבר זה אינו הוגן ואינו צודק. הרבנות והתנועות הפמיניסטיות יכולים להתאחד גם סביב סוגיה זו. ישנן סוגיות נוספות הנוגעות במעמד האישה בתחומי הצדק והחברה שניתן בהם ליצור כר נרחב לשיתוף פעולה.

 

ברצוני להדגיש כי כל שיתוף פעולה אינו יכול להישאר ברמה הקונקרטית בלבד, כיוון שלא ניתן להתעלם מן השאלה: מהיכן אתה בא? מה מקורות היניקה של תנועתך? להיכן אתה הולך? כל שיתוף פעולה מזין כל צד מהעולם שממנו הוא בא. כשאני מצטרף למאבק כלשהו, ואני מאמין ומצטרף אגב כך לתנועה  שאיני מזדהה עמה - אני מרגיש שאני עושה פשע בנפשי, לא בגלל מהות הנושא אלא בגלל שאלת מקור הדברים. בשל העובדה הזאת אני מתקשה להזין את המקור שממנו שואב הצד השני.

    יש לדעת כי שיתוף הפעולה עשוי לנבוע מרמה גבוהה יותר מאשר שיתוף פעולה קונקרטי בעלמא: נקודת המוצא ברמה העקרונית יותר, המקור הראשון הקדום והקדוש ביותר שבו סוגייה האשה עולה - זו סוגיה של בריאת העולם. בתורה עצמה יש הבדל גדול בין האמור בפרק א כלומר בסיפור הבריאה לבין האמור בפרק ב'. "ויברא אלוקים… ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" וכו' - אי אפשר ע"פ פסוקים אלה לבסס איזו שהיא הבחנה בין גברים לנשים. כיוון שכתוב "כבשוה" כלומר הכיבוש שייך לגברים ולנשים כאחד, "ורדו בדגת הים" גברים ונשים כאחד. לעומת זאת בפרק ב נאמר שהאדם נברא מן האדמה והאשה מן הצלע. מדובר בהבחנה מאד חדה ומאד יסודית שבין גברים ונשים. שני הפרקים האלה כתובים בתורתנו ושניהם מהווים חלק בלתי נפרד מבחינת תפיסת העולם שלנו.

    ועל כן טועה האומר כי ברמה התאולוגית, הרוחנית והעקרונית, היהדות מדברת רק על הבחנה מהותית בין גברים לנשים. נכון הוא שבמשך הדורות הלכה הבחנה זו והתעצמה, בעיקר מסיבות טכניות-טכנולוגיות. מציאות החיים במאה העשרים מהווה חלק בלתי נפרד מן המהפכה הפמיניסטית.

    טענה זו נשמעת בקול גדול מאחד מהרבנים המובילים כיום, הרב יעקב אריאל, רבהּ הראשי של רמת-גן.[2] אני חושב שזו טענה שאיננה נוגעת בשאלת שיתוף הפעולה בין הרבנות לתנועה הפמיניסטית, אלא המדובר על בחינה מחודשת של כל הסוגיה. חלק מן הטענות הפמיניסטית הן טענות פנים-תורניות: הצורך לבחון מחדש את שאלת חלוקת התפקידים והגדרתם הינו צורך הלכתי.[3]

 

עמדתי בסוגיה זו - שיתוף פעולה קמעה קמעה.

 כל אימת שקמה תנועה רוחנית מסוימת או תנועה סוציאלית מסוימת או תנועה כלשהי, מנהיגי הציבור צריכים לשאול את עצמם האם זהו דבר אמיתי, שהרי "לשקר אין רגלים". בכל תנועה יש גם טיעונים אמיתיים, גם בדברים שאני רחוק מהם ואני אויב להם לא בתחומים רבים אחרים ואם אתה רוצה להיות באמת דבר ראוי לשמו, אתה חייב לשאול את עצמך איך אתה מנכס את האמיתות הקיימות בתנועות אחרות עבור עצמך? טעה מי שטען כי התנועות הפמיניסטיות הן כולן שקר ותיעוב. להיפך, תודה מרובה אנו חייבים להם, שכן תנועות אלה העירו את עינינו לעוול ולחוסר הצדק הנעשה כלפי נשים, שלעיתים הלב הציבורי, כולל זה של הנשים, היה גס בהם.

