העצמת הטוב כדרך ההתמודדות עם האינטרנט

יובל שרלו

העצמת הטוב כדרך ההתמודדות עם האינטרנט

אחת השאלות היסודיות בפניהן עומדת כל משפחה היא שאלת הכנסת האינטרנט הביתה. אין צורך להאריך בפירוט השיקולים נגד, בשל העובדה כי הם בוקעים וזועקים מכל מסך. השילוב הנורא של אלימות ועריות, הבל ולהג לשון, הוא אחת הקללות שקללנו את עצמנו בדור זה. לנושא זה התייחסתי בעבר באחת התשובות באינטרנט, שאף נבחרה לפרסום בספר "רשו"ת הרבי"ם. במאמר קצר זה אני מבקש להרחיב מעט את השיקולים השונים, ולראות בבירור סוגיה זו חלק בלתי נפרד מהתמודדות עם נושאים שונים בעולמנו הרוחני והחינוכי.

ככל שאלה חינוכית, שאלת הכנסת אינטרנט הביתה אינה שאלה העומדת לעצמה. היא קשורה בשאלות רבות המבוססות על משנה חינוכית סדורה, ועל הדרך הראויה להביא את ילדנו לאהבת ד' ויראתו. אין אנו יכולים לפתור את עצמנו בקלות, על ידי קביעה עקרונית ביחס לאינטרנט, שכן לכל קביעה חינוכית מכל סוג שהוא יש השפעת שרשרת. אם נסכים להכנסת האינטרנט הביתה התוצאות עשויות להיות חמורות מאוד, אך גם אם נהפוך את הדבר למלחמת עולם פנים-ביתית אנו עשויים למצוא את שכרנו בהפסדנו. דבר זה נכון לגבי כל שיקול דעת חינוכי, שכן פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו נאבקים על נושא אחד ובדרך מפסידים מערכה שלמה. חינוך איננו יכול להתבסס רק על קביעות חד-משמעיות בתחומים ממוקדים, כי אם חייב לראות את התמונה כולה. על כן, לא ניתן להתמקד רק בהחלטה האם להכניס או לא להכניס אינטרנט הביתה, ויש לדון במכלול הרחב של דרכים חינוכיות, ובעיקר בהתמודדות עם ההשפעה של כל החלטה. מאידך גיסא, חלק ממשמעות העבודה החינוכית היא לקבל הכרעה חינוכית מסודרת, המהווה חוט שידרה של התייחסות, ממנה כמובן יש לגזור את הדברים המושפעים מההבדלים בין משפחה למשפחה. לאור עיקרון זה נראה כי ניתן לעמוד על כמה יסודות הקשורים באינטרנט ובהכנסתו הביתה:

• מלכתחילה, עדיף שלא להכניס אינטרנט הביתה. הסיבה העיקרית לכך היא היחס שבין התועלת לבין המחיר. אין ברשת דברים שווי ערך באמת (בעברית). רוב התעבורה בה עוסקים בני נוער אינה נוגעת לאתרים כבדים עם תוכן של ממש. רבים מההורים סבורים בטעות כי אם ילדיהם יגלשו ברשת הם יהיו משכילים יותר, בני העולם הרחב, בעלי תרבות וידע וכדו'. למעשה ההפך הוא הנכון. רוב התעבורה ברשת היא של שטויות מכל סוג שהוא. מדובר בבזבוז זמן מרחיק לכת, בשאיבת משאבים אנושית וגם במשמעות כלכלית. כל זה עוד לפני שאנו דנים בתכנים המסוכנים המצויים ברשת, והם נגישים מאוד. די בכמה לחיצות עכבר כדי להגיע למקומות האפלים ביותר. מובן שכל האמור לעיל כפוף לאלטרנטיבה, לאמור: מה עושים הילדים בזמנם במקום הגלישה. אם מדובר בקריאת ספרים ניתן לומר כי כמעט כל ספר עדיף; מול צפייה בטלוויזיה השאלה מעט יותר מורכבת, וחלק ממנה יובא להלן. מובן מאליו כי מעל לכל עדיף לעסוק בדברי תורה, ובעניינים רוחניים אחרים שהן מרוממים את נפשו אל האדם ומשמעותיים בהרבה מכל תוכן אחר המצוי ברשת. המצליח להביא את ילדיו לעיסוק רוחני ותורני זוכה לשכר גדול.
• קביעה זו נכונה גם לאור ההערכה שהאינטרנט יהפוך לחלק בלתי נפרד מכל בית, וכי המאבק נגדו דומה למאבק שכנראה נעשה כנגד הטלפון בשעה שהומצא, בטענה כי הוא מרחיב את האפשרויות לביטול זמן וללשון הרע. הסיבה להתעלמות מעובדה זו נעוצה בשני מקורות. ראשון בהם הוא ערעור על הנחה זו, ובהחלט ייתכן כי ניתן יהיה לקיים מערכת של חיים מודרניים ללא אינטרנט, או שניתן יהיה לחיות הרשת מעוקרת מנזקיה השליליים, כמו שרותי יסוד בלבד (דואר אלקטרוני, קשר עם מערכות השלטון, מקורות מידע) או ללא גרפיקה בעייתית. ברם, גם אם זה חלום באספמיה יש משמעות לדחיית ההכנסה הביתה – יותר ילדים יחיו בלי הנזקים, וגם כך מוקרנת כלפי הבית עמדה בסיסית המכריעה הכרעות חינוכיות משמעותיות, ומקבלת על עצמה הגבלות הנובעות משיקולים חינוכיים. בית המתקיים בדרך זו מהווה מוקד חינוך משמעותי.
• מה עושים כאשר הילדים מנהלים מאבק פנים-ביתי, ותובעים את הכנסת האינטרנט הביתה, והדבר הופך להיות למוקד מתמיד של חיכוך והתנגדות, עד שנראה כי ההתנגדות מולידה התנגדות נגד, ונוצרת ריאקציה ?

