הצעה למנהג הקהילות בנושא מעמד הנשים בבית הכנסת
בס"ד תשס"ט
הצעה למנהג הקהילות בנושא מעמד הנשים בבית הכנסת
הצעה זו מונחת לפני כלל תלמידי החכמים כניסיון לעיצוב פסיקה מבוררת על פי ההלכה ומוסכמת על פי הקהילות למנהגי בתי הכנסת בכלל הציונות הדתית. מטרתה העיקרית היא למנוע מצב בו נעשית התורה כיותר משתי תורות, וקריעה הדדית ההולכת וגוברת בין יראי ד'. היא מתאימה לדעת הכותב בראש ובראשונה לכל עקרונות ההלכה, ונומקה על ידי פוסקים רבים במשך הדורות, ובנוסף לכך לשיקולים רבים אחרים שחלקם מוזכר בגוף ההצעה וחלקם מצוי בין השורות.
המצב היום בו נושא זה הוא חלק ממאבק ולא מפיתרון, מסיפוח זוחל ולא מהנהגה הלכתית לכתחילה. רבנים אינם צריכים להיגרר אחר הציבור, אלא לדון בשאלה מלכתחילה, ולקבוע מה עמדת ההלכה. לא זו בלבד, אלא שצריך לשנות את צורת העיסוק בשאלות מעין אלו. אין אנו מחפשים כיצד אפשר להסתדר עם ההלכה, וליישב את הרצונות האישיים שלנו עם המקורות כדי שלא תהיה סתירה, אלא מהי ההדרכה ההלכתית לכתחילה. הצעה זו באה אפוא לשנות את אופי הדיון, ובמקום שהרבנות תהיה בעמדת התגוננות מתמדת, היא צריכה לקבוע את העקרונות ההלכתיים, ולהביא לכך שכל בתי הכנסת הנשמעים לרבנות ינהגו כך. המציאות בה הרבנות נגררת ולא יוזמת מביאה להריסת ההלכה ולהתמוטטותה.
תקוותי היא שהצעה זו תשמש בסיס לדיון הלכתי ולקביעה ציבורית רחבה שתוסכם על רוב מוחלט של הרבנים והקהילות, ועל ידי כך יושפע שפע רב. אני מבקש להדגיש כי אף שהדברים האמורים כולם נכתבים מתוך פסיקה הלכתית, בשאלות כאלה אין הפסיקה נחלת האדם הפרטי אלא קביעה ציבורית של כלל הרבנים. הדברים נכונים במישור העקרוני, אך גם במישור הפראקטי, שכן אני מאמין שבשעה שתיקבע מתכונת מוחלטת ומוסכמת על ידי רוב מוחלט של רבני הציונות הדתית- היא גם תמומש. הסכנה באי-קביעת מתכונת כזו חמורה בהרבה מהדיון בה.
תפילת רבי נחוניא בן הקנה - שלא אטעה בדבר הלכה ושישמחו בי חבריי – מרחשת בשפתי בשעה שאני כותב כל אות במאמר זה. ראו זה כפתיחת צעיר התלמידים בדיני נפשות מן הצד.
הנחות היסוד:
- בית הכנסת הוא מוסד קהילתי, השייך לכל הקהילה. הוא אינו שייך באופן פרטי לאף אחד, וחלים עליו דיני הציבור ולא דיני השותפים. ציבור זה מורכב מגברים נשים וטף, והקהילה בבית הכנסת מחויבת לתת מענה לכולם.
- הדיון במעמד הנשים בבית הכנסת אינו נעשה מנקודת עמדה של רצון או חובה "להיכנע" או "להסכים" לתביעות נשים. כאמור, אין בית הכנסת שייך לגברים, ועל כן לא הם אלה הנענים לתביעות של אחרים. הוא נעשה מתוך הכרה ברורה ששייכות הנשים לבית הכנסת זהה כמו זו של הגברים. לא זו בלבד, אלא שהרצון לקשור את הנשים לבית הכנסת הוא חובה הלכתית. אנו צריכים להטמיע בתוכנו את העובדה כי ככל שהנשים לא תמצאנה את עצמן בנות-בית בבית הכנסת הן תיטושנה אותו או תתייחסנה אליו כמסגרת בלבד. ישנן חובות הלכתיות המוטלות על גברים בלבד, ובשל כך זיקתם לבית הכנסת מיוחדת, אולם אין בכך כדי לקבוע כי בית הכנסת "שייך להם".
- מעמד הנשים בבית הכנסת קשור קשר בל יינתק בבואן אליו באופן תמידי, בהגברת ההשתתפות בתפילה, בהגעה לשיעורי תורה ובמעשי החסד והצדק של הקהילה.
