דרך ארץ - חיבור התורה והחיים

תפישת העולם כי התורה הינה המקור היחיד לשאיבת רצון רבונו של העולם, לאמת, לאתיקה, להדרכה המעשית ולמבנה החינוכי מביאה לשתי תוצאות חמורות: הראשונה שבהן היא פראקטית, מעשית, והיא מהווה אינדיקציה שמשהו לא נכון בראיה זו. השניה היא המהותית יותר, והיא שורשה של הראשונה.

הבעיה הראשונה היא בסתירה ההולכת וגוברת שבין האדם לבין דבר ד'. אנו מגדלים את עצמנו כשואלי שאלות, כאנשים שכל תחומי החיים אינם זרים להם, כמעורבים בתרבות העולם, כנותנים משקל של ממש לתחושותינו ולהוויתנו האנושית - והעימות בין כל אלה לבין מה שנראה כרצון ד' הוא בלתי נמנע. אם אכן התורה היא המקור היחיד לגילוי רצונו יתברך, אזי חלק גדול מתחומי החיים איננו רלאוונטי לגביה ואינו תופש מקום בהדרכה ההלכתית הרגילה, וחלק אחר אף נראה כמנוגד לה. זהו אחד מהשורשים של תוצאות בעיתיות בגידול ילדינו, של זהות דתית שמן השפה ולחוץ, של פער בין הפה והשפתיים ושל לב רחוק, של תחושה שתפקיד התורה הוא לאיים ולהכניע, לדרוס ולכבוש. סתירה זו מוצאת את יישובה בדרכים שונות, או בדרכים של בחירה באחד מן הקצוות, או בקיצוניות דתית הבנויה על התנגדות לכל אלה, או באטימות רוחנית ופרישה מהקשר העמוק לרבונו של עולם, או בדרכים של פשרנות. הפרשנות הדתית הקלאסית לתופעות אלו היא היצר הרע, המאדיר את עצמיותו ואנוכיותו של האדם עד שהם מסמאים את עיניו מלראות את המאור שבתורה. הפרשנות שלמדנוה מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל היא שבראש ובראשונה יש לראות בעימות שנוצר מציאות המחייבת בירור בתוך תנועה רוחנית אמונית ולשמוע את הקריאה הגדולה לחשיפת השורשים האמיתיים של התופעה.

הבעיה השניה, האמיתית, השורשית, היא שתפישת עולם זו אינה נכונה. התורה עצמה מעידה על מציאות חוץ תורתית המהווה אף היא מקור להליכה בדרכיו: למן צוויה על עשיית הישר והטוב, הכללי, האנושי,  ועד לסיפוריה: האבות באים עם טיעונים שאנו היינו מכנים אותם היום כטיעונים מוסריים גם כאשר הם ניצבים,לכאורה, נגד רבונו של עולם, התורה עצמה מלאה טיעונים מוסריים המתורגמים ללשון בני אדם, התורה עצמה ניתנה לאחר עשרים וששה דורות של עולם קיים הפועל על פי חוקיו שלו ודרכו שלו במפגשו עם הקב"ה, ועוד ועוד. כל משפט מהדברים האמורים אמנם זקוק לליבון ולהוכחה שהם מחוץ למסגרת מאמר זה, אך התמונה הכללית המצטרפת היא שהאדם המאמין מחוייב לשתי דרכי ההתגלות של הקב"ה, לא רק לזו שמצויה בתורה הכתובה והמסורה אלא גם לזו המתגלית דרך הבריאה, ובלשונו של הרב קוק 'עיקר ידיעתנו באלוקות היא אחד, בורא, מצווה'.

מה טיבה של זיקה כפולה זו, 'בורא' ו'מצווה' ?

רבונו של עולם לא רק נתן את התורה אלא גם ברא את העולם. מערכות תחושותיו של האדם, רצונותיו, מאוייו, מוסריותו ועוד ועוד גם הם מעשה אלוקים הם. המפגש שבינהם לבין התורה לא נועד, מלכתחילה, ליצור עימות בין השניים. תורה לא ניתנה כדי לבטל את מה שעולה מתוך הבריאה האלוקית. הבריאה איננה הרע הקדמון שאיתו התורה צריכה להילחם. המפגש שבין השניים הוא האתגר האמונתי הגדול לבקש את ההתאמה שבין העולה מתוך התורה לבין העולה מתוך הבריאה. הרב קוק, בניגוד לרב סולוביצי'ק, האמין ביכולת התאמה זו ובאתגר הגדול העולה ממנה. במקום שמתגלית סתירה יש צורך לייסד משנה סדורה בדבר התמודדות עם סתירות מסוג זה. סתירה זו מחייבת לקרוא מחדש הן את האדם והן את התורה, לנפות את התרבות מעוותיה ואת לימוד התורה מטעויותיו, להקדים לכל אלה עבודה מוסרית עמוקה של יראת שמים וטוהר רוחני ולתור אחר נקודות החיבור ההולכות ומתהוות. כל אלה הם תורה גדולה בפני עצמה, תורת החיבור.