נראה כי הדרך החינוכית הטובה ביותר היא להפוך אילוץ לאתגר. ניתן כמובן לעמוד כחומה בצורה מולם ולהתנגד לכך, אולם נראה כי זו דרך חינוכית שסיכוייה להיכשל רבים. היא מעמידה שוב את ההורים כנגד הילדים, וגורמת להם לשנוא את השררה שבמעשה החינוכי; היא משדרת לילדים כי אנו מעריכים אותם בתור אלה שבוודאי ייכשלו ויפלו, ופעמים רבות שדר זה עצמו מביא לכישלון ונפילה; פעמים רבות היא מביאה לריאקציה המתפרצת במקום אחר, ומרחיקה אותם מאוד מאהבת ד'; היא פעולה חינוכית לטווח קצר, שכן עם בגרותם הם יתחברו לרשת ללא שום מעשה חינוכי - קשה לאמוד כמה מהחילון שנמצא בתוכנו נובע דווקא בשל רצון ההורים לחנך את ילדיהם, וכניסתם למאבקים פנים ביתיים בשל כך. למעלה מכך, גם במישור הטכני אין זה ברור כלל שניתן למנוע את הקשר בין הילדים לבין הרשת, והם ימצאו את דרכם בבתים של ילדים אחרים, בספריות ציבוריות, ובכל מקום אחר בו הרשת זמינה.

המבקש לכוון את ילדיו לדביקות בריבונו של עולם אינו יכול לעשות זאת רק בצורה של איסורים וגזירות. רבים מילדינו נטשו את עולם האמונה דווקא בשל השדר שנבע מהטלת איסורים ופיקוח צמוד. שני מקורות בסיסיים ניתן לאבחן כאשר אנו בוחנים את המקורות לחילון, ושניהם מצויים משני עברי הקשת. מקור אחד הוא חינוך רדוד ובשטחי, בו ההורים עצמם וכן מערכת החינוך מקרינה חוסר חשיבות וערכיות של החיים האמוניים, והילדים קולטים זאת עד מהרה ומבינים מה אמיתי אצלנו ומה לא. מקור שני הוא בדיוק הכיוון ההפוך – מקום בו הילדים רואים את האמונה כאויב ואת ההגבלות כעוינות הם מתמרדים נגדם, ומוצאים את דרכם בכיוון אחר. חינוך אמיתי לאמונה נעשה רק אם הצלחנו לגרום לילדינו ללכת בדרך הישר בדרך של נאמנות ליושרם ולטהרתם הפנימית. זה נעשה על ידי הקרנה של אמון וביטחון, והצבת יעדים עצמית.

