הרבנות כזרוע של הציונות דתית בחברה הישראלית ובעם היהודי
הרבנות כזרוע של הציונות דתית בחברה הישראלית ובעם היהודי
תנועת המזרחי, כתנועה פוליטית וכסיעה בתוך ההסדרות הציונית, ממנה צמחה הציונות הדתית, הוקמה על ידי רבנים. מייסדה היה הרב ריינס זצ"ל, והיא הוקמה מתוך הסכמה ואף שיתוף פעולה של הרצל. היא הוקמה כתגובה להכרעה של ההסתדרות הציונית שיש לעסוק גם בחינוך, ומתוך צורך להיות שותף בחלוקת המשאבים. כבר בקול הקורא הכריז הרב ריינס כי חלק ממטרותיו של ה"מזרחי" הוא לכבוש את ההסתדרות מבפנים. ששים וששה רבנים חתמו על מגילת הייסוד של המזרחי, ומתוכם גם רבנים ידועי שם ומפורסמים בעולם הרבנות. לימים התאחד המזרחי עם ה"פועל המזרחי", ובתוספת מפגש מאוחר יותר עם בית המדרש של הרב קוק זצ"ל עוצבו פניה הרוחניים של הציונות הדתית[1].
קשה להמעיט במשמעות היהודית של הבשורה שיצאה מבית המדרש של הציונות הדתית. במפגש שבין המסורת ובין החיים – אין תחום שבה ההתגלות המתחדשת של התורה לא באה לידי ביטוי. הציונות הדתית השיבה עטרה ליושנה, בד בבד עם חידוש והתמסרות. אדם יהודי, הנאמן לאמונתו ולהלכה, מוכשר לחיות במציאות המתחדשת בצורה המלאה ביותר, מתוך תודעת שליחות והמשכיות. הוא שב לחיים של יצירה, של התפרנסות מעמל כפיים; יש לו מגע עמוק עם חיי התרבות, האומנות והספרות; הוא חלק מההתחדשות הלאומית, ושותף בתפישות העקרוניות שלה; חייו משיקים למדעים – בין במדעי הרוח ובין במדעי הטבע; כשעמו נמצא במצוקה הוא מתגייס לצבא המעשי שפועל עלי אדמות, ונלחם בדיוק כפי שנלחם עם ישראל לאורך כל תקופת התנ"ך; הוא נחשף לשפות זרות, לתרבויות העולם, ופועל במסגרתן; הוא מתמודד עם אתגרים הלכתיים שהמציאות החדשה וגאולת עם ישראל מזמנת לו;
לאמור: אחת ההשפעות הדרמטיות של הציונות הדתית על כלל הציבור היהודי טמון בעצם קיומה. היא למעשה התנועה היחידה המציגה בפני הציבור היהודי כולו, ומתוך כך לעיני העולם כולו, את החזון של חיים האוגדים דת ולאום, קיום בעולם מודרני ופוסט-מודרני מתוך שותפות עמוקה ביחד עם נאמנות למסורת ולהלכה. דמותה של היהדות היא התוצאה המשמעותית ביותר של הציונות הדתית, הרבה לפני כל השפעה אחרת – פוליטית או חברתית[2].
לכינונה של בשורה זו היו שותפים רבים. לא יהיה זה נכון להעמיד את הרבנות הציונית הדתית כמחוללת בלעדית של התהליך העצום הזה. בהשבתה של היהדות לאורה הראשון היו שותפים גם מנהיגים אחרים שאינם רבנים, אנשי אקדמיה ורוח, פעילים קהילתיים, ובראש ובראשונה – הציבור הרחב ו"חכמת ההמונים". תהליכים בסדר גודל שכזה אינם יכולים להתחולל על ידי מקור הנעה אחד. מדובר במעין "ריקוד" שרבים נטלו ונוטלים חלק בעיצובו, ויחסי גומלין מורכבים ועשירים. ברם, עולם הרבנות הוא אחד הכוחות המרכזיים שבתנועה זו, וכאשר מדובר במשמעויות הרוחניות וההלכתיות שלו – ניתן לראות בו את הזרוע המרכזית של הציונות הדתית, ואת המקור להשפעתה על החברה. עולם הרבנות הוא זה שיצר באופן מופלא משנה תורנית והלכתית המתמודדת עם חלק ניכר משאלות אלו; עולם זה מעניק לגיטימציה לתהליך כולו, ולמעלה מכך – יוזם ודוחף אותו. מיום הקמתה של הציונות הדתית אנו מוצאים כתיבה רבנית ערה ומשמעותית על כל המשמעויות של החיבורים השונים. רבני הציונות הדתית עוסקים בעבודת חקר רבה, בפרסומים הלכתיים, בטיפוח משנתה של הציונות הדתית, ובהפצתה לכל עבר.
