מבוא לספר שו"ת ההתנתקות

מבוא לספר שו"ת ההתנתקות

 

בספר זה מלוקט חלק מדיאלוג מרתק שהתרחש באתר האינטרנט "מורשת" כחלק ממערכת השו"ת הוירטואלי בעת תקופת ההתנתקות מגוש קטיף. הדברים המוצגים בו מוצגים כמעט ללא שינוי, מתוך מטרה לעקוב אחר תופעות שונות, ובעיקר עמדות שונות בתוך הציונות הדתית ביחס להיבטים מגוונים של העקירה מגוש קטיף, וניסיון להציג משנה סדורה ביחס לכל התהליך. ליבו של הספר הוא שאלות שהופנו אלי ותשובות שהשבתי על ההתנתקות, והמבוא הקצר שלפניכם מציג את הקשר הדו-שיח המובא בו.

 

על תוכנית ההתנתקות:

תוכנית ההתנתקות היא שם "מכובס" לתוכנית מדינית שהגה אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, וביצועה הלכה למעשה. עיקרה של התוכנית היה נסיגה חד צדדית מגוש ההתיישבות ברצועת עזה – גוש קטיף, ומגוש יישובים נוסף בצפון השומרון. נסיגה זו כללה עקירת כל תושבי הגושים מבתיהם, הריסת כל המבנים ומפעלי ההתיישבות, והתייצבות בגבול הבינלאומי של ישראל. אריאל שרון לא ביאר באופן פומבי אף פעם מהן המטרות, מה הסיבות ומה המגמות של הריסה זו, ועל כן גם לא התקיים דיון ציבורי ראוי בתוכנית עצמה. מובן מאליו כי העמדות בציבוריות הישראלית ביחס אליה היו מקוטבות.

תוכנית ההתנתקות חשפה למעשה שפות שונות המובחנות בצורה בולטת בחברה הישראלית. לו הייתי צריך ללמד פוסטמודרניזם מהו, ובעיקר מהו משמעו של נרטיב ושל היחס בין עובדות אובייקטיביות ובין עיני המתבונן, דומה שאין טוב מההתנתקות כדי להציג את המציאות בשלמותה. במדינת ישראל מסופרים שני סיפורים קיצוניים ביחס להחרבת גוש קטיף, המנוגדים זה לזה באופן בולט. הדבר נכון גם כיום במרחק של כמה שנים מאותה תקופה נוראה, ועל אף קריסת חלק גדול מההנחות שעמדו בבסיסה ואף לאחר מבצע "עופרת יצוקה" נותרה המחלוקת בעינה. הסיפורים המנוגדים כמעט ואינם חלוקים בעובדות, ודווקא משום כך בולטת מאוד ההבחנה ביניהם. ההבדל ביניהם מתחיל כבר בשם – כיצד נכון לקרוא לתוכנית זו. בעולם הציונות הדתית משתמשים במילים כמו חורבן, גירוש, עקירה גלות וטרנספר, ומוחים למעשה על מכבסת המילים שהתעלמה מההיבטים האלה. ואילו רוב הציבור במדינת ישראל ממשיך לקרוא לתוכנית בשם "התנתקות". הראשונים רואים, כאמור, במילה "התנתקות" מכבסת מילים מכוערת, ואילו האחרונים רואים בכל אותם מילים קשות שפה שאינה ראויה כאשר מדובר בדיון פוליטי (בספר זה לא בחרתי באחד הביטויים, והשתמשתי בחלק מהן לסרוגין). ההבדל בשמות מעיד כמובן על התייחסות ערכית ותוכנית שונה לחלוטין.

