ארץ ישראל והחינוך הציוני דתי

ארץ ישראל והחינוך הציוני דתי

 

אחת האתוסים המרכזיים ביותר המהווים יסוד מכונן של החינוך הציוני דתי מצוי כעת בסערה עזה. הזיקה העמוקה לארץ והתיישבות בה מהווים גורם מכונן של הציונות הדתית, הקושרת התיישבות זו באמונה, בציונות, בהלכה ובתרבות החיים. מאז ימי הסכמי אוסלו סופג אתוס זה מכות עזות, ששיאן בתוכנית ההתנתקות ובהחרבת גוש קטיף וצפון השומרון. הנוער הציוני דתי שחלקו הגדול היה קשור במאבק על התיישבות זו מצוי עתה בסערה פנימית עזה. אין מדובר בארץ ישראל בלבד, כי אם בבחינת יחסו למדינה, לצבא, לרבניו, למערכת המשפטית, ולעניינים רבים המעצבים את דרכנו הציבורית והתרבותית. כדי לעמוד על עוצמת הסערה ועל ההתמודדות החינוכית עימה טוב להתחיל בשורשי האתוס ובמשקל הגדול שהוא תופס בעולם החינוכי הציוני דתי, ולאור זאת לבחון את המציאות היום, ואת הדרכים החינוכיות להתמודד עם אתגרים אלה.

 

השורשים הרעיוניים של הזיקה לארץ ישראל:

"ויאמר ד' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – במילים אלו פותחת התורה את דברי א-לוהים לאברהם אבינו. ההופעה הראשונה של דברי אלוקים חיים ליהודי הראשון דיברה עמו על ארץ כנען היא ארץ ישראל, ועל החובה לנטוש את ארצו ואת מולדתו וללכת אל ארץ לא נודעת. אין מדובר בהתגלות הראשונה בלבד. אנו מוצאים את ארץ ישראל עומדת במוקד כל ההתגלויות שנאמרו לאברהם אבינו גם בהמשך ולאחר מכן ליצחק וליעקב בנו. התורה כורכת באגודה אחת את הבטחת קיומו של עם ישראל והתפתחותו, ואת ברית הנצח שבין ארץ ישראל לבין האומה. רק מאוחר יותר, כאשר כורת אברהם אבינו עם הקב"ה את ברית המילה, נוסף ממד שלישי הוא "והייתי לכם ל-אלוהים". אברהם אבינו העביר הבטחה זו לבנו יצחק, יצחק ליעקב, יעקב גידל על ברכי הבטחה זו את ילדיו, ולאורך מאות שנות גלות מצרים התקווה פיעמה בהם: לשוב אל הארץ ולבנות אותה מחדש.

עובדה זו לעצמה די היה בה כדי לבנות עליה תפיסת עולם שלמה. כשאנו מצרפים אליה גם את המשך סיפור התנחלותו של עם ישראל בארץ ישראל ומאות שנות המלוכה, כמו גם את הנבואות העוסקות בעתיד המובטח לאומה הישראלית, אנו למדים על המקום העיקרי והיסודי שתופסת ארץ ישראל במבנה האמונה הישראלית. אין היא מהווה פלטפורמה בלבד לקיומו של עם ישראל, ואין היא מקום מקלט בטוח לע ם היהודי. היא גם אינה מולדתו ההיסטורית או מושא הגעגועים של עם ישראל. ארץ ישראל מופיעה בתורה כאורגן מהותי במבנה עם ישראל, וכשהעם היהודי אינו מצוי בארצו הוא חסר אחד ממרכיביו היסודיים ביותר. בשעה שהאומה גולה מארצה היא מתפרקת לאברים פרטיים בודדים רבים. בעולם התפוצה יכולים יהודים רבים לחיות, אך אין מדובר בארגון לאומי ובחטיבה אחת. כאשר העם מתיישב בארץ ישראל הוא חוזר להגדרתו כאומה. התנ"ך מתרכז בתולדות העם היהודי בארץ ישראל, ורוב פרקיו ההיסטוריים מתייחסים לסוגיה זו.