אדם דתי איננו יכול להכיר בחילוניות, בכפירה. הקריאה 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד' מכלילה ב'אחד' שבה את כל גלויי העולם תחת כנפיו של רבונו של עולם. הכפירה היא שקר, והיא ככזו אינה יכולה לזכות בהכרה. אולם אדם מאמין חייב להכיר בחילוניות שבתוכו, בכך שמה שמיוצג היום על ידי החופש והליברליות, התרבות והאומנות, השלטון המסודר ומערכת השיפוט האנושית הוא חלק ממנו, וחלק אמיתי, לא בהכרח היצר הרע (אם כי גם הוא קיים בו ויש לאסור מלחמה אף נגדו). הבסיס להכרה בכל אחת מהתנועות הרוחניות שבאומה, כולל החילוניות, אינו נובע מהכרה באמת המוחלטת שהיא מייצגת אלא באמת היחסית, באותו חלק מתוכה שקיים באדם המאמין עצמו. המאמין אינו נלחם באנושיות שבו, אינו רואה בעקידת יצחק, בפרשנות המקובלת שלה, דרך תמידית, אלא חריג העוסק בהכרעה שבין העולמות כמציאות נדירה וחד פעמית.

זהו הבסיס להכרה החלקית בכל תנועה, בכל אירוע רוחני. הבסיס הזה הוא שמהווה את הגשר היסודי שבין אמונה ודבקות מוחלטת ברבונו של עולם לבין  הקשר עם העולמות החברתיים שמסביב לנו. החילוניות אינה זקוקה להכרתנו בה, והגשר בינינו לבין החברה החילונית איננו נבנה לא על מלאכתיות ולא על צמצום אמונתנו הדתית. להיפך, הרחבה אמונתית זו, הכוללת בתוכה הכרה שכל מה שמיוצג על ידי תנועה אנושית בעולם הוא חלק מאתנו, ממה שאנו מבקשים להיות, היא הבסיס.

לתפישת עולם זו יש משמעות נרחבות בדבר היחס שבין דבקות לפתיחות, שבין קפדנות הלכתית ובין עושר תרבותי. חינוך אמיתי אינו זה ההולך באמצע, אלא זה ההולך בשני הקצוות גם יחד. המבקש ליצור גשר שכזה צריך להיות שייך, בראש ובראשונה, לשני העולמות גם יחד. אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את החשיבה האמונית, יראת ואהבת שמים והדבקות ההלכתית, מחד גיסא, ואת ההכרה הפנימית של מה שבתוכנו ומה שבחברה הישראלית הכללית, מאידך גיסא. אנחנו טועים לא אחת בנסיון מוקדם מידי לפשר בין השניים. עוד קודם למציאת הזיקה הדדית וההשפעה יש צורך להיות שייך אליהם לעצמם. ככל שנגביר את דבקותינו הדתית נוכל להעשירה על ידי הרחבתה לעולמות אנושיים רחבים, וככל שנהיה עשירים יותר בעולמנו כן יופרה החלק התורני שבו. חלק מדברים אלה כבר אמצנו לעצמנו: עצם העובדה שלימודי חול נהפכו לחלק בסיסי במערכת החינוכית וההתפרנסותית שלנו (לא רק מסיבות כלכליות אלא כחלק מראיית עולם), מעידה על כך שאנחנו, כעיקרון, רואים גם את האנושיות והטבעיות כבסיס לדרך החיים. ישיבת תיכונית שרואה בהתמדה בתורה ובמניעת ביטולה את האתגר הלימודי הגדול ביחד עם ההגעה לשיאים בלימודי החול ובתרבות ההומניסטית היא זו ההולכת בדרך של זיקה הדדית, בניגוד לאחיותיה אשר מתפשרות על השניים או בוחרות באחד מהם. גם השתתפותינו במדינת ישראל המערבית והדמוקרטית בנויה, בדרכים שונות, על ההכרה שעצם הרצון הטבעי והאנושי למדינה שכזו איננו יכול לעמוד בסתירה לרצון שמים, ואנו מצווים לחפש את המפגש שבין השניים, לאור תורת החיבור, הקריאה המחודשת, הבירור והזיקוק. חיפוש זה מביא לשלילת הטעויות והעוותים בתפישת המדינה הקיימת היום ומביא, במקביל, למציאת היסודות השלטוניים בתורה עצמה. אולם, האדם הראוי לעסוק בחיפוש זה הוא מי שייך, באופן עמוק ויסודי, לשני העולמות.

האתגר הגדול של תקופתינו עדיין עומד לפנינו: הוא החיבור שבין התורה והחיים האישיים והפרטיים, המוסר והטבע, התרבות והאנושיות והרוצה לעסוק בכך חייב להיות מחובר אל העוצמות המשמעותיות של השניים, כאשר הם מנופות מסם המוות העשוי להיות בתוכן.  ההשפעה הגדולה ביותר שיש לאתגר זה על ישובינו היא שאנו רחוקים מאוד ממשנה סדורה על מעמד ומקום התרבות בישוב תורני. חוסר משנה סדורה זו הוא טבעי והוא חלק ממהלך הגאולה הגדול. צריך הרבה סבלנות ויראת שמים, מתינות ותעוזה, נכונות לחפש עולמות חדשים עם אחריות למסורת. הרב קוק רתב על תקופתו שדברים רבים שהיו חייבים להיות בראש סדר הלימוד והבירור ולא נעשו, נכפו על החברה בעל כרחה. כך, לדגמא, היחס להשכלה שנכפה על עם שיראל לעסוק בו. אף בסגיא זו של חיבור התורה והחיים דהיום אנו מגיעים למצב שבו סגיא זו נכפית עלינו, בעיקר בגלל ילדינו. קביעת הרב חרל"פ זצ"ל שבכל דור ודור יש נקודה מיוחדת של הדור עשויה לברר שבדורנו הנקודה היא התרבות והמוסר, וייתכן ואנו קרואים ליזום עיסוק בכך ולא לצפות לכפיתו עלינו.