- ההלכה היא מושג ומורכב, והיא מיוחדת במינה ואינה ניתנת להגדרה מדעית. היא אינה רק מה שעולה מתוך המקורות הכתובים, ומנהגי הקהילות לאורך השנים הם חלק בלתי נפרד ממנה. חובת לבישת כיפה, לדוגמה, אינה מעוגנת במעמד גבוה בהלכה, אולם היא מחייבת ברמות הגבוהות בהרבה ממעמדה הרשמי. הדברים נכונים גם לגבי מה שהתקבל במשך השנים כמאפיין של בית הכנסת. לא לחינם קבעו חכמים כי "גדול שימושה יותר מלימודה", וזאת בשל חובת התלמיד לעקוב אחרי רבו לא רק בשעה שהוא דן ביסודות ההלכה והלימוד, אלא גם בחיים המעשיים.
- הפחד מפני המדרון החלקלק הוא רק אחד מהשיקולים הרלוונטיים לדיון. פעמים רבות, דווקא ההימנעות מלעשות את מה שמותר וראוי בשל פחד זה מביא למדרון חלק משופע הרבה יותר, ומתדרדר לתהום עמוקה יותר. לא זו בלבד, אלא שיש לזכור כי העיקרון העומד מאחורי שיקול המדרון החלקלק הוא יצירת עוול מסוים כדי למנוע התדרדרות גרועה יותר, ובכך מתעלמים לעתים מהמחיר הכבד של העוול הנעשה כעת, שאינו סכנת מדרון אלא עוול של ממש. על כן, יש להשתמש בעיקרון זה בזהירות ובהסתייגות, ולא לפסול כל שינוי בשל הפחד מהמדרון החלקלק.
- ההלכה מלמדת אותנו כי לא ניתן לקיים הנהגה ציבורית המשורטטת בקווי מכחול דקים, אלא בכאלה הצבועים במברשת רחבה. ההבחנה בין האסור והמותר חייבת להיות בולטת, אפשרית למימוש, ומונעת מחלוקות תמידיות.
- ולוואי ויכולנו לבדוק בכל מקום את המניעים לשינויים אלה, לדחות את הפעולות הנובעות ממניעים פסולים, ולקרב אל לבנו את הכשרים שבה. ברם, אין אנו בוחני כליות ולב, ולא זו בלבד, אלא שבמקביל יש לבחון את המניעים של המתנגדים לשינויים אלה. אין לנו לקרוא לכל העוסקים בסוגיה זו לפעול ביושר ובטוהר לב לשם שמיים, מתוך רצון לאישיות אחודה החותרת למילוא כל החובות הקשורות בחיים האמוניים.
- תיאוריות פוסט-מודרניות מאלצות את הדנים בשאלת הנשים בבית הכנסת ומושפעים מהשיח הפוסט-מודרני לדבר בשפה של כוח, מאבק בין המינים וכדו'. הדנים בשאלת נשים בבית הכנסת אינם מחויבים לקבל על עצמם את השיח הפוסט-מודרני (שאפילו לפי שיטתו הוא אחת האפשרויות), ואפשר לדון בשאלה זו בכנות ובישרות, מתוך מגמה לעשות את רצון אבינו שבשמיים.
עקרונות היסוד:
- הכל לשם שמיים, ובכוונה להגדיל תורה ולהאדירה.
- בית הכנסת נוהג לפי ההלכה באופן בלתי מתפשר.
- מושגים שאין להם משמעות הלכתית, אך מעוצבים בדרך הלכתית מטעה (כגון מניין נשים) יתקיימו רק אם יעוצבו בדרך המבהירה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאין זו עשייה הלכתית. דוגמה מקבילה לכלל זה היא מנהג אשכנז שהש"ץ ניצב במקום אחר בשעת תפילת קבלת שבת, כדי להבליט את העובדה שאין מדובר בתפילה הלכתית.
- בעניינים שאינם אסורים הלכתית ואינם מטעים הקהילה תעודד נשים ליטול חלק פעיל בדרכן שלהן.
כללים מעשיים:
אדריכלות בית הכנסת:
בית הכנסת החדש יעוצב ובית הכנסת הישן ישופץ מתוך מודעות לעובדה שנשים הם חלק בלתי נפרד בו. זו לא תהיה אפשרות אלא חובה הלכתית, הנובעת מהיות בית הכנסת שייך גם לנשים. הדבר נוגע להיבטים רבים ומגוונים: יכולת הנשים להיות שותפות בתפילת הציבור, נגישות לעגלות ילדים (שברובן נישאות על ידי נשים), מספר השרותים, יכולת לקיים שיעורים לנשים ולגברים במקביל, ריהוט עזרת נשים ונוחות הישיבה, וכן כל ההיבטים הנוספים. כל זה כמובן כפוף גם למספר הנשים הבאות לבית הכנסת.
