"טוב לי" מול "כפה עליהם" | הספד לרב עמיטל זצ"ל

"טוב לי" מול "כפה עליהם"

הרב יובל שרלו

בשנה שבה עמדה ישיבת הר עציון לעבור לבית המדרש החדש, התקיים באחד מלילות שבת טיש של הרב עמיטל זצ"ל. באנו אז מהשירות הצבאי והיינו בשבת בישיבה, והטיש עסק בשאלה איזה פסוק יירקם על ארון הקודש של הישיבה. אחד הבחורים קם ואמר: "אני מציע שיירקם הפסוק 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'". אמר לו הרב עמיטל: "אני לא רוצה שתלמוד תורה בישיבה ייבנה על 'טוב לי', בשל העובדה שכל דבר שנבנה על 'טוב לי' - טומן בחובו את ההכרה שאם לא יהיה לי טוב – אז לא אמשיך בו. לא על כך בונים את עולמה של הישיבה". קם בחור אחר ואמר: "אני מציע אפוא את המדרש: 'כפה עליהם הר כגיגית'". על כך אמר הרב עמיטל: "אני לא רוצה שאנשים יבואו לבית המדרש בגלל 'כפה עליהם'. אני רוצה שיאהבו את התורה, יתענגו עליה, ישמחו בה".

מי שהכיר היטב את הרב עמיטל, יודע שאם היה הדבר תלוי בו, היו שני הפסוקים נרקמים זה לצד זה על ארון הקודש.

אני פותח בסיפור זה את דברי הכאב וההספד על מורי ורבי הרב עמיטל, בשל העובדה שבאמצעותו יכול אני לשרטט את דמותו ואת הווייתו, ואת מה שהטמיע בתוכנו. אמנם אני חושש שתשמעו אותי מדבר על עצמי ולא על הרב עמיטל, אך כך תוכלו לראות את גודל ההשפעה שהייתה לו עלי.

הבזקים קצרים של תורת חיים

ראשית, הפתיחה בסיפור. הרב עמיטל לא היה אחד מאלה שניתן לתאר את 'משנתו'. על הרב עמיטל יש סיפורים, יש הבזקים. איני מכיר סיפורי מופתים על הרב עמיטל, סגולות או רזים; איני זוכר נס שקרה לנו איתו. דובר תמיד על סיפורי עבודת ה', על אנושיות, סופרו סיפורים שיותר מכל מבטאים את מי שהוא היה, סיפורים שהוא סיפר, מאמרים קצרים כמו של חז"ל. גם ספרו, "והארץ נתן לבני אדם", הוא ספרון דק מלא הבזקים ורעיונות. הסיפורים הללו מבטאים את עולמו, ודרכם אפשר לראות את תורת החיים שלו עצמו. מדובר באדם שלימד אותנו ושהיה איש של תורת חיים, של חיבורים וסתירות. בראש ובראשונה מישהו שחי בעולם של יהדות לא פילוסופית, לא דקלרטיבית, ללא רעיונות מסובכים, המבוססת על משהו מאוד פשוט ויסודי; אדם שחי בעולמה של תורה, אדם מורכב ועמוק שנגע ביסודות עמוקים של הנפש.

הרב עמיטל זצ"ל היה שייך למנהיגים הרוחניים שביטאו את משנתם הרוחנית במימרות קצרות ומדויקות, מגוונות ולעתים סותרות, מתפרצות וגועשות. כוחו העצום התבטא ביכולתו להכניס עולם ומלואו למסגרת מצומצמת של מילים, שהמובע בהם גדול בהרבה מסך כל האותיות המרכיבות אותן. הוא דיבר מעולמו הרוחני, תוך מעורבות נפשית עמוקה, בכיוונים מנוגדים וסותרים, מכוחה של האמת המורכבת שהוא נשא בחובו, ודבריו חדרו ללבבות מכוח האמת שבהם. כבר אמרו עליו שהוא אדמו"ר שחסידיו הרבים מתפרשים על מרחבי הגלובוס, ואף על פי שכל אחד מהם מייחס את עצמו אליו, הרי הוא חושב אחרת לחלוטין ממנו, וכולם כאחד מעידים על כך שמחשבתם הייחודית נובעת מהרב עמיטל עצמו...