מאוחר יותר באו דברי חכמים ותלו בארץ ישראל עניינים מופלגים, בעיקר בשני תחומים. עניין אחד נוגע לחשיבות הישיבה בארץ שישראל, עד שאמרו חכמים כי "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". בדברים אלה ובדומים להם ביקשו לבטא את עיקר יחסם לארץ ישראל כאל ארץ השראת השכינה. אף שהפסוק ממנו למדו עיקרון זה (שלא ציטטנו אותו כדי שלא להכביד) מדבר על גלותו של דוד המלך מהחברה היהודית למדו חכמים כי מדובר ביציאה מהטריטוריה של הארץ עצמה. עניין שני נוגע לתחומי מעלת ישיבתה בתחום ההתקשרות שבין אדם לאלוקים. חכמים עמדו על כך שארץ ישראל נקראת בנבואה הארץ שהיא "לפני ד'", ועל כן תלו דיברו בהפלגה יתרה על חשיבות הישיבה בה כחלק מהדביקות שבין אדם לבין אלוקים. הגר בארץ ישראל זוכה לגור בארץ בו שורה שכינה, והוא קרוב לאלוהיו. מובן כי עיקרון זה מתישם בהלכות מעשיות רבות, ובחובות הנובעות מקדושת הארץ.

מעבר לשאלת היחס העקרוני לארץ פסקו חלק מפוסקי ההלכה בימי הראשונים כי ישוב ארץ ישראל היא מצווה. שפת המצווה היא שפת החוק המחייב, ולא שפה של ערכים מופשטים בלבד. למצווה זו שתי השלכות עיקריות. היא משפיעה על חייו של היחיד ומחייבת אותו לעלות לארץ ולהתיישב בה. היבט זה של המצווה אינו רלוונטי כאשר אנו עוסקים במערכת החינוך במדינת ישראל שהרי כל הלומדים בה יושבים למעשה בארץ ישראל, אולם יש בה אמירה המתנגדת באופן נחרץ לירידה. אכן, ניתן להצביע על נתון סטטיסטי מובהק כי מועטים היורדים מהארץ שהתחנכו במערכת החינוך הציונית דתית. היבט שני מצוי בדברי הרמב"ן – לשיטתו מצוות ישוב ארץ ישראל מחייבת את היישות הלאומית שלא להניח את ארץ ישראל "לזולתנו מן האומות, או לשממה". קיימת אפוא לשיטתו מצווה הלכתית מחייבת להחזיק בכל מלוא ארץ ישראל, ולא לאפשר שלטון זר עליה. כמו כן קיימת מצווה דתית לכבוש את השממה.

בשל כך אנו מוצאים קשר מיוחד שהתהווה בין העם היהודי לבין ארץ ישראל גם בימים שלא היינו בארץ זו. ניתן לומר כי למעשה במשך למעלה ממחצית שנות קיומו כלל לא היה עם ישראל בארץ ישראל. אף על פי כן, ארץ ישראל לא ננטשה. לאורך הדורות התקיים רצף התיישבותי יהודי בארץ, ועלייה מתמדת – גדולה או קטנה – מהתפוצות לארץ, ובכך בוטא הקשר הפיזי הממשי עם הארץ; ברם, עיקר הקשר נסב סביב הקשר התודעתי. חלק בלתי נפרד מתפילת העמידה שבכל יום היא התקווה לשיבה לירושלים ולהצמחת "צמח דוד" מחדש; ימי צום נקבעו לזכר אירועי חורבן שהתהוו בארץ ישראל והזיקה המשיחית ולארץ ישראל התקיימה לאורך השנים כולם; זיכרון ירושלים נקבע כחלק בלתי נפרד ממעמד החופה ומניחום האבלים, וימים הקשורים לארץ כגון ט"ו בשבט צוינו בהיבט ההלכתי שלהם.