ההבדלים אינם נעוצים בשפה בלבד אלא גם בהתייחסות לעוצמת העקירה. מצד אחד ציבור גדול רואה בגירוש מעשה טראומטי שהדיו לא ישכחו ולא ייסלחו, ושנחצו בו כל הקווים שבין אדם לרעהו. "יהודי כן גרש יהודי", ופעל בכך נגד הסולידריות המהותית שבתוך האומה הישראלית, ובניגוד מוחלט לאתוס היסודי של מדינת ישראל. ואילו ציבור אחר רואה בו פעולה פוליטית, מוצלחת יותר או פחות,המגשימה למעשה את החובה להיפרד מהפלשתינאים ולשמור על "רוב יהודי" וגבולות בינלאומיים מוכרים, שהם הדבר הטוב ביותר והנכון ביותר למדינת ישראל. הויכוח הוא גם על השאלה באיזה מונחי זמן אנו צריכים לנקוט בשעה שאנו עוסקים בעקירה מגוש קטיף: לדעת רבים במדינת ישראל יש לנקוט בלשון עבר:ההתנתקות הושלמה והפכה להיות חלק מההיסטוריה של עם ישראל, ועתה יש להתמודד עם תוצאותי כל אחד לפי דרכו. לעומת זאת, עולם ההתיישבות אינה מתייחס להתנתקות כאל דבר שהיה בעבר, והיא למעשה לא תמה. בתוכנו חיים אנשים רבים מצולקים וכואבים, החשים את הזנחת המדינה ואת ההפקר שנהגו בהם, ואחריות המדינה למעשיה עדיין לא מולאה. לא זו בלבד, אלא שלדעת חלקים בה מדובר במעשה פוליטי הניתן לתיקון ולהשבה, ותנועת "חומש תחילה" קוראת לשוב בתחילה לישובים בצפון השומרון (שכן השליטה בשטח לא הועברה לפלשתינאים) ולאחר מכן "נשוב לכל ישוב" גם בגוש קטיף.

גם ביחס למשקלה של ההתנתקות ניתן לראות הבדל ניכר בין שתי השפות. בעוד שציבור המתיישבים רואה את העקירה מגוש קטיף כאחד האירועים הדרמטיים ביותר שהיו בהיסטוריה של מדינת ישראל, קבוצה אחרת בציבור אינה מייחסת את אותו משקל לימים אלה. סביר להניח כי אם ייערך משאל תיאורטי התר אחר  האירועים המהותיים ביותר שאירעו במדינת ישראל בששים שנותיה הראשונות – רק חלק יציינו את ההתנתקות כאחד מעשרת האירועים האלה וחלק ישכחו שהיא בכלל אירעה.

העקירה מגוש קטיף השפיעה גם השפעה ניכרת על המבט הדמוקרטי. אנשי הגוש ותומכיהם הרבים מאוד ראו במדיניות זו את אחת העוולות הגדולות ביותר שנעשו לכאורה בשם הדמוקרטיה. הדמוקרטיה נוצלה לרעה בדרך המכוערת ביותר, וההתנתקות היוותה למעשה פעולה של "נבל ברשות הדמוקרטיה": היא החלה בגניבת שלטון, ובניהול מדיניות מנוגדת לחלוטין מזו שהובטחה לפני הבחירות; היא לוותה בפעולות דמוקרטיות שאסור שתעשנה, כמו פיטורי שרים כאשר ראש ממשלה אינו מסכים עם עמדתם; היא המשיכה בפעולות שגם לדמוקרטיה אין סמכות לבצע. אחד המאפיינים המהותיים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית המערבית, אם לא החשוב שבהם, הוא רשימת הזכויות שמגנה על הפרט מפני עריצות הרוב. רשימה זו מכילה את זכויות האדם שרוב אינו רשאי להפקיע. ואילו בתוכנית ההתנתקות הופרו זכויות האדם, כמו זכות הקניין והאיסור לגרש את האדם מביתו; גם הבטחת ראש הממשלה להתייחס למשאל מתפקדי הליכוד והפרתה הגסה נתפשה כסטייה מוחלטת מעקרונות הדמוקרטיה, והתחמקות הממשלה מעריכת משאל עם היא חלק מכך. לעומת זאת, מן העבר השני רואה הציבור את תוכנית ההתנתקות כפעולה פוליטית לגיטימית, שעברה את כל ערכאות ההכרעה הדמוקרטיות – כנסת, ממשלה ובית משפט עליון – והיא נעשה כחלק מהמשחק השלטוני המקובל בעניינים רבים. ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות נתפסה על ידי קבוצה זו לא רק כמאבק פוליטי מוטעה, אלא כניסיון לערער על כל מהותה של השיטה הדמוקרטית, המקבלת הכרעות במוסדות השלטון שלה, ומבקרת את מוסדות השלטון בדגש מיוחד על שמירת זכויות הפרט דרך בית המשפט העליון ולא דרך חסימת כבישים ומרי אזרחי. לא זו בלבד, אלא שפעולות המתיישבים נגד כוחות הביטחון נתפסו כערעור מוחלט על קיומה של מדינת ישראל.

