יובל שרלו

בעלי התוספות והאידיאולוגיה החינוכית

חלק ניכר מהדיונים החינוכיים, דרכי המחשבה ושאלת ההתפתחות הרוחנית בהם אנו עוסקים לא הומצאו על ידינו. מאז ימות אדם הראשון, זו העת בה התחילה מערכת חינוך האדם, גובשו תפישות שונות, חלקן נוסחו באופן תיאורטי, וחלקן מומש בפועל. האלמנה והאחים ראם, מדפיסי ש"ס ווילנא, קבעו בעצת גדולי דורם כי על דפי הגמרא יודפס מן הצד הפנימי פירוש רש"י ובצד החיצוני פירושם של בעלי התוספות. בכך קיבעו את מעמדם של בעלי התוספות כיסוד הלימוד, והביטוי גמרא רש"י ותוס' הוא ביטוי עובר לסוחר.

מהי המשמעות החינוכית והרוחנית העולה משיטת התוספות לעצמה ? מה ניתן ללמוד ממנה להיום ? דומני שניתן לעמוד על ששה מרכיבים, שאימוצם מהווה מורה דרך בהתמודדות עם בעיות הלימוד והאמונה שבדור (חלק ממאפייני שיטת בעלי התוספות למדתי מספריהם של המלומדים גרוסמן ותא-שמע).