מבין המשפטים הקצרים שחדרו לתפיסת עולמי והפכו בה, היה צמד מילים שהיה נוקט בהם תדיר: "אין פטנטים". מילים אלו נאמרו כתשובה לשאלות רבות: בין אם התייעצנו עימו כיצד להתקרב יותר לריבונו של עולם, ובין אם חפשנו דרך לגשר על הפער בין יהודים בעם ישראל; בין אם הוטרדנו מכך שהישגינו בלימוד תורה אינם גבוהים דיים, ובין אם ציפינו להתגשמות מהירה יותר של גאולת ישראל – כלפי כל אלה הגיב במילים "אין פטנטים".

מה ביקש הרב ללמד אותנו במילים אלה? הרב סלד מהניסיון למצוא קיצורי דרך; מהפנייה לגורו רוחני שיפתור את הבעיות עבורנו; מעיון בספרי עצות המבטיחים כי כל מי שיעשה כך וכך יזכה באוצר; מהניסיונות להטיל את האחריות על אדם אחר; מהצגות חיצוניות של 'פרומקייט' המנוגדות לתהליכים רוחניים פנימיים ועמוקים; מסיסמאות שטחיות; ובעיקר – מכל מה שמחליף את האדם, נזר הבריאה: הבחירה החופשית הטובה שלו. אין דרך אחרת פרט עמל, השקעה, בחירה, עבודה, אומץ, נאמנות, סבלנות, כושר התמדה, וכל אותן התכונות המייחדות את זה הנכון ללכת בדרך ארוכה ומסובכת, עמוקה ומורכבת, ולחשוף את המעיין הנובע הייחודי והאמיתי שלו.

אין פטנטים. אין פטנטים כאשר שואלים כיצד יוצאים ממצוקה, ואין פטנטים כאשר מחפשים דרך להתמיד בהתעלות הרוחנית והנפשית שבימים הנוראים; אין פטנטים כאשר יושבים מול דף הגמרא, ואין פטנטים כאשר מחפשים את המבוא לתפילה בדביקות מתמדת, שאינה פונה למחשבות זרות ולכיוונים אסורים; אין פטנטים כאשר רוצים לבסס זוגיות עמוקה ומתחשבת, עדינה וקשובה, ואין פטנטים כאשר מחשפים דרך לצאת ממצרים הקיימים לעתים בחיי הנישואין. מה שמחליף את הפטנט הוא הצעידה המתמדת קמעא קמעא, מתוך בחינה מתמדת של הדרך, ומתוך נכונות עמוקה לשאת במחירה הכבד.

אין להכחיש את העובדה כי מדובר בתשובה העלולה להיות מתסכלת מאוד. היא עלולה לתסכל את השואל שחיפש מזור למחלתו וקיבל תחת זאת הדרכות לתזונה בריאה ארוכת טווח; היא עלולה לתסכל את הרב שזו הבשורה שלו, בראותו את הנהירה אחר אלה שיש להם תשובות מן המוכן, והצעות מהירות לפיתרון כל הבעיות. לא זו בלבד: פעמים שאין מדובר בשמחה גדולה על אופק חדש שנפתח, ופעמים אף שהאדם יוצא בכובד ראש גדול יותר, בשל האחריות שהוטלה עליו. אולם כל זה לא עומד מול העובדה הפשוטה, הבהירה והחדה: זו האמת. באמת אין פטנטים; באמת אין קיצורי דרך; באמת צריך אדם להמית עצמו באוהלה של תורה כדי שתורה תתקיים בו; באמת הוא אף צריך להיכשל תחילה כדי שזו תהיה חלק מאישיותו; באמת צריך לעבוד קשה; באמת עליו לעמול; באמת צריך ליטול את האחריות על שכמנו, ולא להטיל אותה על אדם אחר; באמת – אין פטנטים!