במאמר זה אני מבקש לבחון את הרבנות הציונית הדתית כמנוף השפעה של תנועת הציונות הדתית בכללה על החברה היהודית ועל מדינת ישראל. לו היה זה מאמר סוציולוגי הוא היה דורש הקדמות מתודולוגיות רבות: מהם גבולות הרבנות הציונות הדתית, שאלה שעולה ביתר שאת מאז ההתנתקות; מהם גבולות הציונות הדתית, וכיצד ניתן לסמן אותם; מהו מנוף השפעה וכדו'. לא זו בלבד, אלא שביחס לחלק גדול מהדברים ישנה מחלוקת פנימית בתוך עולם הרבנות, כך שקשה מאוד לדבר עליו או בשמו. ברם, כוונתי במאמר זה לכתוב מסה ולא עבודת מחקר, המנסה להתגבר על קשיים מתולוגיים אלה בכוחם של הטיעונים והעמדות. הדברים נכתבים מתוך ניסיון להתאים אותם ככל הניתן להיקף הרחב ביותר של עולם הרבנות הציונית דתית. כדי שלא להאריך, אני מפנה בהערות שוליים למקומות בהם הרחבתי בנושאים שונים.
ב
מדוע יש לראות ברבני הציונות הדתית את אחד ממנופי ההשפעה המשמעותיים ביותר של הציונות הדתית על החברה בישראל ?
בראש ובראשונה ניתן לדבר על המבנה המסגרתי. לרבני הציונות הדתית ישנה נגישות מיוחדת לאמצעים המאפשרים העברת מסרים ועמדות לציבור הרחב. ניתן לציין בעיקר שני כיוונים עיקריים. כיוון אחד הוא המסרים המועברים על ידם לציבור הציוני דתי, ובדרכים מגוונות הציבור הכללי במדינת ישראל נחשף לו. תנועה זו מתרחשת באין ספור עורקים דקים: הרבנים הם הדוברים לציבור בדרשות, בכינוסים, בפרשת השבוע וכדו'; הרבנים הם הקבוצה העיקרית הכותבת בדפי פרשת השבוע, המהווים אפיק תקשורת פנימי אינטנסיבי מאוד בצינות הדתית; דברי הרבנים עולים לרשת האינטרנט, אם ככאלה שנכתבו מראש כמותאמים לרשת, ואם ככאלה שהועברו כדיווחים על דברים שנאמרו ונכתבו במקומות אחרים; העולם החינוכי הרחב של הציונות הדתית, המונהג במקומות רבים על ידי רבנים או תלמידיהם, מהווה מקור השפעה מרכזי על הפלח הזה, ומכאן הוא משפיע על מדינת ישראל כולה; העובדה שהרבנים זוכים, על פי ההלכה, למעמד מיוחד המחייב כיבוד תלמידי חכמים, ורמה (נתונה במחלוקת) של ציות לדבריהם, מעניק להם כוח השפעה גדול[3]. כל אלה מהווים אפשרות הצצה לנעשה בציונות הדתית. החומות המבדילות בין ציבורים שונים וההיחשפות למידע ולמתרחש בכל ציבור הולכות ומתמוססות, ובשל כך ראשי הדוברים בכל ציבור נחשפים מטובתם או שלא מטובתם לציבור הרחב. בשל היות רבני הציונות הדתית דוברים מרכזיים בחברתם – דבריהם יוצאים החוצה, ומשנתם מהווה למעשה משנת הציונות הדתית. כל הקורא מאמרים שנכתבו על הציונות הדתית, בין מאמרים מדעיים ובין מאמרי פובליציסטיקה, יבחין מיד בהופעה המוחלטת של דברי הרבנים כמייצגים את הציונות הדתית.
כיוון שני הוא דברים המתרחשים מלכתחילה בשדה הפעילות הציבורית. חלק מהרבנים מעורב מאוד בסוגיות המתחוללות בשדה הציבורי. חלק מהרבנים פעיל מאוד בתחום הפוליטי, ונוצר רושם כי יש לרבנים השפעה גדולה מאוד על הנעשה בתחום הפוליטי, וממילא ישנה התעניינות רבה בדבריהם. השאלה האם רושם זו בפועל כה אקטיבי צריכה להידון בנפרד, אולם די לי כי עמדתם של הרבנים מופצת בהיקפים רבים בתחומים מגוונים. מדובר בין ברבנים שפנו לעשייה בשדה הפוליטי הממשי, ובין ברבנים המבקשים להשפיע על המערכת הפוליטית כאמת מידה ל"ראוי" לעשייה במערכת הפוליטית. לא זו בלבד, אלא שבשעת משבר לעתים מהווים הרבנים גוף מתווך ומפשר, לוחץ ומשפיע, ועל כן מקומם משמעותי יותר ויותר.
באופן טבעי, ההתעניינות בנעשה בציונות הדתית נעשה לאור הנקודות הייחודיות שיש בה, שהן שונות מהמתרחש בציבור הכללי. כאשר מדובר בסוגיות המעסיקות את כלל הציבור, ובו שותף הציבור על כל גווניו – שותפה בו גם הציונות הדתית, כאחת התנועות המרכיבות את החברה הישראלית, וייחודה אינו בולט בתחומים אלה. גם דובריה מופיעים כמייצגים את עמדתם האישית, ולא כדוברים של תנועה רחבה. אימתי ניתן לדבר על השפעה של הציונות הדתית כתנועה, ולאור כך לבחון את מקומם של הרבנים ביציאה החוצה ? כאשר מדובר בנושאים ייחודיים לקבוצה זו, המופיעים על הבמה הציבורית כחלק ממאפיניה. שם נמצא את הרבנות הציונות הדתית בהיקפים גדולים.