 

הציונות:

זיקה זו לא תורגמה להקמת יישות לאומי בארץ זו. בכלל, המחשבה הדתית נוטה פעמים רבות להתרומם מעל המציאות הריאלית, ולעסוק בזו הרוחנית המופשטת. הדבר בולט מאוד במפות העתיקות של ארץ ישראל, אשר אינן מפות גיאוגרפיות במובן המדעי של המילה, כי אם סוג של גיאוגרפיה רוחנית, בה מסומנים הר הבית, קבר רחל, מערת המכפלה וכדו', ללא כל חשיבות לכיוונים ולקנה מידה. הפיכת המציאות הוירטואלית לממשית הייתה פעולתו של הרצל ושל התנועה הציונית בכללה, ובאופן מעשי היהדות ההלכתית נטלה חלק קטן מאוד בה. זוהי תופעה מרתקת שנידונה הרבה במחקר – הצורך בחילון כדי לייסד ציונות מדינית ולאומית. הדבר בולט לאור העובדה שהמושבות הראשונות הוקדמו כאשר במוקדן עומדת תרבות של שמירת מצוות ואורח חיים יהודי, אך מקימיהן לא חשבו במטבעות מחשבה של יישות לאומית. ומדובר בסוג מסוים של א-נומליה: מימוש הישות הלאומית היה כרוך בחילון. לעומת זאת, יחסה לארץ ישראל מבחינה מהותית המשיך להיות עמוק מאוד, והיהדות ההלכתית הציבה אלטרנטיבה לטיב הקשרים שבין האומה לארץ. היא ראתה בארץ זו ארץ קודש, שאין מקום לחיים חילוניים ולא מושלמים בארץ זו.

תנועת ה"מזרחי" הייתה שונה בנוף האורתודוכסי. היא נעה באופן מתמיד בין היחס הערכי המקודש לארץ ישראל לבין השותפות במחשבה המדינית ההרצלינית. מוזר להיזכר בכך היום, אולם ה"מזרחי" תמך ברעיון אוגנדה. יחס כפול זה ליישות המדינית הציונית מחד גיסא ולארץ ישראל מאידך גיסא מתקיים לאורך ימיה של תנועה זו, כאשר היחסים בין שני המוקדים משתנים לפרקים. כל עוד לא נוצר קונפליקט ישיר בין שני הערכים הייתה העצמה הדדית בין שני התחומים. העקירה מגוש קטיף בתוכנית ההתנתקות העמידה את שני הערכים האחד מול השני, והדבר הביא לטלטלה עזה בתוך הציונות הדתית.

 

ההשלכות החינוכיות של מעמד ארץ ישראל:

מהן ההשלכות החינוכיות של עמדה זו ? מערכת החינוך הציונית דתית נעה באופן מתמיד בין שני הקטבים. היא מחנכת לראייה ממלכתית של מדינת ישראל, לציון הקמתה ביום העצמאות כיום חג דתי, להתבוננות במדינה מתוך ראיה חזונית גאולית, ולהשתתפות בכל מישורי קיומה – שרות צבאי, שיח פוליטי, יצירה תרבותית ופיתוח מדעי, כמו גם בשאר מהויות החיים. מבחינה זו ניתן לומר כי מדובר בהצלחה מסחררת. בוגרי מערכת חינוך זו מצויים בכל המערכות במדינת ישראל, ושומרים באופן בסיסי על זהותם הציונית דתית. מאידך גיסא, מערכת החינוך מדגישה הדגשה משמעותית את היחס לארץ ישראל כאל ערך העומד בפני עצמו, ואינו מותנה דווקא בקיומה של מדינת ישראל. ההתיישבות בארץ ישראל, הלימוד, המחשבה עליה, השאיפה לחיבור עם ישראל עם כל מרחבי הארץ, הקישור ההיסטורי, המשמעות ההלכתית – נושאים אלה כולם הם חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הזו. מדובר הן בחינוך הפורמאלי, ויותר מכך בתנועות הנוער, המדגישות את סוגיית התיישבות בארץ ישראל כאחד היסודות המהותיים של הקיום היהודי בארצו. הציונות הדתית השיבה לתחייה את מסורת הטיול עם התנ"ך בשבילי אבות; היא העמיקה את האתוס של טיול בכל הואדיות האפשריות; יום שחרור ירושלים הפך להיות מעין "יום העצמאות של הדתיים", בו מודגשת המשמעות הגאולית של התקופה דווקא מתוך שיבתנו ללב הארץ והאומה; חלק גדול מהפעילות החברתית בבתי הספר מתקיים במדרשות ובבתי ספר שדה המכוונים להעמקת הקשר שבין העם לבין ארצו;  יש להדגיש כי כלל אין מדובר בחינוך פוליטי, והעוסקים בו אינם מגייסים בדרך כלל את הלומדים לצורך משימה פוליטית. מדובר בעיקרי אמונה שאנשים מאמינים בהם, ורואים זאת כחלק בלתי נפרד מחובתם לחנך לערכי יסוד של הקיום היהודי. מובן מאליו שבדרך זו הופכת ההתיישבות לאחד ממוקדי החינוך והייעוד, בצד ערכים אחרים רבים.

