חיפוש

הרב יובל שרלו

 

שיעור מפי הרב שרלו

הרב שרלו:     שלום. בשל העובדה שהשיעור הזה הוא השיעור הראשון, אני מתכוון לתת פתיחה הלכתית פשוטה שתסביר את המושגים ואת המובנים של בסיסי דיני בל יראה ובל ימצא, לעשות קצת סדר בעניינים השונים. כמובן שלקראת הסוף אדבר גם על המשמעויות היותר פנימיות שלהם. אבל בחלקו הראשון השיעור יהיה שיעור הלכתי ולמדני נטו, אם כי שווה לכל נפש, ומיועד לכל הציבור.

                  נצטווינו בתורה שני פסוקים נפרדים. בל ייראה ובל יימצא. למעשה פסוק אחד אומר 'שאור לא יימצא בבתיכם', ופסוק שני אומר 'ולא ייראה לך חמץ... בכל גבלך'. איך מקיימים כזה ציווי? לאמור: נאמר לנו שמשהו אסור לו להיראות ואסור לו להימצא, אולם לא ברור כיצד אנחנו "לא רואים" או כיצד גורמים למשהו "לא להימצא".

                  התורה שבעל פה מלמדת כי מדאורייתא יש לנו שלוש דרכים המאפשרות להתגבר על הבעיה הזאת שנקראת חמץ בפסח. אפשרות אחת היא שפשוט לא יהיה, כלומר לדאוג לכך שלא יהיה חמץ בבית כלל וכלל. איך עושים את זה? מנקים טוב, קונים בית חדש, שורפים את הבית – כל דרך הגורמת לכך שלא יהיה חמץ. בשעה שלאדם אין חמץ בבית הוא לא עובר על בל ייראה ובל יימצא. אמנם יש עוד עשה שנקרא 'תשביתו שאור בבתיכם', אבל לצורך השיעור הזה אתעלם ממנו. למעשה מן התורה זו דרך מאד פשוטה ומאד ברורה, שבה אני יכול לבער את החמץ. איני קובע בינתיים שזו הדרך המועדפת, אלא רק מתאר את הדרך הראשונה.

                  הדרך השניה היא דרך  מוזרה ביותר, שהראשונים משקיעים מאמץ רב מאד כדי לפענח אותה. דרך זו נקראת ביטול חמץ. לאמור, יש אפשרות שיהיה לאדם ארון מלא חלות בבית, טריות, ריחניות, חמציות למהדרין, ואף על פי כן הוא לא יעבור על בל ייראה ובל ימצא, בשל העובדה שהוא ביטל את החמץ. מאיפה נולד הרעיון של ביטול חמץ? כל הראשונים בתחילת מסכת פסחים מנסים לפענח אותו. שתי שיטות בסיסיות עקרוניות נמצאות בדברי הראשונים (שאנחנו כדרכנו עושים בלגן, ועושים את שתיהן למרות שהן סותרות אחת את השניה). שיטה אחת היא שיטת בעלי התוספות שביטול חמץ הוא בעצם סוג מסויים של הפקר. כמובן שיש לבאר מדוע הפקרת החמץ פותרת את הבעיה, ואת זאת נעשה כשנבאר את הדרך השלישית. לעת עתה נאמר רק כי לדעה זו הביטול הוא סוג מסויים של הפקר, ולמעשה החמץ עדיין קיים, אבל הוא לא שלי. כיוון שהחמץ קיים והוא לא שלי, אני לא עובר על בל ייראה ובל ימצא. פתרון בעית החמץ על ידי ביטול נעשה על ידי העובדה שאני מנתק מגע בעלותי מהחמץ הזה.  על אף העובדה שבאיסורים רבים אחרים עוברים עליהם גם אם הם לא שלי - בשר וחלב אדם עובר גם אם הוא לא שלו, גם אם הוא מבשל דברים שלא שלו – בחמץ הדינים שונים.

                  ראשוני ספרד לא קבלו את ההסבר הזה. ובעצם היה להם צרור שלם של שאלות מאד מגוונות כנגד בעלי התוספות, מאיפה נולד  ההפקר הזה? ראשית, לא קוראים לזה הפקר חמץ. קוראים לזה ביטול חמץ. גם לשם יש משמעות, וכיוון שלשם יש משמעות, אי אפשר לקחת משהו שנקרא ביטול, ולהגיד הפקר.שנית, צריך לשים לב גם לנוסח. הנוסח הקדום של ביטול חמץ הוא כל חמירא וחמיעא, דאיכא ברשותי, דלא חזיתה ודלא ביערתיה ודלא ידענא לה לבטל ולהווי כעפרא דארעא.  עפרא דארעא זה הפקר? האם עפר שיש לאדם בגינתו הוא הפקר ? זה לא הפקר. זאת האדמה שלי. אז אם כן, למה אם משהו בטל כעפרא דארעא, אתם מגדירים אותו כדבר שהוא הפקר?