הציבור הציוני דתי מתאפיין מבחינה ציבורית כמוביל מרכזי בשלושה נושאים. ראשון בהם הוא היותו "ימין" פוליטי מובהק ואידיאולוגי (במונחים המקובלים במדינת ישראל). אינני טוען, כמובן, שכל הציונות הדתית נוקטת בעמדות "ימניות". ברם, ניתן בהחלט לקבוע לא רק את העובדה כי הנציגות הפוליטית המובהקת של הציונות הדתית היא הימים האידיאולוגי בישראל, אלא גם לטעון שאפילו אלה הנחשבים "שמאלניים" בשיח הציוני דתי - נמצאים למעשה במה שמכונה "מרכז", אפילו עם נטיה "ימינה", בקשת הדעות של כלל החברה הישראלית. בשל העובדה שחלק בלתי נפרד מהעמדות הימניות נובעות מאידיאולוגיה דתית, ומבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – טבעי הוא שדובריו של זרם זה יימצאו במקום מרכזי מאוד בשיח הציבורי הכללי. הדוברים המרכזיים הם הרבנים, וכאשר מדובר בשילוב שבין האידיאולוגיה ובין העיסוק המעשי בפוליטיקה – דבריהם מופיעים בהיקפים גדולים. חלק משיח "ימני" זה מבוסס על מקורות הלכתיים (מצוות ישוב ארץ ישראל וכדו'), והאיסור (לדעת הסוברים כך) למסור שטחים גם במשא ומתן מדיני להפסקת המלחמה שבין העמים. שיח זה אינו מצומצם לתקשורת בלבד. אמנם, בעת כתיבת שורות אלה הוא תופס מקום הרבה פחות מרכזי בחברה הישראלית, שכן לא נראה אופק של ממש להתמודדות עם תוכניות מדיניות כאלו ואחרות – אולם בשעה ששיח כזה עולה, הרבנים מובילים מהלכים כגון "פנים אל פנים", ומערכות הסברה רבות הפונות לחברה הישראלית באופן ישיר.
המאפיין השני, הצומח ועולה בשנים האחרונות, הוא השיח על מקומה של הציונות הדתית בצבא. שיח זה הופך להיות מוקצן יותר ויותר. מחד גיסא, ישנה הערכה עצומה לנוכחות הציונות הדתית בפיקוד ברמות הבינוניות בצבא, וחזון בדבר "רמטכ"ל דתי" נוכח בדיונים הרבים שנערכים מול תופעה מופלאה זו. מאידך גיסא, המונח "הדתה" הולך ותופס מקום נרחב יותר, ופחדים משדים מדומים צצים ועולים. רבני הציונות הדתית תופסים מקום מרכזי בדיונים האלה, משני צידיו. מחד גיסא, ראש החץ של הנוכחות המרשימה של הציונות הדתית בצבא הוא המכינות הקדם צבאיות, שהן לקחו את מפעלן של ישיבות ההסדר לקומה אחת גבוהה יותר בתחום הצבאי, והוא הקדשת שנים רבות לשרות צבאי ארוך ומשמעותי. בראש מכינות אלה עומדים בעיקר רבנים, וממילא הם מרכז בשיח הזה. מאידך גיסא, הפחד מפני "הדתה" של הצבא נובע מעמדות שונות של רבנים ביחס לאופי ההתנהגות בשרות הצבאי. די לנו אם נזכיר בהקשר זה את הפולמוס בדבר שירת נשים בצבא, ונוכחות חיילים דתיים בהופעות או במסדרים בהם מופיעה זמרת, שהונע מעולמם של פסיקות הרבנים ביחס לשירה זו. הרבנים אפוא נקראים על ידי הגורמים השונים לעמוד בראש השיח הזה.
מה שמתחולל בצבא לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. קשה למצוא רב כלשהו בציונות הדתית שלא נתקל בטענה הבאה הנשמעת מציבור שאינו שומר מצוות: "פעם הייתם יותר מעורבים ויותר משתפי פעולה, וחברת הילדים בה גדלתי כללה הרבה ילדים דתיים. היום אתם ממדרים את עצמכם יותר ויותר. נהפכתם להיות הרבה יותר קיצוניים, בעיקר בתחומים החברתיים שבין בנים ובנות, ואנחנו לא יכולים יותר לחיות בחברה משותפת". לא אתמודד במאמר זה עם הטענה עצמה, והיא מובאת כאן רק כדי לציין את אחת המשמעויות של השדרוג ההלכתי המונע על ידינו, רבני הציונות הדתית, ואת התחושה הציבורית שנוצרת אצל חלק מהציבור הכללי. רבני הציונות הדתית משפיעים אפוא השפעה ניכרת על דרכה של הציונות הדתית במסגרת כלל החברה. כמובן שהשפעה זו לעצמה נתונה במחלוקת, והדילמה המתמדת שבין רצון להכיל ובין רצון להתקדם מבחינה הלכתית ואמונית, אופפת את הרבנות הציונית הדתית לאורך כל דרכה.