אחזור לסיפור שבו פתחתי. היום נראה מובן מאליו שרב יושב עם ישיבתו בעונג שבת ומתייעץ על הפסוק שיהיה כתוב בארון הקדוש. לכם זה אולי נראה מובן מאליו, אך המשקל הגדול שהרב נתן לבחורי הישיבה היה לחלוטין לא מובן מאליו. גיסי, שהיה ממקימי ישיבת הר עציון, כתב את היומן של הישיבה, וביומנו ציין את העובדה שהישיבה קמה בג' כסלו, ושהרב עמיטל לא בא באותו יום לישיבה. חנן פורת דיבר, הרב יואל דיבר, והרב עמיטל הגיע יום לאחר מכן ונתן שיעור בגמרא. התלמידים תמהו: הוא ראש הישיבה והוא לא מגיע לפתיחה? אך הוא רצה להרגיל את הבחורים מהיום הראשון של הישיבה, שהישיבה תלויה בהם ולא בו. ישיבה זה הבחורים. האחריות עליהם, בית המדרש שלהם, הווייתם. זה היה חלק בלתי נפרד מהווייתו. הוא אמר עשרות פעמים: "אני לא רוצה עמיטלים קטנים, לא רוצה שיחקו אותי". אני זוכר פעם שבה ישבתי לצדו בפאנל וסברתי הפוך לגמרי ממנו. הרב עמיטל מדבר, ואני עצמי צריך להגיד בדיוק הפוך ממורי ורבי! אינכם מבינים מהן ברכיים נוקשות ... קמתי ואמרתי: מוריי ורבותיי, כל מה שאני עתיד לומר למדתי מהרב עמיטל, אף על פי שאומר את ההיפך המוחלט. קם הרב עמיטל ואמר: "סוף סוף יש לי תלמיד אחד אמיתי". איני מספר את הסיפור בגללי; איני התלמיד היחיד האמיתי, ואיני יודע אם אני אמיתי כלל. אך קימתו אמרה "אלה התלמידים שאני מבקש".

בין עקידה להרמוניה

הרב עמיטל היה הלוחם הגדול ביותר שפגשתי נגד סיסמאות, נגד שטחיות, נגד חד-ממדיות. עומק אמיתי הוא מורכב. לא כל מורכבות היא עמוקה: יש מורכבות שהיא להטוט אינטלקטואלי, שהיא הסרת אחריות, אך עומק אינו יכול להכיל חד-ממדיות. הרב עמיטל, עוד לפני שידענו מהי כת, היה לוחם מאוד גדול נגד תפיסות כיתתיות, כאלה הרואות את כל האמת כמצוי אצלן. עבודת ה' לא יכולה להיות רק בחינה אחת, יש בחינות שונות, ביניהן בחינת "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". הרב עמיטל סבר שהתורה צריכה להיות מענגת, הרמונית לאדם, שהאדם צריך להיות שמח בתורה, בחידושה, בדרכה, באמת שבה. לא זו בלבד, אלא שהרמוניה היא לא רק תענוג והתלהבות ודבקות; הרמוניה היא גם מוסריות התורה. התורה צריכה באופן בסיסי, כעיקרון, להיות מוסרית.

החוויה הקשה ביותר שלי מול הרב עמיטל התרחשה כשהייתי במקום הרחוק ביותר ממנו, אך היא זו שהחזירה אותי קרוב אליו. בראש השנה במלחמת לבנון הראשונה, הנוצרים שהיו בני בריתנו נכנסו לשני מחנות הפליטים וטבחו בפלסטינים, אנשים נשים וטף, ללא סיבה. צה"ל לא התערב. תוך כדי המלחמה ראינו מודעה על דלת הזכוכית של הישיבה, מכתב של הרב עמיטל שתובע מהמפד"ל לפרוש מן הממשלה. אי אפשר להיות חלק מממשלה לא מוסרית ומחללת שם שמיים. כל זאת תוך כדי מלחמה, כשאומות העולם מנצלות את זה נגדנו, תוך כדי מאבק, ואני הרגשתי שמורי ורבי נועץ סכין בגב האומה בכותבו את המכתב הזה למפד"ל. אני חושב שבכל מערכת הקשרים שלי עם הרב עמיטל זו הייתה הנקודה שהייתי הכי רחוק ממנו. יש 'וורט' של הרב הדרי על יונה, האומר שבמקום הכי רחוק שיונה היה מהקב"ה, במעי הדג, הוא בעצם מילא את שליחותו: שם החזיר את המלחים בתשובה, משום שהם הלכו לנינווה והזהירו את העם, ובגלל זה האמינו אלו ליונה. כך הרגשתי באירוע זה: זה היה העולם המוסרי שהוא בנה בנו.