• בעלי התוספות למדו את התורה כולה. הם לא הצטמצמו במסכתות מסוימות, לא העדיפו את אלה ההלכתיות על אלה שאינן, ולא התמקדו בתחום צר. קשת התורה כולה הייתה בראש מעיינם, ועל כן עסקו בכל היבטיה. לימוד התורה לשמה, בבקשת דבר ד' ותורתו, היא שהניעה אותם, והביאה לדביקות ולעושר רוחני מרובה. בכך הם מלמדים שלא ניתן לבסס דרך חינוכית ללא מחויבות וללא נאמנות לבקשת הגודל והרוחב. תפקידו של המחנך הוא ליצור נאמנות זו, על ידי מיצוי העולם העשיר מרהיב העין ומושך הלב. המשמעות החינוכית היא שבניגוד לניסיונות להנמיך את התורה, לקצר ולהקל, ובכך לקנות את לב התלמידים, יש לדעת כי דווקא הגודל והרוחב הם שהופכים לימוד תורה לדבר משמעותי. העומק אינו יכול להיווצר אלא על ידי רוחב ידיעה, התמדה ושקידה בתורה כולה. הניסיונות למקד את לימוד התורה בתחומים מצומצמים, בשיטות מקובצות, אינו מביא לברכה מרובה. אין לימוד מעמיק ללא רוחב דעה וידע משמעותי. מי שחושב כי דווקא על ידי הורדת הרף יביא להגברת תלמוד תורה אינו מבין כי דווקא העוצמה הגדולה היא המפתח ללב התלמידים.
• שיטת לימודם של בעלי התוספות הייתה בהעמדת סתירה ממקומות שונים. רוב קושיותיהם בנוי מהשוואת הנלמד במקום אחד למקום אחר (מתוך עמדת יסוד כי התלמוד כולו הרמוני, ויש ללמדו כחטיבה אחת). משום כך אין מדובר בפירוש רציף לתלמוד, אלא בהעמדת שאלות מרובות, המתסיסות את הדעת ומרחיבות את ההכרה. שיטה זו שונה מתפישות אחרות, הגורסות כי יש לברר כל עניין עד תומו, בצורה שיטתית ומסודרת, במקום בו הוא נמצא. על פי שיטתם של בעלי התוספות, המחשבה מופרית על ידי עושר המפגש במקורות שונים, והדעת חשה חובה קיומית ליישב את הסתירות, ולגלות מתוכן את אור האמת. דברים אלה כתב הראי"ה פעמים רבות, וקרא לייסד דרך לימוד אמונית ומחשבתית כאחד ברוח זאת. תפקיד הרב והמורה איננו לספק בתחילה את התשובות הנכונות. הייחוד עולה דווקא מהעלאת שאלות מרובות, בתוך עולמה של תורה, הרווי בסתירות פנימיות. הצלחת הרב תימדד בשאלה האם הפכו נושאים אלה לחלק מעולמו הסוער של תלמידו. זה גם מקומו של החינוך לפתיחות. ראשית הפתיחות היא הפתיחות בקודש, לרוחב העצום המצוי התורה כולה, הקורא לסידורו ולגיבושו באופן ייחודי, והעמדת תפישת עולם עשירה ועמוקה אישית. הדרך לחינוך לפתיחות אינה עוברת דרך החשבתה של מחשבה ילדותית ללא אבני בניין, אלא דווקא על ידי פגישה עם דעות ענקיות ומחייבות.
• בדרך כלל, לא הציעו בעלי התוספות תירוץ אחד לקושיה, אלא העמידו כמה אפשרויות. בכך קיבעו את ההכרה כי אין האמת מצויה בדרך אחת, ולכל גילוי של ריבונו של עולם יש יתרונות וחסרונות, המפרים את הלימוד. תפקידו של בעל התוספות הוא כפול: מחד גיסא לפרוש בפני תלמידיו את קשת התשובות האפשריות על יתרונותיהן וחסרונותיהן, ולא להניח להם לטעות בחשיכה ובבלבול. בעל התוספות נזהר שלא יגיע למצב של "גם הרבנית צודקת", אלא יעמת כל "אי נמי" עם התשובה שקדמה לו, כדי לחתור את האמת הצרופה. מאידך גיסא בעל התוספות יעמיד בפני תלמידיו את האתגר לבירור האמת, ויהטיל עליהם את משימת ההתמודדות עם האמיתות השונות. הדרך בה אנו מנסים לעתים להורות דרך אחת ויחידה אינה מצליחה, ולא די שאין היא עומדת באתגר המאבק בבלבול, עוד היא מחשיכה את הדעת ומקצצת את כנפי הרוח.
• חלק בלתי נפרד מדבריהם טמון בקיצור. הקיצור אינו רק טכניקה מתודית אלא גם מהות נפשית. יתרונם בא לידי ביטוי ביכולתם להפריח לחלל העולם רעיון חדש, המחייב לישה וגיבוש, פיתוח ופריצה. אין דבריהם באים, בדרך כלל, כיסוד מוגמר, אלא כתהליך לימודי. אנו אמצנו פעמים רבות סגנון ארוך וטרחני, הנכנס לבירורי בירורים של העניין הנלמד, כאילו בכך טמונה העברת המסורת. ואילו בעלי התוספות למדונו את חובת הלימוד בדרך קצרה, שיש בה הגדלה נוספת של תפקיד הלומד, ומיעוט חובת ההאזנה המוטלת עליו בדרך כלל. הרב זורע את דבריו, והתלמיד מגדל ומבכיר. טיבה של אמת גדולה שניתן לאומרה במספר מילים קטן.
• תפקיד הרב המלמד לא היה אוטורטיבי, ולא בשם הסמכות המוסדית הרבנית באו המלמדים. הם ניצבו בפני תלמידיהם, העמידו את הקושיות ואת התירוצים השונים, ותלמידיהם קיבלו לעתים את דבריהם ולעתים חלקו. בכך הפכו התלמידים למעורבים יותר, לבעלי אחריות על מסירת התורה, לחיפוש הדקדקני אחר האמת. כאמור לעיל, כל זה נבע מגדלות ידיעה ומחשבה ולא מחוצפה ורדידות. תלמידי בעלי התוספות לא כבלו את עצמם והיו חופשיים להקשות ולהתווכח, לעמת ולאמת. תלמידי בעלי התוספות היו תלמידים יצירתיים, וחובת היצירה העצמית הוטלה עליהם מעצם השימוש בדרך העמדת אפשרויות שונות וכתבים שונים של בעלי תוספות אחרים שהסתובבו בבית המדרש.
• בעלי התוספות היו מקוריים. לא הייתה זו מקוריות לשם מקוריות, אלא תוצאה הכרחית של דרך לימוד זו. העולם הנבנה מתוך עימות מתמיד בין אמיתות מחייב רוח רעננה, בחינה מחודשת, אומץ לב אינטלקטואלי וחזון. פעמים רבות סתרו מסקנותיהם את ההלכה הנהוגה בימיהם. ברם, סתירה זו לא פגעה בדקדוקם במצוות, שכן עולם המנהגים העמיד את אחריותם לדמותה של תורת ישראל המעשית. דווקא בשל הביטחון בקפדנותם ההלכתית יכלו לעמוד בשני העולמות יחד – בעולם התעופה המחשבתית המקורית ובעולם יראת השמים ושמירת המצוות. לא ניתן לקיים עולם של פתיחות ללא קפדנות יתרה בהלכה ובמנהג, השומרים ומגינים על האדם מפני הליכה שבי אחר דמיונו העשיר.