המאפיין השלישי הוא הייחוד הדתי של הציונות הדתית. העולם ההלכתי והרוחני של הציונות הדתית מתאפיין בהתרחשויות מרתקות, הנובעות ממפגש שבין אמונה עמוקה, נאמנות להלכה, תלמוד תורה בהיקפים גדולים מאוד, ובין מעורבות בחיי המדינה, בתהליכים תרבותיים עמוקים היונקים מהמודרנה ומהפוסט-מודרנה, ומבט רפלקטיבי על תהליכים רבים ומגוונים המתרחשים בעולמה של הלכה. סוגיות אלו מעניינות את העילית האינטלקטואלית שבחברה הישראלית. נזכיר לדוגמה את הסוגיות של דמוקרטיה והלכה, מעמד ה"אחרים" ובראש ובראשונה מעמד הנשים בהלכה, היחס להומוסקסואלים וללסביות, המחקר המדעי – בין במדעי הטבע ובין במדעי הרוח – והעולם המסורתי, מדעי המוח והאמונה העמוקה בבחירה החופשית, ובעיקר – שאלות מוסריות שונות היוצרות התנגשות בין תדמיתה של היהדות ובין העמדות הליבראליות המערביות, ועוד ועוד. אלו סוגיות יסוד המעסיקות את אלה שמתעניינים בנושאים אלה, וראשי המדברים בסוגיות האלה הם הרבנים. גם בתחום האתיקה אנו מוצאים את רבני הציונות הדתית בעמדות מאוד בכירות בציבוריות הישראלית.
חלק מהמשימה המוטלת על הרבנות הציונית הדתית עדיין אינה באה לידי ביטוי באופן מלא. שוו בנפשכם לו היינו מצליחים לקשור באמת בין היותו של אדם ירא שמיים ומקיים מצוות, ובין התנהגות מוסרית ואתית בתחומי החברה, הכלכלה וההגינות. קשה לתאר השפעה משמעותית יותר על החברה הישראלית מאשר להוות מודל ל"עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-לוהיך". אלא שעדיין לא הגענו למקום הזה, וזהו רק אחד התפקידים בהם מסוגלת הרבנות הציונית דתית לחולל שינוי, שיזלוג וישפיע על החברה הישראלית כולה. השערים פתוחים, ועולם הרבנות הציוני דתי, כמורה דרך וחלק ממעצבי הציונות הדתית יכול להיכנס בו, וליצור משנה מוסרית ומחויבות מוסרית עמוקה, כמו גם משנה חברתית ומחויבות חברתית עמוקה.
ג
מהם מסרי ההשפעה המשמעותיים של הרבנות הציונית הדתית ?
הציונות הדתית רואה את עצמה במשך שנים רבות כתנועת גשר, המאפשר לקשור את שתי הגדות העיקריות של החברה הישראלית – החילונית והדתית. הגשר שבין העולמות מתרחש בין במה שתואר לעיל (גשר שבין מציאות מתחדשת ומסורת עתיקה), ובין במישורים החברתיים שבין האוכלוסיות השונות בחברה הישראלית. המקף המאפיין אותה ואת כל הופעותיה (ציונות – דתית) נתפש כמקף מחבר ולא כמקף מפריד. חלק בלתי נפרד מחזונה הוא להעצים את הזהות היהודית של מדינת ישראל, וזאת בשלושה מעגלים: הלאומי, החברתי והאישי.
במישור הלאומי עוסקת הציונות הדתית בזהותה היהודית של מדינת ישראל בתחומי החקיקה, המדיניות הציבורית וההכרעות הכלליות. לא זו המקום לפרוש את הסוגיה הרחבה של החקיקה הדתית, ושל נוכחות ה"יהדות" במערכת המשפטית והפוליטית של מדינת ישראל. סוגיה זו מעסיקה את מדינת ישראל מיום ייסודה, ואף לפני כן. בשנים האחרונות נראה כי סוגיה תופסת מקום נרחב יותר, מסיבות שונות. לרבנים משקל רב בקביעת מדיניות הציונות הדתית בנושאים אלה. משקל זה בא לידי ביטוי בהליכה של רבנים לפוליטיקה ובהתמקדותם בנושאים אלה, בהקמת גופים רשמיים ולא רשמיים של רבנים המייעצים לפוליטיקאים בדבר המדיניות הנכונה, אמנת גביזון מדן היא דוגמה למעורבות עמוקה של רבנים בנושאים אלה; עצרות רבנים וכינוסים; יוזמות כגון "צהר לחקיקה" וניירות עמדה של "פורום חותם, ועוד ועוד.
במישור החברתי, מהווים הרבנים מנוע משמעותי לשינויים חברתיים הנוגעים לזהות היהודית של החברה. העולם הרוחני והאידיאי שלהם מניע את הגרעינים התורניים, ואת המשימה שהם נטלו על עצמם במקומות השונים שהם נמצאים בה; תנועה כמו "במעגלי צדק" הייתה קשורה קשר עמוק עם רבנים שונים שהיו שותפים בהכרעות העקרוניות; רבני צהר יוצרים תנועה משמעותית ביותר לפתיחת החלון שבין העולמות השונים במדינת ישראל. אלו דוגמאות בלבד, לתהליך שיש עליו השפעה רבנית גדולה, וממנו הוא פורץ לכלל החברה.