    בואו ונתחיל בשיתוף פעולה בנושאים קונקרטיים שהם חשובים לשתי התנועות, למרות שבאות מכוון הפוך. ולכן לטובתנו, לטובת הרבנות, לבחון, לצרף ולזקק את התפיסה שלנו שהיא רק תרוויח מהעובדה שהיא התעמתה עם הפמיניסטים.

ומפני מה קמעה קמעה?

סיבה ראשונה: יש לנו קושי לחזות תהליכים. נראה, נלמד, נבחן, נהיה פתוחים להקשיב, נראה את הנזקים, את התועלת, נראה אם אנחנו לא מאבדים את זהותנו או מטשטשים את זהותנו. אני חסיד של קמעה קמעה. כשיש הצעה חדשה אני מציע: בואו נעשה מודל ונבדוק את זה. במקום לעשות תנועה מהפכנית נקים מוסד אחד, נראה איך הוא פועל, נפיק לקחים וכו' זוהי גישה עקרונית גם ביחס לסוגיות בחינוך, כמו גם לכל מיני רעיונות חדשים שיש בעולם.

הסיבה השניה: יש פער של ממש בין תפיסות העולם של התנועות הפמיניסטיות, לבין תפיסות העולם של התנועה הרבנית. אין לי עניין לעשות דבר מה שיחייב את אחד מן הצדדים לאבד את זהותו או לטשטש אותה.  בדר"כ איחוד גורר אחריו טשטוש זהות ובסופו של דבר רדידות. אביא דוגמא מבלי להתייחס לעמדותיי הפוליטיות: ממשלת אחדות לאומית היא מאוד טובה לשיתוף פעולה קונקרטי, אבל בגדול אפשר שהיא רעה למדינת ישראל. אבל בסופו של דבר כולם אומרים את אותו הדבר, כולם איבדו את משנתם ואת ייחודם, משהו מטושטש. ונכנסנו לתוך קלחת, לעיסה דביקה חסרת משמעות, אני שומע מעט מאד רדיו באוטו, אך כשפוליטיקאי נשאל שאלה - אני יודע מה תהיה התשובה עוד לפני שיגידו אותה. אני לא זוכר שהופתעתי מאיזו אמירה של פוליטיקאי. וחלק מזה נובע מהעובדה הזאת שהכול שותק, הכול איבד זהות, ולי אין שום עניין לעשות את זה. ועל כן אני חושב שבאמת צריך להיכנס למערכות מסוימות של שיתוף פעולה קונקרטי עוד לפני שאלות הזהות, שבהן אנחנו ממש יריבים, אך לעשות את זה קמעה קמעה. מבחינה עובדתית יש שיתופי פעולה בין התנועות הפמיניסטיות לבין הרבנות, אך רובם המוחלט חסוי, ונעשה בשקט ובצנעה.[4]

 

 

 

[1]  http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=4589; http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=7006 ;

[2] טענה זו הוא העלה על הכתב בגליון של רבני "צהר".

[3] מי שקראה "הצפה" את מדורו של שאול שיף ראתה מכתב נוקב של מנהלת "בית יעקב" מהיהדות החרדית אל גדולי הדור של היהדות החרדית. אני רוצה רק שתבינו מה זה שיתוף פעולה סוציולוגי. "בית יעקב", כידוע, היה מוסד הלימודים הראשון לבנות. היינו: מי שהוביל את מהפכת הלימוד לנשים היתה היהדות החרדית. היום כותבות מנהלות "בית יעקב" מכתב לרב שטיינמן, מנהיג היהדות החרדית בבני-ברק. כיון שהרב שטיינמן הסכים שחבר הכנסת רביץ יציג תקציב לחינוך ללימודי מחשבים למכללה, המנהלות כותבות לו שזה עלול לערער את כל המשפחה החרדית. לכן הן מבקשות ממנו, גדול הדור, שלא לעשות את זה.

[4]  מובן כי שיתוף פעולה זה הינו דבר מבורך אך ייתכן ויש להגיע להבנה התאולגית כי מדובר כאן במספר נקודות מפגש שהן בעצם פנים-תורניות.