בבית הכנסת תיקבע מחיצה כדין. מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם מדובר במחיצה מפרדת או מחיצה שגם אינה מאפשרת את ראיית הנשים על ידי הגברים. כל עמדה הלכתית תכלול גם את החובה לאפשר לנשים לראות, לשמוע ולהיות חלק מתפילת הציבור.
הנהלת בית הכנסת:
בהנהלת בית הכנסת תהיינה שותפות נשות הקהילה.
לבוש בבית הכנסת:
נשים וגברים כאחד יבואו לבית הכנסת בלבוש צנוע.
נשים נשואות תהיינה עם כיסוי ראש בבית הכנסת, כמנהג קהילות ישראל.
שליחי ציבור:
ההלכה מכירה במניין גברים בלבד. בשל כך, שליחי ציבור בתפילה ובקריאת התורה יהיו גברים בלבד. לגבי חלקים לא הלכתיים של התפילה (אנעים זמירות לילדות, פסוקי דזמרא שאינם מחייבים ציבור דווקא וכדו'): בשל כלל "המברשת" שהובא לעיל אני סובר שיש להכריע שלא לקיים מנהגים אלה.
ספר התורה:
ספר התורה יועבר גם בעזרת נשים בעת הוצאתו והחזרתו.
הקהילה תעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה.
שיעורי תורה:
בשיעורי תורה ישבו הגברים והנשים באותה נוחות ישיבה שמיעה וראיה, בהפרדה מוחלטת בין המינים, גם כשאין מחיצה, או אם מדובר בישיבה באותו אגף.
מנייני נשים:
ההלכה אינה מכירה במנייני נשים, ועל כן לא יתקימו מנייני נשים לתפילה בבית הכנסת.
קריאת תורה לנשים על ידי נשים:
ההלכה אינה מכירה ואף אוסרת ברכות תורה לבטלה, ועל כן אין לקיים קריאה זו בתפילת הקהילה בדרך אסורה הלכתית, או בדרך שהיא מטעה מבחינה הלכתית.
קריאת תורה לנשים תתאפשר בחברת נשים אם יתקיימו התנאים הבאים:
- נשים העולות לתורה לא תברכנה ברכות התורה כמנהג התפילה בציבור.
- אם הן עצמן לא בירכו ברכות התורה בבקר, הן תברכנה לפני קריאתן בתורה את שלוש ברכות התורה, ולא תהיה ברכה לאחריה.
- לא תהיה קריאת הפטרה.
- גברים לא יצאו ידי חובה בקריאה זו.
בנות מצווה רשאיות לציין את בת המצווה שלהן בקריאה בתורה בדרך זו, המדגישה הן את הקשר שלהן לתורה והן את יסודות הלכות קריאה בציבור בלבד.
קריאת מגילה לנשים:
שיקולי ההלכה בעניין זה רבים ומגוונים.
הדרך הממצעת בין השיטות השונות היא לקבוע כי קריאת מגילה בלילה תיעשה בדרך הציבורית של תפילה כאשר כולם באים לבית הכנסת הקהילתי, ואילו ביום יהיו גם מנייני נשים בו תקראנה נשים מגילה לנשים.
בנות מצווה רשאיות לציין את בת המצווה שלהן בקריאת מגילה לנשים.
דברי תורה על ידי נשים בבית הכנסת:
אין כל מניעה הלכתית לאמירת דברי תורה על ידי נשים בבית הכנסת. להפך, רצוי אף לעודד את העובדה שהשיח התורני לא יהיה נחלת הגברים בלבד. אם יש גברים שהדבר מפריע להם הם בוודאי רשאים לא להיות שם.
נשים האומרות דברי תורה בבית הכנסת לא תעשינה זאת בעזרת גברים כחלק מהתפילה. לאחר התפילה, גם אם מדובר בישיבה באולם בית הכנסת – אפשר. לפיכך, דברי תורה ייאמרו או מעזרת נשים, או בחדרי שיעורים, קידוש וכדו'.
אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת:
מדברי פוסקים רבים, דומה כי אמירת קדיש על ידי נשים היא דבר המובן מאליו, וכך היה נהוג בעבר הקרוב.
נשים תאמרנה קדיש בשעה שיש גבר נוסף האומר קדיש בעזרת גברים.