במישור האישי – רבנים עוסקים בראש ובראשונה בתפקידם העיקרי, והוא להיות רועים רוחניים לחברה בה הם חיים, ולפרטים השונים המרכיבים אותה. חלק בלתי נפרד מתפקיד זה הוא ללמד תורה. הרבנים עוסקים בכך יומם ולילה, ובדרך זו מהווים גם סוכני שינוי משמעותיים ביותר של הציונות הדתית בחברה הישראלית. הם מביאים את בשורת הרב קוק זכר צדיק לברכה לחברה הישראלית; הם מלמדים תנ"ך, ברוח הפרשנות המסורתית ובחשיפה גדולה לסוגיות הפשט, בדרך המאפיינת את עולמה הרוחני של הציונות הדתית; הם פוסקים הלכה לאור פסיקת גדולי הפוסקים בציונות הדתית (כגון בהלכות שנת השמיטה, השתלת אברים וכדו') ובכך מביאים את רוחה של היהדות לעולמם של הפרטים, ועוד ועוד. בכלל צריך להתרגל לבחון את התנועות הפרטניות, המתרחשות במרחק גדול מהפרסום הציבורי, אך יש להן השפעה ניכרת בתהליכי עומק של החברה.
ד
היכן נמצאים האתגרים העיקריים העומדים בפני הרבנות הציונות הדתית ?
אתאר חלק המכשולים עיקריים עומדים בפני הרבנות הציונית הדתית כשופר של התנועה בכללה.
באופן פרדוכסלי, הציפיות של הציבור מרבנים הוא שהם יבואו מעולם רוחני אחר מאשר זה של הציבור. בניגוד משמעותי לטיעונים אחרים, חלק גדול מהציבור רוצה כי הרבנים יביאו משנה אניגמטית, ויאפשרו את הפרדת הרשויות האהובה כל כך – "את אשר לקיסר לקיסר ואת אשר לה-לוהים לא-לוהים". לדידו של חלק גדול מהציבור – ככל שהרב יותר מובן ויותר נגיש, יותר דומה לכלל החברה בישראל ומדבר בשפת הארץ – כך ההזדקקות אליו תהיה נמוכה יותר ולא גבוהה יותר. אם כבר רוצים לשמוע רב ולפנות אליו, ובדרך כלל הדבר מתרחש בשעות מצוקה קשות, רצוי שהוא יהיה לבוש בלבוש הרחוק ביותר מכלל החברה, יהיה עטוף ומוגן על ידי מערכות המקשות את ההגעה אליו, ויביא מסרים מעולמות אחרים: עולמות של מופתים, סיפורי ניסים, סגולות ותפילות.
לא זו בלבד, והדברים אינם נוגעים לצורה בלבד, כי אם גם לתכנים. באופן עקרוני, הרבנות הציונית הדתית היא רבנות מכילה. יחסה לכלל ישראל ולאהבת ישראל הוא יחס מחבר ולא מרחיק. אולם עמדה זו יוצרת גם תחושה של רדידות דתית. באינסנקטיביות האישית, הציפייה מ"נציגו של הא-לוהים" להיות דווקא מוכיח ומטיף בשער. בשעה שאדם נזקק לרב הוא מבקש את מי שנראה יותר מכל כמייצג את הא-לוהות הבלתי מושגת והבלתי מובנת, ורבני הציונות הדתית אינם.
גם כשאנו עוסקים בפסיקות ממוקדות ובנושאים ייחודיים – בולטת מכשלה זו. אדגים את הדבר בקיצור בסוגיית השתלת אברים. בטכנולוגיות הקיימות היום, השתלת אברים חיוניים מן המת אפשרית אך ורק אם נקבע מוות מוחי בלבד, והלב והראות ממשיכים לפעול בצורה מלאכותית, על ידי מכונת הנשמה. ישנה מחלוקת הלכתית האם ההלכה מכירה במוות הזה. ניתן לקבוע כי רוב מוחלט של רבני הציונות הדתית סוברים כי יש להכיר במוות המוחי כמוות, לאור פסיקת הרבנים הראשיים זצ"ל בעבר, ולאור הבנתם בסוגיות (יש מחלוקת גדולה ביחס לנאמנות ולפרוצדורה, אולם לא זה הנושא). אף על פי כן, התודעה הציבורית היא שההלכה מתנגדת להשתלת אברים. תודעה ציבורית זו נוצרה מסיבות רבות: הרצון "שלא להתעסק" עם המוות; האמונה (השגויה) כי גוף שחסר בו אבר לא יקום לתחייה בתחיית המתים; עמדה של חלק מהפוסקים הגדולים של היהדות החרדית; וכדו'. סיבות אלו אינן נובעות מהעובדה שהציבור נכנס לעבי הקורה, וניסה לפענח באמת את עמדת ההלכה, כי אם מנושאים הקשורים בתדמית, ואין כוחם של נימוקים הלכתיים של ממש, כמו גם מחשבה ראציונלית (וכי קשה לקב"ה להקים לתחייה את האברים המקוריים של האדם, גם אם נתרמו ?) לשכנע במציאות זו. בשל כך, הרבנות הציונית הדתית נתקבלת באתגר קשה, גם כשמדובר בהצלת נפשות של ממש. מדובר אפוא באתגר מתמיד ומשמעותי של מיצוב הרבנות הציונית הדתית כמי שמחוללת זיקוק בתפיסות הדתיות השגויות, ומהווה מודל לכינונה של רבנות הנאמנת להלכה ומנפה אותה מעיוותים. שינוי משמעותי אחד כבר נעשה בכיוון הזה – עד לפטירתו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נזקקה הרבנות הציונית הדתית בשאלות מפתח לגדולי הפוסקים שבעולם החרדי. מאז עומדת הרבנות הציונית הדתית על רגליה של עצמה בכל התחומים – למן השאלות הדראמטיות ביותר העוסקות ממש בדיני נפשות, ועד למערכת החינוכית והתודעתית שלה. הדבר מעמיד את הרבנות בעמדה המאפשרת לה לצעוד בדרכה, ומכאן לחברה הישראלית והיהודית כולה.