 

המשקל הגדול של העיסוק בהתיישבות בארץ ישראל לא מנע את החינוך הציוני דתי לעסוק בנושאים רבים אחרים. ערכי הצדק החברתי, הזהות הדתית והיהודית, קליטת עלייה ומעשי חסד הם רק חלק מהתחומים בהם עוסקים בהם בני הנוער במערכת החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. ההאשמות הרבות כי הציונות הדתית התרכזה בארץ ישראל בלבד ולא עסקה בעניינים אחרים אין לה על מה שתסמוך מבחינה עובדתית.

 

שורשי המשבר

א. השינויים בחברה הישראלית:

אף על פי כן ניתן לומר כי ראייה זו של ארץ ישראל כמרכז ההוויה והשאיפה הביאה את החינוך הציוני דתי להיות עיוור לשני עניינים מהותיים.

ראשון בהם הוא התהליכים שעברו על מדינת ישראל. החברה הישראלית חוללה שינויים רבים בזהותה העצמית בעשורים האחרונים. חלק מהם קשור באופן ישיר לנושא דיוננו. היא המירה חלק מיחסה לארץ ישראל ליחסה למדינת ישראל, ואת זהותה כמדינה יהודית בזהות ההולכת ומתעצמת כמדינה אזרחית. בג"ץ קעדן לדוגמה, שאסר פסילת מגורים של ערבי בישוב יהודי הוא סימן מובהק לכך. תחומי העניין של החברה השתנו: החברה הישראלית אינה מעמידה בראש מעיינה את שאלת ההתיישבות בארץ ישראל. גם כשעוסקים בהתיישבות זו היא מוערכת באמות מידה ביטחוניות ומדיניות ולא כערך מוחלט וכחבל ארץ היונק מקדושת הארץ ומהיותה נחלת אבותינו. תחת זאת עוסקת החברה בסוגיות שונות לחלוטין – מאבקים חברתיים, תרבות, כסף וכלכלה, בילוי, צריכת המונים, איכות הסביבה, "העידן החדש" וספורט – חלק ברמות הגבוהות של תחומים אלה וחלק בביב האשפתות. לאמור: בעוד מערכת החינוך הציונית דתית ממשיכה לעסוק בשאלת ההתיישבות בארץ ישראל מכוח הקשר של הלאום היהודי לארץ ישראל הולכת החברה הישראלית ומגבשת זהות חברתית אזרחית. זהות זו מדברת בשפה פחות לאומית, והלאומיות נראית בעיניה כלאומנות גזענית; היא בכלל מדברת בשפה פחות קולקטיבית בעוד שבחינוך הציוני דתי שאלת הקולקטיב היהודי היא בסיס הזהות המרכזי; יסודות המימוש העצמי שהפכו להיות יסוד התרבות הישראלית נראות בעיני החינוך הציוני דתי כאיבוד זהות; מציאות זו חשפה בפני בוגרי הציונות הדתית עובדה שהפתיעה אותם – הם הופכים להיות בלתי רלוונטיים, שפתם אינה מובנת לשפת הרוב, והם נדחקים לשולי המחנה. הציונות הדתית שהפכה לתנועה מרכזית באומה הישראלית בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת למניין הנוצרים מוצאת עצמה בקצה החברה האזרחית, כאשר אנו עצמנו ממשיכים לראות את תפיסת העולם שלנו כמיועדת להוביל את הנהגת האומה הישראלית.