הקרבה המחודשת בינינו נוצרה ממקורות רבים. חלק מזה בא בשל העובדה שמבחינת הרב עמיטל, "טוב לי תורת פיך" זה לא רק העונג בלימוד אלא גם ההתלהבות והניגונים. הוא היה חסיד, בעל מנגן, חזן בראש השנה ויום הכיפורים. היינו אומרים שכל המתחים שלנו עם הרב עמיטל היו מתמסמסים ב'ונתנה תוקף' שלו. אך ההרמוניה שאני מדבר עליה היא גם הרמוניה מוסרית שהוא תבע אותה. בעקבות עמדתו בסברה ושתילה, הוא קיבל מכתב מאלו הרואים עצמם ממשיכי הרב קוק. בגיליון המאה של 'עלון שבות' פרסמנו את מכתב התשובה, ושם נראית העוצמה של המוסר וההרמוניה שלו, והנקודה הכה-מרכזית במשנתו: קידוש השם. שמו של הקב"ה צריך להתקדש בעיני הבריות.

הרב עמיטל, כאמור, לימד אותנו שעבודת ה' העמוקה לא יכולה להתבסס על "טוב לי" בלבד. אם היא מתבססת על "טוב לי", בפוטנציאל אפשר לדמיין מצב שבו כשלא יהיה לך טוב - לא תהיה שם. כנגד זה קיים מימד העקידה, המימד של "כפה עליהם הר כגיגית". שני המימדים האלה נמצאים בתוך עולמו של האדם ויוצרים את התסיסה שבו. לפעמים הם ניתנים לגישור ולפישור, ולפעמים לא. מי כרב עמיטל ידע זאת, לאחר שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, לאחר שכנער עבר את השואה ואיבד את כל משפחתו. שאלו אותו מה החזיק אותו בשואה, והוא סיפר לנו עשרות פעמים שהוא מצא חוברת של הרב קוק בשם "משנת הרב". השורשים הרוחניים שלו הם מצד אחד החסידות והדבקות, שהם המשך של עולם ההרמוניה, ומצד שני החורבן הקשה שראה מול עיניו, שהוא יסוד העקידה, הכאב, "כפה עליהם הר כגיגית". זו דרך עבודת ה' שביקש להנחיל לנו, באותה דרך כפולה ועמוקה, אוהבת הבריות והתובעת מהן, המחוברת אל כלל האומה ומנסה לסחוב אותה אל העולם הרוחני והגדול, מעצימה תלמידים ומלמדת אותם. הדבר הנפלא ביותר היה שלא היה זה עולם דיאלקטי של קרע, של חוויה דתית טבעית וחוויה דתית גילויית כמו בבית מדרשו של הרב סולוביצ'יק, כי אם חוויות המשלימות אחת את השנייה, ולפעמים באות לידי ביטוי ביחד.

דבר נוסף: המקוריות. הרב עמיטל לא היה שחוק. שמעת ממנו דברים וחשת שאתה עומד בפני בשורה, בפני משהו אחר, לא לעיסה אלא מקוריות. אחד הדברים היפים בעולמו הלמדני היה, שעולם הלמדנות והשיעורים הכלליים שהעביר התבססו על ספרות השו"ת. בעולם השו"ת נמצאת המקוריות הגדולה: עולם זה הוא עולם קונקרטי, המעמת יסודות הלכתיים ממקורות שונים, כאשר פוסק ההלכה הלמדן מפעיל את כישרונו היצירתי. אינני יודע אם הרב עמיטל עסק בשו"ת בהיקף כמו זה של הרב עובדיה יוסף יבדל"א. אך המיוחד בו היה בניסיון לעמוד על החידוש המקורי, הצליל העצום כמפתח להבנת ההלכה. סיפור זה של "טוב לי" מול "כפה עליהם" הוא אחד הסיפורים בהם אני חש את המקוריות.