• המעשה החינוכי אפוא יכול להציע בפניהם את הכנסת הרשת כאתגר. על האתגר צריך לדבר בישירות ובכנות. פרישת השיקולים לכאן ולכאן בפני הילדים, שיתופם בהתלבטות, עידודם לקבלת אחריות על עצמם, הם המתכון העיקרי להתמודדות ביתית ראויה עם הנזקים העלולים לצמוח. על אף האמור לעיל בדבר נזקי הרשת, יש מקומות מסוימים ברשת העשויים, אם יתפתחו, דווקא להגדיל תורה ולהאדירה. אם שימושם ברשת יהיה בפורומים, בצ'אטים עם רמה מסוימת של פיקוח, ובאתרים ערכיים של בני נוער, בהחלפת דעות בקבוצות בעלות רמה גבוהה וכדו', יכולה בדיעבד גם ברכה לצאת מהכל. אדרבא, יעודדו ההורים אותם לראות כמשימה את פיתוחם של מקומות כאלה ברשת, והשתתפות במה שכבר קיים (כיפה, מורשת, ישיבת בית אל, בני עקיבא וכו'), הקמת מערכות למידה וכדו'. במקום לעמוד מולם, יכולים ההורים דווקא להוביל ולהדריך. אין מעשה חינוכי של ממש קיים בבלימה ובאיסור אלא דווקא בהובלה של דברים חיוביים. אם אנו נירתם לעשיית הרשת מקום בו יוכלו הם למצוא דברים שיעשירו את עולמם הרוחני והחברתי באופן אטרקטיבי, אנו נעשה את הדבר הנכון.
• חלק בלתי נפרד מהאתגר הוא החינוך לשאלה לאן לא גולשים. אין ספק כי הפיתוי גדול, אבל את החושך לא מגרשים במקלות אלא באור. האור הוא השותפות ההורית במעשה החינוכי, וההקרנה בבית כי אנו מבדילים בין האור ובין החושך בין הקודש ובין החול. אל נא נשלה את עצמנו כי יש איזשהו סיכוי לבנות אתר אטרקטיבי יותר מאתרי הפיתוי – לעולם הם יהיו אטרקטיביים יותר. היכולת שלנו להתמודד עימם היא בשילוב בניית דברים טובים ואטרקטיביים, יחד עם העצמת הכוחות שלהם להתמודד עם יצריהם ועם עולם הפיתוי, וכן עם עולם חזק של אמונה אשר גם יצליח להתמודד עם הנזק שאתרים רעים אלה גורמים.
• כל זה חייב להיעשות עם רמה מינימאלית של פיקוח. צריכים להתעקש על כך שלא יימחקו קבצי ההיסטוריה של הדפדפן, ובכך הילדים יודעים כי ניתן לבדוק להיכן גלשו. עצם ידיעה זו היא משמעותית ובולמת הרבה רעות. למעלה מכך, כדאי מידי פעם להיות שותף עם הילדים, להתעניין באיזה אתרים הם נמצאים – לא כמפקחים אלא כהורים המבקשים להיות שותפים עם ילדיהם. הגישה החיובית הלכתחילית הזו שכרה הרבה מאוד. בכלל, שותפות עם הילדים היא אחד ממפתחות החינוך העמוקים ביותר. אין לבטל לחלוטין את האוטוריטה, והורים אינם חבריהם של הילדים, אולם שותפות יכולה להתקיים גם במקום בו נשמרות ההגדרות של הורים ושל ילדים.

נראה כי זוהי גישה חינוכית בסיסית למציאות החדשה שנכפתה עלינו. הניסיון להתעלם ממנה דומה לניסיון שהיה לפני שנים עם הטלוויזיה. בסופו של דבר מעטים הבתים ללא מכשיר בעייתי זה. כיוון שהמאמץ החינוכי היחיד היה מלחמה בטלוויזיה לא זכינו לגדל דור אנין טעם ורגישות מוסרית, שיתעב את הרדידות הטלוויזיונית מתוכה באמת. אנו חשבנו כי נפתור את הבעייה על ידי אמירות חדות כנגד מכשיר בעייתי זה, או על ידי התעלמות מהבעיה והכנסת הטלוויזיה כפי שהיא הביתה. אלו אינן מעשה חינוכי אלא התחמקות ממנו, ואת נזקיהם אנו מכירים היום היטב. אם נפתח בכוחות עצמנו מקומות נוספים אליהם יוכלו ילדינו לגלוש ובד בבד נעסוק בעבודה חינוכית על דרכי הגלישה הראויה, ייתכן ולא נשוב על שגיאות העבר. אם נהיה שותפים עימם, ולא נעמיד את עצמנו תמיד נגדם, ולא נעצים את תחושתם כי עיקר תפקיד האמונה הוא לומר "לא" ו"אסור" ו"חשש", אלא שיש בחיי האמונה אתגר גדול וייעוד, ואנו מבקשים לומר דבר מה שהוא לכתחילה בעולם, ניתן להפוך את הבעיה החדשה למקום בו תוצב אידיאה ומטרה, שהם היסודות המכוננים של החינוך.
המעיין בדברים שכתבנו יראה כי אין מדובר ברשת האינטרנט בלבד, כי אם כקו חינוכי כללי. ביסודו עומדת הקריאה לבסס את החינוך על העצמת הכוחות הטובים. לא נוכל להתמודד עם אתגרי השעה אלא כאשר נמשיך לגדל דור שאינו חי חיי פחד ואיום מתמידים, כי אם דור הזוכה לאמון ומקרין אותו בחזרה. ככל שנעצים את הכוחות הטובים שבתלמידנו כן נראה ברכה מרובה יותר. מובן מאליו כי קביעה זו אינה עומדת בניגוד לשימוש במסגרות מסוימות, שהרי המסגרת מעניקה יציבות וקביעות, ואף מקרינה תכנים פנימיים מסוימים מעצם קיומה. ברם, מסגרת אינה מבטיחה דבר כי אם רק מאפשרת את המעשה החינוכי, ולעולם יש להעמיד את החינוך על התוכן ולא על המסגרת. העצמת האור והטוב היא המענה הנכון לאתגר העומד בפנינו, שכמו כל האתגרים כולם, אף הוא יכול להיות בסיס לצמיחה ולפרישת כנפיים אל על.