ניתן להדגים תופעה זו דווקא באחד ממקומות ההשתלבות המרכזיים של הציונות הדתית – השרות הצבאי. דווקא בשעה ששכבת הקצונה הבינונית בצבא מכילה בתוכה אחוז ניכר של קצינים דתיים במספר הגדול בהרבה ממשקלם באוכלוסייה, התברר שעובדה זו כבר אינה כה חשוב במבנה המשתנה של בחברה הישראלית, ושאלת השרות הצבאי המשמעותי כבר אינה כה משמעותית. למעלה מכך, על אף הציפיות כי עמדת הצבא בתוכנית ההתנתקות תושפע מהמספר העצום של קצינים וחיילים דתיים ביחידות המובחרות של הצבא התברר כי לא הייתה לכך השפעה כלשהי ברמה העקרונית (אם כי ברמת השטח הופעל שיקול דעת על ידי שני הצדדים). מובן שהדחיקה העצמית לשוליים בשל אי תשומת לב לשינויים בחברה הישראלית זה הביאה לשתי תוצאות מנוגדות אצל ילדינו. חלק מתלמידנו אימץ לעצמו את האתוס של המיעוט יודע הכל, הצודק דווקא מול תהליכי החילון וההתקרנפות, ההתערטלות הערכית והכישלון הציוני, ומעצים יותר ויותר זהות מתרחקת זו. זה תהליך המתרחש כבר כעשר שנים מאז ההתקפות הקשות על ילדינו בעקבות רצח רבין. עקירת המתיישבים מגוש קטיף וצפון השומרון והצורה המחפירה בה ממשלת ישראל לא נערכה לטפל באנשים אך מעצימה מגמה זו. חלק מילדינו אימץ בדיוק את המהלך ההפוך, ובעיקר בגילאים מעט יותר מבוגרים מתלמידי התיכון. הם הפנו עורף לעולם ההתיישבות והשתלבו בעולם התרבות הישראלי ברמות הגבוהות שלו וחלקם בביב השופכין. ברם, רוב בוגרי הציונות הדתית נבוכים מאוד בשל שאלת הזהות המתחדשת – הן בעימות המתקיים בין מדינת ישראל לארץ ישראל, והן באווירה התרבותית הפוס-מודרנית החודרת לתחומי החיים כולם. הם רואים כי ארץ ישראל שלהם ננטשת על ידי המדינה שהם כה אוהבים וכלי הביצוע הוא הצבא שלו הם הקדישו את חייהם בשנים האחרונות. הם מבינים לעומק כי ארץ ישראל אינה עומדת עוד במרכז ההוויה, על אף העובדה שהיא ראויה להיות כזו, והם נבוכים וסוערים ונעים מקצה לקצה באנרגיה עצומה אך ללא מוצא. מוצא מסוים מצוי בפעילויות התנדבותיות רחבות היקף, אך אין בו די.