עיקר שאלות  הרמב"ן הן שאלות של דיני הפקר. להפקר יש דינים רבים, ואילו בביטול חמץ כל הדינים האלה לא קיימים. למשל, הפקר חייב להיות בפני שלושה אנשים. זו פעולה ממונית, שיפוטית, שצריכה להיות בפני שלושה אנשים. ואילו ביטול חמץ אנחנו עושים לבד; הפקר יכול להיות רק אם משהו שלנו נמצא אצלנו. אנחנו יכולים להפקיר רק דבר שנמצא פיזית אצלנו. ביטול חמץ אפשר לעשות גם אם הוא לא פיזית אצלנו; הפקר זו פעולה ממונית, ולכן לכאורה לא ניתן לעשות אותה בשבת. אבל ביטול חמץ אפשר לעשות בשבת. ושאלת השאלות: יש כלל בדיני הפקר שההפקר איננו הפקר עד שמישהו זוכה בו. כלומר אין מצב ביניים. כשאדם מפקיר לדוגמה את משקפיו, המשקפיים נותרים עדיין בבעלותו עד שמישהו לוקח את זה. אבל בחמץ זה לא ככה. וכן הלאה וכן הלאה.

מעניין להדגיש  את המתודות של קושיות הראשונים בספרד על ראשוני אשכנז. הם שואלים גם מכוח השם, כלומר קוראים לזה ביטול ולא הפקר; הם שואלים גם מכוח הנוסח, הנוסח הוא נוסח של ביטול ולא של הפקר; והם שואלים גם מהשוואת דינים - קח את דיני הפקר וראה שבפועל בעצם כמעט אף אחד מדיני ההפקר הם לא דינים שהם קשורים בכלל לביטול חמץ. אשר על כן, קובעים ראשוני ספרד שאין לזה שום קשר לביטול חמץ להפקר.

אם כן, מהו אותו ביטול ? ראשוני ספרד מתפתלים. כי לכאורה אין שום מקבילה. הרמב"ן כותב – ביטול חמץ הוא, שמסיר את החמץ מדעתו, ואומר זה אינו חמץ לגבי. אם לא היינו יודעים שכתב את זה הרמב"ן היינו אומרים שכתב את זה חכם מהמאה ה-21 - זה לכאורה הפוסט מודרניזם בהתגלמותו. באופן פשטני ניתן לומר כך: בסופו של דבר השאלה האם עומד לפני בבית ארון מלא חלות, או קוביות לגו כאלה שבמקרה עשויות מבצק ואפויות בתנור – השאלה האם זה כך או כך תלויה לדעת הרמב"ן בעיני המתבונן. זה חידוש מיוחד של התורה, שאין לו שום מקבילה בשום מצווה אחרת, שבו הקביעה של השאלה האם לפני עומד חמץ או לא, היא בעצם קביעה סובייקטיבית. קביעה שתלויה בעיני המתבונן. נסו לדמות את החוייה הזאת בעיני הרמב"ן.אדם נכנס לביתו ובביתו ארון מלא חלות. כל מה שהוא צריך להגיד הוא 'אני מבטל את החלות האלה, החלות האלה בעיניים שלי אינן חלות יותר כלל וכלל'. ההלכה קובעת כי בעקבות זאת לא חלים על החלה הזאת דיני חמץ, כי מבחינתו זה לא חלות. מה שאתם רואים זה עפרא דארעא. מה שאני רואה זה עפרא דארעא. 

דברי הרמב"ן הם חידוש עצום בשל הקביעה כי דיני ביטול חמץ בעצם מתחילים מהתפיסה הסובייקטיבית שלנו כלפי הדבר  הזה עצמו. הם מאפשרים למעשה שבבית יהיה ארון מלא חמץ. הרמב"ן טוען שלא הוא המציא את השיטה הזאת, אלא מי שהמציא או מי שפיתח את השיטה הזאת היה רש"י. כי בעוד שתוספות אמרו שביטול חמץ הוא ניתוק הבעלות רש"י למד את המילה הזאת מהמילה 'תשביתו'. זה נקרא להשבית מדעתי.