חלומי הוא שגם אנו בבית המדרש נחיה עם שני הפסוקים הללו: "טוב לי תורת פיך" - לאהוב את התורה, את הלמדנות, את הסברה והפסיקה, למצוא את עצמנו בתוך עולם הגמרא והפסיקה, לאהוב את התנ"ך. מצד שני, שתהיה גם שפת חובה בבית המדרש, של "כפה עליהם הרב כגיגית" - לימוד תורה כמצווה, ביטול תורה כעבירה, מוטל עלינו ללמוד תורה בקפדנות ולא לבטל את הזמן ולעבור על דיני ביטול תורה.

האומץ לקדש את השם

דבר נוסף שאפיין את הב עמיטל הוא אומץ. הרב עמיטל קיים את "לא תגורו": אומץ הלב הציבורי שלו כלל תשלום מחיר כבד. כמה פעמים הדגשתי בישיבה שאומץ לב גובה מחיר, לא רק מעניק. הוא מעניק זכות עצומה להיות נאמן לעצמך ולהיות מי שאתה, אך הוא גובה מחיר כבד. היה לו אומץ לב לטעון טענת 'הסדר לכתחילה'. יש מחלוקת היסטורית בשאלה מהי ישיבת ההסדר הראשונה, אך אין מחלוקת על כך שמי שטען 'הסדר לכתחילה' היה הרב עמיטל. לא רק הסדר לכתחילה, אלא הסדר לכתחילה ביהודה ושומרון: ללכת אל הלא נודע ולהקים ישיבה דווקא שם.

נדרש אומץ לטעון ש"לא הכל הלכה", כאשר העולם דתי ורוחני טען בדיוק את ההיפך המוחלט, שהכל הלכה. לדידו של הרב עמיטל, ההלכה הותירה מרחב עצום לבחירה חופשית, לעוז החיים הטבעיים, לנורמאליות של המחשבה, למוסר הטבעי. נדרש אומץ לטעון שפרשנות משנת הרב קוק היא פרשנות אחרת מאלה שטוענים שהם ממשיכי דרכו הבלעדיים. כמה פעמים התייצב הרב ואמר: "בואו נבדוק כמה פעמים הרב קוק דיבר על ארץ ישראל וכמה פעמים דיבר על עם ישראל ועל שאלות הזהות של האומה". הוא היה בין הרבנים הראשונים שהציעו פרשנות אמיצה אלטרנטיבית למשנת הרב קוק.

היה לו האומץ לבחור בעמדות שמאל, במושגים של הציבור הדתי, ולקבוע כי לאורה של ההלכה שאלת עם ישראל קודמת לכל דבר אחר, ואם לטובת האומה הישראלית צריך לסגת - צריך לעשות זאת. איני בא להגן על העמדה הזו, אני בא לנשום את אוויר הפסגות שניצב בו מורי ורבי הרב עמיטל, שהתייצב באומץ גדול מול הציבור שלנו, מתוך אומץ לדאוג לקידוש השם, לשמירה על שמו ופארו של ריבונו של עולם.