 

ב. התביעה המוסרית מהיות ארץ ישראל ארץ הקודש:

שני בהם הוא עניין פנים-דתי שיש לו משמעות רחבה מאוד. כאמור לעיל, היחס העקרוני לארץ ישראל הוא כאל ארץ הקודש שהיא "לפני ד'". יחס זה מבוסס על העמדה התורנית, ועל הפסוקים הרבים המדברים על קדושת הארץ וייחודה. דא עקא, שדווקא בשל עמדה זו מדגישה התורה חזור והדגש כי ארץ זו מחייבת התנהגות מיוחדת. הדר בפלטרין של מלך אינו רשאי לנהוג כפי שנוהג הגר במרחבי הגלובוס. על כן מדגישה התורה כי קדושת הארץ מחייבת התנהגות מיוחדת במינה. התורה מחייבת זהירות יתרה משפיכות דמים בכל מרחבי הארץ, ורואה בשפיכות דמים – במזיד, בשוגג, בתאונות, באלימות – כתם נורא על הארץ שמאיים על הזכות להתגורר בארץ הקודש; קדושת הארץ מחייבת התנהגות מינית צנועה וטהורה, והתורה מאיימת בספר ויקרא כי אם התנהגות צנועה זו לא תישמר הארץ תקיא את יושביה; נביאי ישראל דיברו על גלות שתבוא בשל העובדה שלא נוהגים בארץ במנהג בני אדם מוסריים. הם האריכו בדבריהם בחובת הצדק והמשפט, תשומת הלב לגר ליתום ולאלמנה, וחוקי עבודה הוגנים וצודקים; משורר ספר תהילים הציב את השאלה "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", ותשובתו הייתה " נקי כפים ובר לבב....". הפן הזה של בחינת מעמדנו הרוחני בארץ ישראל לא הועצם דיו בחינוך הציוני דתי. המאבק על ארץ ישראל מתנהל במישורי החוץ והביטחון מתוך עמדה דתית, ואילו ניהולו בתביעת הצדק המשפט הזהות היהודית והצניעות כמו גם במהלך של צמצום אינטנסיבי של שפיכות דמים – אינו מוטמע בחינוך. עובדה זו היא מחדל חמור במישור הדתי, שכן אינך יכול להיות קשור בארץ ישראל מצד קדושתה ולא לפעול למענה, ואינך יכול להתבסס על התנ"ך בשעה שאין אתה קשוב לדברי מוסר הנביאים, ומאזין לחובות המוסריות והחברתיות שהשהות בארץ זו מחייבת. כאן נקשרות הן התפיסות הדתיות והן שאלות הקיום היסודיות של מדינת ישראל וחברתה.

החברה הישראלית מצויה כיום במקום לא טוב. היא מאמצת נורמות שחיתות שלטונית וקשרי הון שלטון ועיתון חמורים מאוד; היא אלימה, ותרבות השיח והעימות בה אלימים מאוד; היא רווית שפיכות דמים מסוגים שונים; היא מפרקת את מוסד המשפחה, והנאמנות הצניעות הקודש והטוהר אינם מהווים מוסד יסודי בחיי המשפחה; כל אלה הן טענות היכולות לעמוד בפני עצמן, והן היו יכולות להיות יעד למאבק גם לו הייתה מדינת ישראל מוקמת באוגנדה. ברם, העמדה הדתית מחייבת לראות בהן גם סיבות הממוטטות את זכותנו על ארץ ישראל – לא בויכוח בינינו לבין אויבינו ואומות העולם, אלא כעניין פנים-דתי העוסק בקשר שבין א-לוהים ואדם. איבודם של חלקים מארץ ישראל צריכים היו לעורר גם מחשבה דתית על סיבות האובדן, אולם האנרגיה כולה הופנתה במערכת החינוך לתוצאות הסוערות של ההתנתקות, ותשומת הלב לא ניתנה להיבט זה.