הרבנות הציונית הדתית מזוהה עם הימין הפוליטי בצורה משמעותית ביותר. חלק מהסיבות לכך הובאו לעיל. בשל כך, היא מעמידה את עצמה מראש במעמד שמנתק אותה מחלק גדול של עם ישראל. לא יהיה זה נכון, ראוי, או אפשרי להתכחש לעמדות העצמיות והשורשיות בשל רצון להשיג מטרה אחרת. אולם הרבנות הציונית דתית יכולה לפעול בצורה שונה, גם כאשר זו עמדתה הבסיסית. היא יכולה לנפץ את החד-ממדיות של המחשבה, ולאפשר ריבוי זהויות ושותפיות, לאמור: לא להימנע מלפעול ביחד עם גורמי שמאל לקידום מטרות משותפות. על ידי כך היא מפרקת את משקל הזהות הפוליטית הימנית, והופכת את עצמה למעורבת יותר. דרך אחרת היא להנחיל את משפטו המופלא של הרב קוק: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח" (איגרת יח). במקום בו מונחלת התפיסה העמוקה הזו מתאפשרת שפה אחרת, שאינה מלאה מעצמה, אלא חותרת באופן מתמיד להכלה של נקודות האמת הנמצאות בתפישת העולם של האחרים. וישנם עוד דרכים נוספות. הצד השווה שבהן הוא האפשרות הקיימת לדבוק בעמדותיך, ויחד עם זאת להתחבר ולהתקשר בתנועות אחרות, בדרך שתאפשר דיאלוג אמיתי וכן, עם השפעה של ממש על שני הצדדים.
אתגר נוסף נובע מהפתיחות הרבה המתרחשת בהתנהלות הרבנות הציונית דתית. הציונות הדתית היא תנועה שפועלת בשקיפות רבה, והמתרחש בה חשוף מאוד לכלל הציבור. זו אמורה להיות מעלה גדולה, גם במישור האתי והמוסרי ("אין מטהר יותר מאור השמש"), וגם מבחינה ציבורית, אולם למעשה התוצאות המעשיות של עמדה זו גובות מחיר יקר מכל תנועה פתוחה, בכלל זה גם הציונות הדתית. היא נתפשת, בטעות, כמי שמלאה מכשולים ותקלות, בעוד שחברות אחרות, בעיקר החרדית, נתפשות אפילו בעיני בני הציונות הדתית כקרובות לשלמות וכחסרות מגרעות, וזאת בשל האיטום לביקורת העצמית והציבורית עליהן. במקום לחלום על סגירת החלונות וביצור ההתנהלות הפנימית הרחק מעין זרים – אפשר להפוך את המציאות הזאת ליתרון גדול, וזאת דווקא על ידי תהליכים כנים של תיקון, שיתוף והתמודדות מתמדת עם הליקויים.
ה
אולם האתגר הגדול ביותר הקיים היום בפני הרבנות הציונית הדתית נוגע למתודולוגיה של ההתמודדות עם המציאות המתחדשת לנגד עינינו. ישנה מסורת הלכתית של מאות השנים האחרונות, המתמודדת עם מציאויות מתחדשות, מתוך ניסיון להכניסן לתוך תבניות הלכתיות קיימות. כך, לדוגמה, בשעה שהומצא החשמל נדרשה הפסיקה ההלכתית להגדירו מבחינה הלכתית, בעיקר בדיני שבת, והפוסקים פסקו בענייני חשמל לאור תבניות קיימות: מלאכת בונה, מלאכת מבעיר, עובדין דחול וכדו'; כך, לדוגמה, עם התחדשות המציאות הסוציולוגית החדשה, שהביאה בכנפיה את החילון ואת ההשכלה, התמודדה הפסיקה עם תופעה זו בניסיון להכניסה לתוך מטבעות הלכתיות קיימות, כגון "תינוק שנשבה", "שוגג דרבים", וכדו'; כך, לדוגמה, עם הקמת מדינת ישראל התמודדו פוסקי ההלכה עם השאלות החדשות שעצם קיומה של מדינה מלמד, בשימוש בעזרת תבניות הלכתיות קיימות, כגון "פיקוח נפש", "דרכי שלום", "דינא דמלכותא דינא" וכדו'. דרך זו איפשרה לראות את ההלכה כממשיכת מסורת, להשתמש בטיעונים שונים המחייבים הוכחה ונאמנות למקורות, ולהבחין לכאורה בין עמדות פרטיות ובין עמדת "ההלכה". אני מבקש להדגיש כי הבאתי דוגמאות בלבד. לאמתו של דבר, כיוון שהמציאות משתנה באופן מתמיד, ההלכה ניצבת בפני המציאות המשתנה בכל בתחומים – למן תרבות החיים האישית והפרטית, ועד לשאלות אקולוגיות הנוגעות לעולם כולו – והיא מעצבת את דרכה בדרך שתוארה לעיל.