ימי העיון כהילולה

בימי העיון בתנ"ך אמרתי השנה לרב יואל בן נון ולחברים רבים, שלרב עמיטל צריך לנהוג כמנהג היהודים הספרדים ולערוך הילולה. ראו מה עשה בחייו: ניצל מהשואה כנער; הגיע לארץ והחליט ללכת ללמוד תורה בישיבת חברון - דבר לא פשוט כלל; לאחר מכן החליט לשרת בצבא, ביחידה הדתית של הפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל; הקים משפחה וראה נכדים ונינים; בהמשך הקים את ישיבת הר עציון ששני דברים מופלאים התרחשו בה: הראשון - הבאת הרב ליכטנשטיין. איזה אופי של מנהיגות, כאשר הרב עמיטל אומר: אני זז הצידה. למזלנו, הרב ליכטנשטיין עצמו לא הסכים, ומאז נקבעה מתכונת של שני ראשי ישיבה שונים, כל כך שונים במהותם ובאופיים, אך משדרים ומאפיינים את הישיבה יחדיו. ראו כמה ישיבות הוקמו כתולדה של ישיבה זו: ירוחם, עתניאל, פתח תקווה, מעלה גלבוע. ראו איזו משנה רוחנית הקים הרב עמיטל. אפשר לומר שהלך לעולמו בשיבה טובה, בשם טוב. כשאמרתי כל זאת לר' יואל, אמר לי שאני צודק, אבל זו בדיוק ההילולה. ימי העיון בתנ"ך בגוש הם דוגמה להילולה הגדולה שבה אנו, תלמידיו, חשים מה שהוא היה בעבורנו ומה שהוא יצר בנו.

לשמוע שתי בכיות

הדבר השני המופלא בישיבה שהקים הרב עמיטל נלמד מסיפורו המפורסם על בעל התניא, הקובע שגם בשעה שאתה לומד תורה, צריך אתה לשמוע את בכיו של התינוק בחוץ. לא יכול להיות בית מדרש שלא שומע את הדברים בחוץ. בחוץ נמצאים אלו שנדחו לשולי החברה, למשל האוטיסטים והנכים, ואנחנו חייבים לשמוע את בכיים. למרות שמנסים למצוא את הלימוד והדבקות בתורה, לא יכולה להיות ישיבה שלא שומעים בה את הבוכים בחוץ. אבל ישנו גם סוג נוסף של בכי: לא רק בכיים של הגר, היתום והאלמנה, אלא בכיים של הצמאים לרוחניות, של אלו שחשים צמא לשמוע דבר ה', מבקשים את דבר ה'. הרב עמיטל שמע את שתי הבכיות הללו גם יחד. הוא היה בין אלה שהעניקו השראה עמוקה למעשי צדקה וחסד בציבור שלנו: הקשר בין "במעגלי צדק" לבין הרב עמיטל וישיבת הר עציון; הקשר שלו ל"גשר", לתנועות ההחזרה בתשובה, לאנשי רוח חילונים, הכל עבר דרך הרב עמיטל.

בשעה שחיפשו לאחר רצח רבין מי יוכל להיות הדמות שצירופה לממשלה יהווה מעין בניין גשר מחודש בין הציבור החילוני לציבור הציוני דתי, הרב עמיטל היה זה שצורף לממשלה על ידי רה"מ פרס. אמנם, יכול להיות שפרס לא קרא נכון את מה שקורה בציונות הדתית, ואת מעמדו של האיש המדהים והמיוחד הזה בתוך הציבור, אך חשבו מי הייתה הדמות שיכולה הייתה להיות זו שמעניקה לאלו שמבקשים את דבר ה' את הבשורה.

אנו, תלמידיו וממשיכי דרכו, חיים מדמותו. אין לי הרבה סיכומי שיעורים שלו או הרבה ספרים הגותיים שלו. לא מאלו ינקנו, אלא מענקיותו בתורה, מאומץ לבו, מישרותו, מההרמוניה שבו, מההעצמה שבה העצים אותנו, ובעיקר מהאדם שהוא היה. הרבה תורה למדתי ממנו. הוא זה שיצר ובנה והרים אותנו, היווה מעיין נובע מכל העולמות של ארבעים השנים האחרונות, התחבטויות הנפש, העולמות הגדולים שהסעירו אותנו.

עליו אפשר לומר שנפטר בשיבה טובה. הלוואי על כל אדם שהולך לבית עולמו, שיהיה זה עם המעשים והתורה ועם מה שמלווה את הרב עמיטל עצמו לבית עולמו. אבל אני יכול רק לומר שאני מתגעגע. 

 

הרב יובל שרלו (מחזור ח') הוא ראש ישיבת אורות שאול בפתח תקווה.

דברים אלו נאמרו בישיבת פתח תקווה בימי השבעה.