ישנם עוד היבטים המחריפים את תחושת השפות השונות והמנוגדות. הציונות הדתית חשה נבגדת: חבל ארץ המבטא יותר מכל את הטוב והיפה בחיי תורה ועבודה, צדק חברתי, התיישבות וערכים נהרס, וזאת גם ללא כל הצדקה וללא כל התקדמות בתחומים האחרים. תרומתה של הציונות הדתית לחברה הישראלית, אחוזי ההתגייסות והרוח שהיא נושאת בתוכה, לא זו בלבד שלא זכו להערכה אלא להפך. התחושה היא כי מהצד המזרחי של הגדר לא המתין עם ישראל באמפתיה, בשותפות גורל, ברצון לבנות ולשקם. ואילו מהצד השני התחושה הפוכה לחלוטין – הציונות הדתית היא זו שרמסה את היקר והחשוב – מוסדות מדינת ישראל, איסור סרוב הפקודה בצה"ל, מרי אזרחי ומרד כנגד מוסדות השלטון – ועל כן, אין לה אלא להלין על עצמה. כאן גם יש הבדל בטענות העובדתיות: אנשי גוש קטיף ותומכיהם מלינים בעוז על ממשלת ישראל שלא עשתה אפילו את המינימום הנדרש כדי לאפשר את ההתיישבות מחדש של אנשי הגוש, ואילו מהצד השני מוטחת האשמה כי המתיישבים הם אלה שסירבו לשתף פעולה מלכתחילה, ועל כן הם אשמים בגורלם, ולמעלה מכך – לטענתם סכום הכסף שמדינת ישראל השקיעה לטובת המתיישבים שגורשו היא עצומה, ואינה עומדת בשום פרופורציות של פיצויים. כמובן שיש להוסיף לכך את העובדה כי מתנגדי ההתנתקות טוענים כי במבט לאחור היא הייתה כישלון מוחלט, שחייב את מדינת ישראל לצאת למבצע עופרת יצוקה בעקבות הבריחה מגוש קטיף, ואילו תומכי ההתנתקות רואים בה הצלחה ושמחים על כך שאין אנו נמצאים עוד ברצועת עזה.

גם ההערכה של דרכי המאבק נתפסים באופן שונה לחלוטין. מתנגדי ההתיישבות מדברים בשפה קשה מאוד כנגד הנאבקים על גוש קטיף, וטוענים מולם כי הם ביקשו בהרס פיהם להרוס את הכל. לדבריהם, הייתה אלימות רבה במאבק (גג בית הכנסת כפר דרום לדוגמה), פעולה לא-הגונה והפעלת לחץ פסיכולוגי קשה על כוחות הביטחון שמצאו עצמם לכודים בפקודה שהיו שמחים שלא לבצע, קריאה למרי אזרחי והרס מוסדות המדינה, אי-קבלת הכרעת הרוב וחוסר הגינות כלפי חיילים התומכים בעמדות שמאל ונאלצים לשרת ב"שטחים". לעומת זאת, המתיישבים ראו בפעילות נגד ההתנתקות אהבת יתר, ואחת המסקנות שחלק מהם מובילים עתה לאחר העקירה מגוש קטיף היא "באהבה - לא ננצח". בראיית עולמנו, מדובר במאבק שהצטיין בחוסר האלימות שבו ובעיקר ביחס למשמעות גרוש בני אדם מבתיהם, בהכרעה שמומשה לא לפרוץ את הקווים האדומים (כמו בכפר מימון), בהכנה פסיכולוגית מרושעת שנעשתה על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ובנאמנות לחוק שלא הצדיקה את עצמה.