אני מבקש להדגיש שוב:  יש בהלכה מקום גדול מאוד לסובייקטיביות. למשל בדיני לשון הרע יש משקל מאד גדול לשאלה מה היתה מגמת הדובר ומה הייתה מטרתו. אפילו החפץ חיים (שהוא מחמיר גדול מאד בדיני לשון הרע) קובע שאם אדם מחפש כתובת לפרוק מטען מסויים ובגלל זה הוא מספר, אז זה לא איסור לשון הרע, בעוד שאותן מילים עצמן, אם הן היו כדי ללכלך אחד על השני, הן לשון הרע. זאת אומרת, שאלת הסובייקט נמצאת בהלכה. בהרבה מקומות, גם בתחומים אחרים, בדיני שבת, אנחנו מוצאים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שבעצם לפי חלק מהראשונים היא מושג סובייקטיבי, יש המון המון מקום ומבט לסובייקט בהלכה. אבל להגדיר משהו אחר חיצוני לאור השאלה איך האדם מתייחס לזה, ולהגיד על איסור חפצא - חלות ממש - שהן לא חמץ זה באמת מוזר מאד. אף על פי כן, כל ראשוני ספרד אימצו את השיטה הזאת. בראשן הרמב"ן, הר"ן בתחילת פסחים ועוד כהנה וכהנה, והם באמת מבארים שזו הדרך השניה להתגבר על מושג החמץ.

אעיר פה הערה על עצמנו: לנו תמיד יש נטיה, שאם יש שתי שיטות - אז 'תעמיס', כלומר, יש לנסות לצאת ידי חובת שתיהן. כיצד זה בא לידי ביטוי בנוסח הביטול שלנו? נוסח הביטול שלנו הוא חסר כל משמעות בגלל זה. כי אנחנו אומרים, 'לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא'. אתם שמים לב מה עשינו? לקחנו שני נוסחים. נוסח אחד של בעלי התוספות - 'לבטל ולהוי הפקר', ונוסח שני 'לבטל ולהוי כעפרא דארעא', וצרפנו את שניהם. אבל האמת היא שאנחנו אומרים משהו שיש בו סתירה פנימית. כי אם זה הפקר, כפי שאמרתי מקודם, הדימוי כעפרא דארעא לא שייך. כי עפרא דארעא זה לא הפקר. יש בעלויות על עפרא דארעא. אם זה לבטל ולהוי כעפרא דארעא זה לא הפקר. זה שלי אבל אני מתייחס לזה כעפרא דארעא. ולכן יש סוג מסויים של סתירה בתוך הנוסח שלנו, העובדה שהרבה  פעמים מנסים להיות בסדר עם כולם ובסוף לא אומרים שום דבר משולם, אינה תופעה רק בתחום יחסי אנוש, אלא גם מתגלית הרבה פעמים בהלכה. אנחנו למעשה אומרים נוסח בלגניסטי, שניסה לצרף את שתי המשמעויות של ביטול חמץ, אחת כפי שאמרתי בתחום של הפקר ואחת בתחום של ביטול סובייקטיבי, ולא בטוח שעשינו טוב בדבר הזה. זה המסלול השני להתמודדות עם חמץ.

                  נחזור מה שאמרנו עד עכשיו, מסלול אחד מהתורה הוא פשוט, שלא יהיה חמץ. מסלול שני מאפשר להשאר עם חמץ בבית על ידי ביטולו, יהא הביטול אשר יהא.  אדגיש כי אנו מדברים עתה על היסודות מדאורייתא.  מי שיירדם עכשיו בשיעור ויתעורר בסופו לא יידע את ההלכה,  כי עד ההלכה הסופית יש הרבה שלבים. לכן מי שמרגיש שהוא הולך להרדם שיעמוד, כדי שלא יגיד שנפסקה פה הלכה שלא צריך לנקות ולצריך לבער וכדומה, ואפשר לשבת בבית עם ארון מלא חלות, ולהגיד 'בעיני זה לא חמץ אלא עפרא דארעא', והכל בסדר. מדאורייתא זה באמת אפשרי, אולם ההלכה לא נעצרת בדאורייתא.