זהו חלק מתעודת הזהות של ההלכה, והמבקש לעקור אותה ממקומה קורא למעשה לעקור את ההלכה ממקומה. ברם, אסור לנו גם להתעלם מהכשלים הטמונים בהכרח בהליכה בדרך זו. תבנית זו גרמה לשתי בעיות מרכזיות. ראשונה בהן היא העובדה שהכלים האלה לא משכנעים את מי שמבקש את דבר ההלכה ביושרה ובנאמנות. חילוני אינו תינוק ואינו שבוי, חשמל אינו מבעיר ואינו בונה, מדינת ישראל אינה העיירה היהודית, ועוד ועוד. נושאי דברה של ההלכה אינם מצליחים לשכנע את הציבור הישראלי ביכולת של הציונות הדתית להתמודד באמת עם המציאות המתחדשת, ולראות את הבשורה שיש בה. כאמור, גם בשאלות הנוגעות בחיי הפרט אנו מוצאים את הקשיים האלו. החשש המוצדק והקושי להבחין בין נאמנות להלכה ממשיכה מתחדשת כאחד ובין הרפורפמה והחילון גורמת לשיתוק, וחוסר היכולת להביא את בשורתה האמיתית של התורה למציאות ימינו. טיעונים אלה נאמרו בעשרות השנים האחרונות על ידי רבים רבים. אחד הקולות הרועמים של חלקם היה קולו של פרופ' ליבוביץ המנוח, והמציאות מלמדת שלא נס ליחם של הטיעונים האלה. המחיר הכבד שההלכה עצמה משלמת בשל העובדה שהיא לא ערה לבעייתיות הזו. דוגמה לדבר: המדינה המודרנית היא מדינה טריטוריאלית. השלטון אינו שולט על בני עמו בלבד, כי אם על טריטוריה, בה יושבים מיעוטים רבים ומגוונים. חוסר הכרה בשינוי המשמעותי הזה מביא לקפיאת ההלכה בתקופה בה אופי השלטון היה אחר לחלוטין, וממילא פסיקותיה היו בעלות בשורה למציאות מסוימת. ההלכה אינה נושאת בחובה בשורה כאשר היא אוטמת את עצמה מלהבין לעומק כי התבניות ההלכתיות נוצרו כבשורה שהייתה לה ממשות בעולם מסוים. דוגמה נוספת לדבר: ההלכה בישרה בעבר חידוש עצום ביחס הראוי לעבד – האם היא נושאת בשורה בתחום זכויות האדם וצלם א-לוהים כיום ? ההלכה חידשה בעבר חידוש עצום ביחס למאבק בעבודה הזרה - האם יש לה בשורה של מאבק בתפישות אמוניות שגויות היום ? ההלכה חידשה בעבר חידוש עצום ביחס לגר ולזר – האם יש לה בשורה של ממש כיום ? ובתחום המשפחה והזוגיות ? האם ההלכה מובילה בעיצוב החברה כחברה ההולכת בדרך ד' של צדקה ומשפט, שהן תעודות הזהות של העם היהודי מימי אברהם אבינו ?
התבנית השניה נוגעת לכל התחומים שההלכה לא עסקה בהם, בעיקר בשל העובדה שהם לא היו רלוונטיים. לא יהיה זה רחוק מלטעון כי בין הסוגיות היסודיות ביותר שהעולם כולו עוסק בהן בהיקפים עצומים נמצאת שאלת ההגירה על כל משמעויותיה, השאלות הגנטיות השונות, הגלובליזציה הכלכלית, הפונדמנטאליזם האיסלאמי וחולשת החברה המערבית וכדו'. האם אנו כרבני הציונות הדתית מסוגלים להיות חלק מהדיון הזה, או שנגזר עלינו להתמקד אך ורק באותם תחומים ממוסגרים ? הדבר הופך את הרבנות הציונית הדתית עצמה לחסרת תרומה לדיון הציבורי בשאלות הרות משמעות. ואכן, אנו מתקשים למצוא דמויות בולטות בעולם הרבני הציוני הדתי שנוטלות חלק במעוף רחב יותר של הסוגיות שבהן אנו מתעניינים. גם ביחס לשאלות פנימיות של החברה הישראלית- שאלות אתיות רבות, ניהול מערכת כלכלית יהודית, זכויות האדם, האקולוגיה ועוד ועוד – הדרך עוד ארוכה. אמנם, בשנים האחרונות חלו התפתחויות מרעננות בתחום הזה, אולם הדיון עדיין מתנהל בשפה דתית פנימית, וקשה לראות את המדינה מושפעת ממנו. לא זו בלבד, אלא שחלק מהעמדות מלמדות על קווי מחשבה שעדיין תקועים בחוסר ההבנה של העולם המשתנה.
ו
צעד ראשון לשינוי מבורך עשוי להימצא בתפישה המבנית של הרבנות את עצמה. העולם בו נוצרה הרבנות הוא עולם היררכי. הרבנות מהווה למעשה מילוי מקום של הסנהדרין, שנתפסת בעיני רבים כמי שעומדת לבדה בראש ההיררכיה של האומה הישראלית. כיוון שכך, התפיסה העצמית של העולם הרבני היא ש"הכל שפיט", והכל כפוף למעשה לפסיקת הרבנות. לא זו בלבד, אלא שגם מבחינה מוסדית הרבנות היא מוסד המכריע בעצמו בכל סוגיה העומדת על הפרק. תפקידם של המוסדות האחרים הוא להביא בפני הרבנות את העובדות והמשמעויות, אולם ההכרעה היא בידי העולם הרבני. בעשרות השנים האחרונות הורחבה תפיסה זו גם למושגים אחרים, כגון "דעת תורה", והפכה לאחד מסימני הזיהוי שבהם נוקט חלק מסוים מהחברה החרדית ליראת שמיים ולנאמנות להלכה.