בתקופת בעלי התוספות הזהירו רבים כי הם מובילים לשחצנות וגאווה, להתנשאות ולחוסר אחריות. אזהרה זו נכונה מאוד בדרך חינוכית זו, אך אין בה כדי לבטלה ולעוקרה מן היסוד. מובן כי דרך זו חייבת בליווי מתמיד של עבודת המידות, הכרת ערך האדם את עצמו מול הגדולה הקיימת, ענווה וזהירות. שילוב היכולת העצומה עם חיים ענוותניים, המלמדים את האדם לומר "ויש לומר", "אולי", "שמא יש לומר", שאינם נובעים משגרת הלשון, אלא מהווים תפישת קיומית של ממש, מגבשים יחד את אחת הדרכים הפוריות ביותר של תורת ישראל.

דומני שבעקרונות אלה ייתן למצוא מזור לחלק מבעיות הלימוד בדורנו אנו. חלק מההתמודדות עם לימוד התורה בימינו יכול להיעשות בדרכים של בעלי התוספות. ראשית – להגדיל תורה ולהאדירה. אין מדובר רק בבליסת כמות דפים, שהיא חשובה מאוד לכשלעצמה, אלא בלימוד גדול, מעורר סתירות וקושיות, מעשיר את המחשבה, ומטיל על הלומד לתור אחר הדרך הנכונה. יש להמיר את הניסיון ללמד את התלמידים את התשובה הנכונה, בצורך להפוך אותם לבעלי עניין לפתור את שהתגלה לעיניהם. כל זה לא מתוך תיאוריות חינוכיות חדשות, המעבירות את המוקד מרכישת ידע לרכישת דרכי ניתוח ומחשבה, אלא מהכיוון ההפוך: דווקא על ידי לימוד רב נוצרת בעולמו של הלומד אינטרקציה ותסיסה פנימית, המעמתת את גופי הידע השונים מתוך גדלות, ולא מתוך חשיבה ריקה מתוכן פנימי. יש לקוץ באידיאולוגיות חינוכיות המחנכות, לכאורה, למחשבה יצירתית, ולמעשה מהוות אידיאולוגיה של בטלנות וניפוח עצמי. כל זה מלמד כי עיקר תפקידו של הרב מצוי בשני קטבים – מחד גיסא, אין הרב משליך את תלמידיו עם שאלות בלבד, ופותר את עצמו מלהתמודד עימם יחד בחיפוש הדרך הנכונה, דבר מביא לבלבול והפקרות רוחנית. מאידך גיסא, אין הרב רואה את עצמו כמקור האמת כולה, וכדרך היחידה הנכונה שעל תלמידיו לחקות, ולהצטיין ביכולת לדבר בסגנונו המחשבתית והרוחני של הרב. בעלי התוספות הורו דרך למדנית ורוחנית כאחד.  זהו גם אחד הבסיסים של תורת ארץ ישראל, בה יש מקום נרחב לתחייה הפנימית, הנוצרת על ידי עולם הלימוד המתהווה.