                  יש מסלול שלישי להתגבר על החמץ וגם הוא מסלול של השארת החמץ בבית. יש חמץ בבית, לא כמו במסלול הראשון, לא ביטלתי אותו, שלא כמו המסלול השני, ואף על פי כן אינני עובר על בר ייראה ובל ימצא. ומדוע? בשל העובדה שבתורה לא ברור מה קובע ביחס לאחריותי על החמץ: שאלת הבעלות או שאלת המיקום. למה נוצרה שאלה זו? בשל העובדה שיש לכאורה סתירה בין שני הפסוקים שהבאנו בתחילת שיעור זה. מצד אחד יש לנו פסוק – ולא ייראה לך חמץ, לאמור הקריטריון הקובע הוא בעלות (זה נלמד מהמילה "לך"). כיון שהקריטריון הקובע הוא בעלות, את החמץ שלך אתה חייב לבער מכל מקום שבעולם, ואילו אם אתם שמים אצלי בבית חמץ אין לי שום בעיה עם זה. אבל הפסוק השני אומר 'שאור לא ימצא בבתיכם', לאמור: השאלה אינה שאלת בעלות אלא שאלת מיקום. אז מה קובע? לאור פסוק זה עולה כי מה שקובע איננו הבעלות אלא המרחב שלי. שאם אתה שם חמץ אצלי בבית זה לא בסדר מבחינתי כי אני עברתי על בל ייראה ובל ימצא, אבל אם אני לוקח חמץ שלי ושם אצלך בבית – זו בעיה שלך ולא שלי.

                  תופעה כזאת של סתירות בתורה, והשאלה האם מה שקובע הוא הבעלות או מה שקובע זו טריטוריה, היא תופעה שכיחה מאד, וממנה עצמה אין מה להתרגש. השאלה הגדולה היא בתכלעס, מה פסקו חכמי התורה שבעל פה מול הסתירה הזאת. ?

                  חכמי התורה שבעל פה פסקו שאין לטריטוריה שום משמעות. לאמור, הדבר היחיד הקובע הוא בעלות. אבל גם לגבי הבעלות, מרמה מסויימת של בעלות, זה כבר לא שלי, ואני לא עברתי על בל ייראה ובל יימצא. מכאן, שאם אני מוכר את החמץ שלי והוא לא שלי – לא עברתי על בל ייראה ובל יימצא, על אף העובדה שהחמץ הזה אצלי בבית. הבעלות היא הקובעת. לפיכך נוצר למעשה מסלול  נוסף של התגברות על החמץ.

 

לפנינו אפוא שלוש דרכים עצמאיות מן התורה להתמודד עם החמץ: האחת – לנקות היטב את החמץ. השניה – לבטל את החמץ. השלישית – להעביר את החמץ לבעלות גוי. כל אחת מן הדרכים עומדת בפני עצמה. ובעצם אם היינו עכשיו נמצאים מסביב להר סיני, היינו יכולים לעשות בערב פסח ביטול חמץ, ועל ידי כך להפטר מכל בעיה של בל ייראה ובל ימצא. היינו חוסכים את כל הניקיונות.

האם משה רבנו אמר שיש עדיפות לאחת מן הדרכים? מדאורייתא ? על זה יש מחלוקת בראשונים. חלק מהראשונים לא מזכירים את העדיפות; חלק מהראשונים אומרים דבר מאד מעניין מצד עצמו שנבאר אותו כמאמר מוסגר:

בדרך כלל התורה איננה מרחיקה דברים כדי להגן על איסורים עצמאיים. התורה אומרת מה אסור ומה מותר. לא תבשל גדי בחלב אמו - זה מה שאסור. אנחנו עטפנו את התורה בהמון המון עטיפות: לא רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" אלא "לא תאכל גדי ביחד עם חלב אמו", ובסוף הגענו גם שלמזלג הבשרי אסור להיות בכיור החלבי. אלו הם דיני הרחקה ולא האיסור המקורי. אחד הסימנים המובהקים לדיני דרבנן הוא הניסוח בדיני הרחקה.

                  אולם, יש כמה דברים שהם חריגים. שבהם התורה אמרה לא רק אל תעשה, אלא תתרחק. האחד הוא עריות. כך דרש את זה הרמב"ם. לא תקרבו לגלות ערווה =המילה "תקרבו" אינה ביאה בלבד, אלא – אל תתקרבו לערווה. הדבר השני הוא "מדבר שקר תרחק". לא רק אל תשקר, אלא גם תתרחק.

הר"ן אומר שהדבר נכון גם לגבי בל ייראה ובל יימצא - הרי לא מצאנו בל ייראה ובל יימצא חזיר ? בל ייראה ובל יימצא עורלה ? הדבר מלמד לדעת הר"ן כי התורה עשתה פה אבטחה כפולה לאיסור אכילת חמץ, כלומר: בל ייראה ובל ימצא זו מצווה מן התורה שלא יהיה חמץ, כדי שלא נבוא לאכול חמץ. נשוב אפוא לענייננו: אז אכן זה כך, איזו דרך עדיפה מבין  שלוש הדרכים שהתורה מעצבת בהן את ביעור החמץ ? האם עדיף לבער חמץ ממש בפועל, או עדיף לבטל את החמץ. או מכירת החמץ? (אני מדגיש שהשאלה היא עדיין ברובד הדאורייתא). ראשונים כתבו שבוודאי עדיפה הראשונה. בל ייראה ובל יימצא זו מעטפת הגנה של התורה על איסור אכילת חמץ, ולכן צריך להעדיף את הראשונה. ברם, נזכיר שוב כי ניתן ללכת בכל אחת מן הדרכים. זה מה שהיה מסביב למעמד הר סיני.