לא זו בלבד, אין ארץ ישראל עומדת לבדה כשאלת זהות מהותית של העם היהודי. אמנם אין היא "אבר חיצוני לאומה" והיא קשורה בקשר מהותי עם הגדרת עם ישראל כאומה, אך המבקש לקשור בין האומה לבין הארץ צריך לבנות גם את הזהות היהודית הכללית של החברה הישראלית. זהות זו אינה יכולה להיבנות בשעה של הסתגרות בישובים. אינני בא לשלול את ההתיישבות בישובים הומוגניים אם הדבר נוח לבני אדם, ולאמתו של דבר אין במגורים המשותפים משקל גדול בעידן האינטרנט ושאר צורות ההתקשרות. הכוונה היא לחוסר מעורבות כללי ההולך ומתפתח. הרוצה להביא את בשורת הזהות צריך לאמץ לעצמו את הדרכים בהם נפגשים ב"ככרות השוק" של מדינת ישראל, ובדרך זו להביא את בשורת ארץ ישראל שהייתה קיימת בציונות החילונית בהיקפים עצומים להתחדשות.

 

המשמעויות החינוכיות המעשיות לאור תוכנית ההתנתקות:

הטלטלה העצומה שהביאה תוכנית ההתנתקות בכנפיה למערכת החינוך הממלכתית-דתית נמצאת רק בתחילתה. שאלת ארץ ישראל והחינוך לה תלבש פנים חדשות, ובוודאי תגיב לחלק מהדברים הרשומים ברשימה זו. אני מאמין כי היא צריכה להיות מוקד בעיקרי אמונתנו והיא תמשיך להיות מוקד בחינוך ילדינו. ברם, השילוב שבין שני המוקדים – הארץ והעם – ילך ויגבר, והחיבור שבין הארץ והנאמנות כלפי הא-לוהים תעצב אף היא יותר ויותר היבטים מתחדשים של ארץ ישראל.

בפני המחנכים ניצבת היום מגמה משולשת. חלק מהתלמידים מעלים שאלות כבדות משקל ביחס למדינת ישראל. הם מערערים על השותפות במדינה, על השרות הצבאי, על הלגיטימיות של בין המשפט העליון ועוד ועוד. בשיחות עם תלמידים אנו מגלים כי הם במצוקה אמיתית – מושגים שהיו קדושים בעיניהם ובעלי משמעות עמוקה טופחים על פניהם, והם אינם מצליחים לגשר בין כעסם על המדינה ובין יכולת ההתנהלות במציאות כאותית זו. בשל כך, אנו המחנכים חייבים לשוב ולדבר על דברים שהם מבראשית, ולאפשר להם לבנות כעין "מפת דרכים" להתנהלות בפער שבין חזון לבין מציאות. ייתכן שדווקא לימוד ימי בית שני כיסוד מהותי בתוכנית הלימודים, הוא הדבר הנכון לעשות עתה. גם בימי בית שני נפער פער בין הציפיות שליוו את שבי ציון לבין המציאות, והם התמודדו עם שאלות זהות וביטחון  די דומות לאלה שלנו. הקשר למדינת ישראל ולעם היהודי כולו הם בסיס זהות עמוק היכול להשפיע השפעה טובה על סערתם הפנימית.

מגמה שנייה, ובמקביל, היא חידוש הברית והקשר עם ארץ ישראל. טיבם של בני נעורים שהם נעים מקיצוניות אחת לשניה. בשל כך, קיימת סכנה כי יתערער אצלם הקשר עם הארץ ועם מהותה, ותישמט קרקע יציבה תחת רגליהם, עד למעבר לקיצוניות ההפוכה של סלידה מעיסוק בארץ ישראל ובריחה ממנו. דווקא בשעה קשה זו טוב לחדש את הברית ואת הקשר עם הארץ.

ברם, עיקר העיקרים הוא התוויית בסיסי זהות נוספים. ישנה חשיבות עילאית להעמקת תשומת הלב לכיוונים נוספים, ובעיקר לתחום ההולך ותופס את מרכז העיסוק והוא הצדק החברתי. הדבר הכרחי ועשוי להיות בסיס מחודש הן לחיפוש כתובת למיצוי האנרגיות העצומות המסעירות את בני הנוער, והן להבחנה מחודשת במשמעות המוסרית של ישוב ארץ ישראל. הפניית משאבים חינוכיים רבים לכיוון זה תהפוך את המשבר הקשה למקור צמיחה, ותהיה חלק מקידום החברה ותיקון העולם.