ספק רב אם לזה התכוונה התורה, כאשר היא מכוננת במקביל לסנהדרין עוד מוסדות מנהיגות, כגון המלוכה, הנבואה והכהונה; ספק רב אם מציאות זו התקיימה אי-פעם בתולדות האומה הישראלית. בצורה וודאית יותר ניתן לקבוע כי המודל הזה אינו פועל יותר בעולמנו, בשום אוטוריטה ובשום מעמד סמכותי. בין אם מדובר ביחסי שלטון עם גורמים אחרים, בין אם מדובר בסמכות הרפואית של רופא, בין אם מדובר במעמד המורה בכיתתו – בכל תחום ובכל מישור המודל ההיררכי הבינארי אינו מתפקד עוד בעולם. במקומו קם מודל הוליסטי, הדומה יותר לרשת. חשוב להדגיש כי העובדה שמדובר במודל בינארי אינו טוען שכל המוקדים בו נמצאים באותה רמת חשיבות והשפעה. גם ברשת ישנם מוקדים מרכזיים יותר וישנם מוקדים משניים. אולם הדרך בה מתנהל הכל בעולמנו מדברת בשפה אחרת. אחת הדוגמאות לדבר היא המעבר מהכרעות שיפוטיות לוועדות אתיקה, כאשר הראשונות פועלות בצורה היררכית ואפילו כוחנית, והשניות בצורה הוליסטית[4].
דומני כי אם העולם הרבני הציוני הדתי יאמץ תפיסה זו, ויקיים דיאלוג מתמיד עם גופים אחרים ופרופסיות אחרות – הדבר יעשה רק טוב לעולם הרבני הזה. הוא יתעשר במקורות ידע עצומים; הוא יחדור לעומקן של סוגיות; הוא יכיר אפשרויות נוספות העומדות בפני פוסק ההלכה – וכל התנועות האלה יאפשרו דווקא השפעה ניכרת הרבה יותר, בשל העובדה שהיא לא תנבע מסמכות מלאכותית, כי אם מהמאור הנמצא בטיעונים עצמם. היכולת להשפיע על כלל החברה בישראל נמצאת לא רק בשפת הממסד והעוצמה (אם כי היא לא נעקרה משם), כי אם גם בהיוועצות ובשיתוף. הדבר גם משפיע על אופייה של פסיקת ההלכה ועל אורחותיה[5]. אני מבקש להדגיש שוב כי מדובר במהלך שנועד להעצים את ההשפעה הרבנית הציונית דתית בתוך שפה דיאלוגית, ולא לצמצם אותה ולרוקן את משמעות ההלכה ואת חובת הציות לה. היא מבססת את מעמדה של ההלכה כמקור הממלא את רצונם של המבקשים את הדרכת התורה. היא גם מונעת את העוינות המתרחשת בשעה שאדם חש כי מבקשים לכפות עליו את מה שאין הוא חלק ממנו, אף שהוא מאוד מעוניין בו.
אני מאמין שיש בידה של הרבנות הציונית הדתית להשתחרר מגבולות המגזר, ולהוות מנוף רחב משמעות של השפעת הציונות הדתית על החברה בישראל. כדי לעשות זאת אפשר להיכנס בשערים שנפתחים – בין בתחום המבנה המוסדי, ובין בתחומי התוכן וההתחדשות. אני מאמין כי כולנו נצא נשכרים ממהלך שכזה, שכן יש לתנועה הציונית הדתית מקום משמעותי מאוד בעיצוב זהותה של החברה ושל המדינה, והרבנות הציונית הדתית היא זרוע משמעותית מאוד בנתיב זה.
[1] על המשמעות של איחוד התנועות הרוחניות שיצר את הציונות הדתית של היום, ראה מאמרי: האליטות הדתיות הלאומית החדשות, בתוך: אליעזר בן-רפאל ויצחק שטרנברג (עורכים), אליטות חדשות בישראל, ירושלים תשסז, עמ' 334-554.
[2] על יסודות השיטה הציונות דתית כתבתי ב http://www.ypt.co.il/show.asp?id=46223.
[3] על המשמעויות האתיות של הכוח הזה והחובה להשתמש בו בדרך אתית, ראו מאמרי אתיקה רבנית, בתוך: ידידיה צ' שטרן, שוקי פרדימן (עורכים): רבנות, האתגר, כרך ב, ירושלים תשע"א, עמ' 347-434.
[4] הארכתי בכך במאמרי מערכת המשפט בדילמה אתית – פיל בחנות חרסינה בתוך: רפואה ומשפט, חוברת מיוחדת – אתיקה ומשפט בבריאות – השראה יריבות ודיאלוג – ינואר 2013, עמודים 75-79. ניתן לקרוא במרשתת כאן:
[5]ראו: "ישר יחזו פנימו – על כוונון ההלכה בעידן פוסט-מודרני מכוח משנתו של הרב שג"ר, נטועים יז (תשע"א), עמודים 257-270.