 

                  עם הדורות באו חכמים ואמרו – אף שאנו רשאים מהתורה ללכת בכל אחת משלוש הדרכים לבדה, אנחנו מחייבים כל ללכת בשתי הדרכים הראשונות גם יחד. לא באחת אלא בשתיים. מצד אחד חכמים אמרו בפתיחה של מסכת פסחים אור לי"ד בודקים את החמץ. אין כוונת המשנה למה שאנחנו עושים היום בבדיקת חמץ. מה שאנחנו עושים היום בבדיקת חמץ, זה בעצם מעין מסדר המפקד על ניקוי החמץ. אבל לא זאת ההלכה המקורית: משמעות 'אור לי"ד בודקים את החמץ' היא שבליל בדיקת חמץ מנקים את הבית מחמץ בפסח. שלא יהיה חמץ. אמת הדבר שזה אפשרי, כי צריך לזכור שגם במשך השנה לרוב אין כזית חמץ בבית – מלבד אולי בחדר הילדים, באוטו (הלוא תמיד אנו מוצאים את הבייגלה מתחת לכסא באוטו, וזה גם המקום להזכיר כי למעשה האוטו הוא המקום החשוב ביותר לבדיקת חמץ בפועל) ואולי בעוד מקום או שנים. אבל בדרך כלל אין לנו חמץ. שואלים שם כל הראשונים - למה צריך גם לעשות את זה, והלוא די לנו בביטול חמץ, ואין צורך לבדוק ? זה דין דרבנן - נכון שהוא שמהתורה אנו רשאים להשאיר ארון מלא חלות ולבטל,  אולם חכמים תובעים מאתנו שלא יהיה חמץ בבית. וכיוון שהם תובעים מאתנו שלא יהיה חמץ בבית בפועל, הרי למרות שאנו נבטל בסופו של דבר, אנו חייבים להפטר מן החמץ. כל זה כלל לא קשור למכירת חמץ.

לאמור, חז"ל קבעו כי גם אם יש באפשרותנו לא לעבור על בל ייראה ובל יימצא בדרך השניה – ביטול -  אנו חייבים לבדוק חמץ קודם לכן. מצד שני חז"ל אמרו כי 'הבודק צריך שיבטל'. לאמור: לכיוון השני, גם אם בערנו בפועל את החמץ, ניקינו טוב ולמיטב ידיעתינו אין חמץ בבית, לכאורה אתה בסדר גמור, וגם אם לא ראית משהו, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אף על פי כן הבודק צריך שיבטל, מסיבות שונות לא משנה כרגע למה. ואם כן, אם אני מסכם את ההלכה, ההלכה היא שבעצם מדרבנן אנחנו צריכים ללכת בשני מסלולים, שכל אחד מהם היה תקף מדאורייתא לבדו. אבל שחכמים אמרו שצריך ללכת בשניהם. מסלול אחד הוא להפטר מכל החמץ בבית, מסלול שני הוא לבטל את החמץ וכך בעצם אנחנו נוהגים. גם נפטרים מהחמץ בבית, עכשיו בנקיונות וסוקרים, עושים בדיקה בליל הסדר שהחמץ איננו קיים בבית, ומצד שני לאחר הבדיקה ועוד יותר לאחר הביעור, השריפה, אנחנו אומרים את נוסח ביטול החמץ למרות הסתירה הפנימית שיש בה, כפי שהסברתי מקודם, אנחנו בעצם הלכנו בשתי הדרכים שחכמים חייבו.

                  מאיפה נולד הסיפור של מכירת חמץ? שמתם לב? לא צריך אותו, לא אמורים ללכת בו, כי לפי ההלכה כפי שאמרתי, צריך ללכת מדרבנן בשני המסלולים הראשונים. מכירת חמץ היא בעצם סוג מסויים של פיקציה. איזו בעיה היא באה לפתור? אני רוצה להדגיש את הדבר הזה. מה באה לפתור מכירת חמץ? האמת היא, שאם ניקית כמו שצריך, ואם ביטלת, לכאורה היא לא באה לפתור שום בעיה. אין עוד בעיה שנותר לפתור. אני זוכר השבת הראשונה שהייתי רב בקהילה בפתח תקוה היתה שבת זכור. ושם מקובל שבמוצאי שבת זכור מתחילים מכירת חמץ. ובאו אלי ואמרו, מתי הרב מתחיל? אמרתי, אני לא מכיר במכירת חמץ. לא חושב שצריך לעשות אותה. אז הם לכו ואני שומע – ואללה, איזה רפורמי הביאו לנו, שלא מכיר במכירת חמץ, ואני אסביר בדיוק תיכף למה.

                  מכירת חמץ באה לפתור בעיה אחרת לגמרי. היא לא כמו שאנשים חושבים, נועדה להיות איזה שהיה הבטחה כפולה, משולשת. גם בדקתי, גם ביטלתי ועכשיו צריך למכור שמא יש, אין דבר כזה בהלכה. היא באה לפתור בעיה אחרת לגמרי, והיא – הבה נניח שנשאר חמץ בבית. או שאני רוצה מלכתחילה להשאיר חמץ בבית. צריך לזכור שחמץ שעבר עליו הפסח, אסור בשימוש. אם אני בדקתי היטב את הבית,

ולא מצאתי חבילת עוגיות, על בל ייראה ובל יימצא לא עברתי. אני יצאתי ידי חובת מה שהתורה הטילה עלי. אבל בעוגיות אסור להשתמש אחרי הפסח. כי זה חמץ שעבר עליו הפסח. אותו דר נפסק להלכה, אם אני ביטלתי חמץ, או אכפי שאמרתי, אמרתי על הארון חלות הזה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא בסדר. אז לא עברתי על בל ייראה ובל יימצא. אבל בחלות אסור להשתמש. זה נהיה תרתי דסתרי. שהיה פסח מה אמרת על החלות האלה? הם בשבילי עפרא דארעא. איך שנגמר הפסח מה אתה אומר? אתה רוצה להשתמש בהם? זה ממש מין תרתי דסתרי כזה. ולכן חמץ שעבר עליו הפסח, גם אם לא עברתי על בל ייראה ובל יימצא, נגזרה גזרה שלא משתמשים בו. לעומת זאת, אם החמץ לא היה שלי אלא היה של גוי, שלא נעברה עליו, איתו, שום עבירה, מותר להשתמש אחרי פסח.

      אשר על כן, מכירת חמץ באה לפתור את הבעיה הזאת. אבל היא פיקציה. היא נוסדה ביסודה כלפי בעלי מבשלות השיכר הגדולים בפולין, שהיו במציאות מאד בעייתית. מה לעשות עם כל הבירה? לצרכם,  וכדי למנוע הפסד מרובה, תקנו את מכירת החמץ. מכירת חמץ לא נועדה ביסודה לשתי חבילות ביסלי וויסקי אחד שנשאר וכמה אבקות מרק. לא לזה היא נוגעת. אני רוצה להדגיש. מי שמוכר חמץ מותר לו להשתמש בדברים שלאחר מכן. כי זה לא חמץ שעבר עליו הפסח. השאלה האם זו באמת מגמתה של ההלכה, לאמור שיהיה חמץ אצלנו בבית. הלוא חז"ל תקנו את בדיקת חמץ ואמרו - אל תסתפק בביטול, אלא יש להיפטר מהחמץ בבית ! מה אנחנו עושים? מחזירים את החמץ בדלת האחורית. מצד אחד בודקים את החמץ בבית ודואגים שבכל המקומות חוץ מהארון שבו שמנו חמץ לא יהיה חמץ, אבל הגנבנו לתוך הארון הזה כמה דברים, סגרנו אותו ואמרנו: בסדר ! לכן אני באופן אישי מאד מאד נרתע ממכירת חמץ. לא זה מה שהתורה אמרה.

מדובר פה בפיקציה ומדובר בפיקציה יש שלוש בעיות – א. עצם השימוש בפיקציה. ב. העובדה שגם ההלכה בעינינו מתחילה להיות מניפולטיבית. ג. אין לדעת היכן הפיקציות תעצרנה. דוגמה מכאיבה לדבר: השבוע הלך לעולמו הרב של פתח תקווה – הרב סלומון זצ"ל.  לפני כחמש עשרה שנה הוא ארגן את ההפגנות בצומת ירקונים נגד פתיחת המרכז המסחרי בצומת ירקונים בשבת, וניסה להחרים את המקום. אחת החנויות מצאה פטנט: ביום שישי אחר הצהריים מוכרים את החנות לערבי מכפר קאסם, ואז החנות היא בבעלותו ואין שום סיבה לסגור אותה בשבת, ובמוצאי שבת הוא מוכר אותה בחזרה. מניפולציות וקריאטיביות במקרים כאלה יכולים להיות בכל הכיוונים כולם. הרוצה למכור – ימכור, אבל שידע שני דברים: א. אין שום חובה, לא מן התורה ולא מדרבנן לפתור או להתמודד עם החמץ בשלוש דרכים. מן התורה מספיקה דרך אחת. או זה, או זה, או זה. חכמים דרשו את הדרך הראשונה והשניה, והשניה והראשונה. אין חובה למכור חמץ. ב. האם יש היתר למכור חמץ? כפי שאמרתי אני מסוייג. אם מדובר באמת באיזה שהוא הפסד גדול, אם הייתי בא לחברת אוסם או עבאדי או משהו מעין זה, הייתי אומר ודאי לצורך זה בדיוק התקנה מכירת חמץ. לגבי השימוש במשק הביתי, אני באופן אישי מסוייג מהדבר הזה, ויעשה כל אחד כמנהגו. בכל אופן, אצלנו בבית לא נוהגים למכור חמץ. נוהגים להפטר מכל החמץ. בבדיקת חמץ אין פירור חמץ בבית, ובבוקר עושים ביטול ואז נוהגים למעשה בדרכה של ההלכה - מדאורייתא ומדרבנן - ולא מסתמכים על פטנטים. ואם נשאר קצת ויסקי אז מביאים אותו בבוקר, בשביל ברכת החמה או "סיום", עושים עליו "לחיים", ואז גם מבערים את אלה וגם את אלה, ויוצאים ידי חובת פסח.

 

אם לסכם את הדברים, יש בעצם להיפטרות מן החמץ שלושה רבדים: רובד אחד – מדאורייתא – בו קיימות שלוש דרכים שאנחנו יכולים לבחור באחת מהן; רובד שני – חיוב דרבנן, שחייבו אותנו בשתי דרכים כאחת, גם ביעור וגם ביטול;  רובד שלישי שהתפשט המנהג בשנים האחרונות של מכירת חמץ. אם המטרה מכירת חמץ היא לעשות אבטחה משולשת - אין שום חובה הלכתית כזאת. מכירת חמץ בהחלט פותרת את הבעיה של חמץ שעבר עליו הפסח, אבל זה נראה דבר שהוא מנוגד לרמה הבסיסית של ההלכה שלא יהיה חמץ. הנוהג למכור חמץ שותף במשהו מאד מוזר: מחד גיסא הוא לא מסתפק בביטול חמץ אלא מוסיף כדין חובת בדיקת חמץ כדי שלא יהיה חמץ בבית, ובמקביל הוא שם את החמץ בארון ומותיר אותו בבית.

 

כמה מילים על מעבר לדבר הזה. כידוע לכם יש נסיון מתמיד של עולם הפנימיות, עולם החסידות, העולם הרוחני, לנסות לפענח את המצוות מהרבה סיבות.  הסיבה המרכזית היא הרצון להיות יותר מקושר, יותר עמוק, יותר מחובר אל תוך עולם המצוות, וכפי שאמרתי יש נסיון מתמיד של העולם הפנימי והחסידי לפענח את עולם המצוות.

      דווקא פענוח איסור החמץ הוא פענוח יחסית קל. ומדוע? בשל העובדה שהמושגים של חמץ ומצה אינם קשורים רק לפסח. בתודעתנו השגויה חמץ  קשור רק לפסח, כמו שטבילה קשורה רק בנשים. אלו דברים שנתקבעו בהווייתנו, אבל זה לא נכון. גם טבילה וגם חמץ מאד משמעותיים גם המקומות אחרים, ובעיקר במקדש.  לא רק נשים טובלות, אלא גם גברים שרוצים לעלות להר הבית, כיוון שקדושתו מחייבת לטבול גם היום עם כל הדקדוקים וההכנות כמו שנשים טובלות; וכמובן איסור חמץ הוא איסור שקיים כל הזמן במקדש, "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'".

מה שהופך את הדברים ליותר עמוקים ומורכבים הוא, שעל אף העקרון שכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד',  יש לנו קורבנות שהם חמץ. לדוגמה,  עשרת לחמי תודה הם חמץ; ובעיקר -  קורבן ציבור אחד שהוא חמץ: שתי הלחם בשבועות. המילה ביכורים שמופיעה בתורה איננה "סלינו על כתפנו ראשינו עטורים" במובן שאנחנו רגילים אליו של פירות, אלא המושג  ביכורים הוא קורבן שתי הלחם שהוא חמץ. האם זה עוזר לנו להבין ולפענח את המושג של חמץ? אפשר לומר שכמעט כל בעלי המחשבה הפנימית כתבו באותו כיוון. כולם כתבו שאנו נמצאים בתחילת הדרך. שנת החגים הסתיימה בסוכות, ועתה מתחילה  הזריחה של שנת החגים: פסח, תחילת היום; שיא היום בשבועות; האסיף, השקיעה לעת ערב, חג הסוכות; חשכת הלילה חנוכה; ואיילת השחר פורים. מעגל היום ומעגל השנה מתאימים אחד לשני. זה נכון גם מבחינה הלכתית שנת החגים כידוע מתחילה עכשיו – "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". להלכה נפסק ש'בל תאחר' של נדרים זה פסח, שבועות, סוכות לפי הסדר.  יש עוד מקורות לענין הזה.

מה תובעת התחדשות ? בראש ובראשונה מתחילים בביעור החמץ. לאמור, כאשר אנחנו באים להתחדשות הראשונית, הבראשיתית, למהפכה שאנחנו עכשיו מתחילים שנה חדשה, אנחנו מבערים מתוך עצמנו, מתוך הנפש פנימה, מתוך ההוויה פנימה, כל תסיסה. אנו עושים את עצמנו קודם כל כ'לחם עוני', הוא 'לחם שעונים עליו דברים הרבה'. המטרה הסופית של עבודת ד' אינה המצה,  אבל הפעולה הבראשיתית היא פעולה של מצה. נכנסים בשערי השנה החדשה, בשערי עבודת השם, בשערי החגים של הקב"ה, כמי שאין לי מעצמנו כלום. אנו מבערים את כל החמץ, את כל מה שמבטא תסיסה, את כל מה שמבטא יצירה, וחוזרים אל הטבע הראשוני והבראשיתי. גם בפסח וגם בבואנו למקדש.

מצוות בל ייראה ובל  ימצא משמעותה היא נסיון לעבור לא רק ביתית, אלא ובעיקר התנקות פנימית ארוכה מכל מה שמאפיין חמץ. החמץ לכשעצמו, אני רוצה להדגיש, איננו רע. אבל התנאי הראשוני - עשה עצמך כמצה, והיה אתה בבואך מול האלוקים כעני, כי רק מי שאוכל לחם עוני, לחם של עניים, הוא זה שאפשר שיגידו עליו דברים הרבה. כלומר שיענו עליו דברים הרבה.

      איך אנו יודעים  שזו אינה המטרה הסופית? כיוון שבעיצומו של יום - בחג מתן תורה, בחג השבועות, בחג הביכורים, בחג ההבכרה - אז מביאים חמץ, שהוא מבטא את העשיה, את היצירה, את התסיסה, את כל מה שהאדם עושה לעיסה. העיסה איננה תוססת מצד עצמה, אלא אדם מתסיס אותה בשאור, בשמרים, במים.  אבל איך מתחילים?  חג ההתחלה מחייב סוג של התנקות.  בין אם מדובר בהתנקות פיזית, שהיא כנראה העדיפה ביותר, בין אם מדובר בהתנקות תודעתית, כלומר ביטול חמץ,  ובין אם מדובר בבידוד בעלותי, כלומר מכירת חמץ. בין אם מדובר בהתנתקות רוחנית.

לכן בד בבד עם ניקוי החמץ שבבית אנחנו מוצאים את כל בעלי המחשבה הפנימית מלמדים, מורים, מכוונים, שחלק בלתי נפרד מההתכוננות לפסח הוא ניקוי החמץ התוסס, הפנימי, שנמצא בתוך עולם האדם ובתוך חויית האדם, מתוך כוונה להכנס בשערים כתמים, כבראשיתיים, כמו שנכנסים אל המקדש ואל הקודש, ואז להתחיל לספור את תהליכי הספירה ההולכים ומתקדמים ומתפתחים אט אט, עד שאנחנו מגיעים בסופו של דבר לעיצומו של יום, לחג מתן תורה, לשתי הלחם, לביכורים וכדומה.

נתפלל לריבונו של עולם קודם כל שיזכה אותנו, בראש ובראשונה לעשות את רצונו במישור ההלכתי, וללכת בדרכים הן מדאורייתא והן מדרבנן כדי שלא יהיה לנו חמץ בבית. אבל שיפתחו הלבבות שלנו למשהו שהוא הרבה יותר רחב ושיכלול בתוכו את ההתנקות הפנימית מכל חמץ כדי שנוכל להיות עבודה פשוטה ומצה תמימה בבואנו לעבוד את ריבונו של עולם עם כניסת מערכת החגים. חג שמח לכולם.