השפות השונות הם נושא לעצמו, המחייב דיון נרחב בציבוריות הישראלית. אולם יש לעובדה זו השפעה נוספת, והיא תהליכים פנימיים המתרחשים בציונות הדתית פנימה, והמושפעים השפעה ניכרת מהשוני בשפות. התוכנית וכל מה שהיה סביבה חשף את הציונות הדתית לשאלות זהות עמוקות: שאלת זהותה בתוך מדינת ישראל ומול מוסדותיה; שאלת זהותה מול אמונתה הדתית וקיום המצוות; שאלת זהותה של הציונות הדתית מול האוטוריטות הרבניות; שאלת הזהות הפוליטית שלה והיחס בין זהות זו ובין ההלכה; היחסים שבין הציונות הדתית ובין הצבא והשרות הצבאי; שאלת זהותה הדמוקרטית של היהדות, ועוד ועוד. שאלות אלו עלו בצורות שונות ומגוונות, בכלי ביטוי שונים, בתקשורת ובספרות הדתית, ולמעשה מלווים את הציונות הדתית ואת מדינת ישראל עד היום. אחד הסוגות בהם באו לידי ביטוי סוגיות אלו הוא ה"שו"ת הוירטואלי", וחלקו הקטן בא לידי ביטוי בספר זה, העוסק בעיקר בדיונים על תוכנית העקירה מגוש קטיף בתוך הציונות הדתית עצמה.

 

הציונות הדתית והעקירה מגוש קטיף:

ההתנתקות הותירה את הציונות הדתית שסועה, סוערת ופצועה. היא נמצאת אחריה במצב פרדוכסלי. אמנם, לא ההתנתקות היא זו שהתחילה בתהליך, אולם היא היוותה גורם משמעותי ביותר בהעצמתו. מחד גיסא, מדובר בסיפור הצלחה בקנה מידה היסטורי ישראלי. מדובר בזרם יחיד המציע אפשרות מימוש מדינה יהודית אמונית ומודרנית מערבית בצורה מלאה; בנותיה ובניה של הציונות הדתית נמצאים בכל שטחי החיים במדינת ישראל; היא נמצאת בעיצומה של תקופת יצירה בלתי נלאית – יצירה תורנית, ספרותית, אומנותית, תקשורתית ומדעית; היקפי תלמוד התורה שבה לא היו מעולם; הציונות הדתית מתאפיינת בסערה אידיאולוגית מתמדת, בחיים ערכיים, בהקצאת כסף לחינוך על חשבון מותרות רבים, ובתרבות חיים של חברה לומדת. לא זו בלבד, אלא שניתן למצוא אותה במרחבי העשייה של הצדק החברתי והחסד שבו, ובהתגייסות ליעדים לאומיים בין ביטחוניים ובין חברתיים, הן בתנועות הנוער והן בחיי המבוגרים. 

מאידך גיסא היא מרוסקת לחלוטין, והדבר מתקיים בכל תחומי החיים הציבוריים. מבחינה פוליטית, היא אינה מצליחה להתכנס למקום אחד, ולמעשה מדובר בפיצול כוחות ובפילוג; תנועות הנוער הרבות שבתוכה מלמדות על חוסר יכולות לדבר בשפה אחת; רשתות החינוך השונות והחלוקות, המפרידות בין ילדים שגדלו באותה סביבה מעידות על הסערה הפנימית; לציונות הדתית חלחלו תופעות של החרמה הדדית: ספרים של רבנים מסוימים ודברי תורה שלהם אינם מצוטטים במקומות אחרים או זוכים ליחס של זלזול וחוסר הערכה, והחרמה זו מחלחלת גם לעולם השידוכים: בנות מדרשה זו לא יבחנו אפילו אפשרות נישואין עם בחור ישיבה מישיבה מסוימת. סיכון עתידי המופיע כבר במציאות היא האפשרות כי בני הציונות הדתית לא יוכלו להתפלל בבית כנסת אחד, בעיקר בשל שאלת מעמד הנשים בבית הכנסת: חלק לא יסכימו להתפלל במקום מסוים כי הוסרו בו מעצבי הצניעות וסממניה הראויים, וחלק לא יסכימו להתפלל במקום מסוים כי הם מפרשים את היחס לנשים בו כיחס מזלזל, אטום ומתנכר.

ישנו גבול דק בין מחלוקת מבורכת ובין פילוג. מחלוקת מבורכת מתרחשת כאשר ישנה הכרה הדדית בלגיטימיות של הצדדים השותפים בה; כאשר ישנה הערכה הדדית; כאשר היא לא מחלחלת לחוסר האפשרות לחיות ביחד, וגם בימים הקשים של מחלוקת הבתים – בית שמאי ובית הלל – לא נמנעו מלשאת נשים אלו מאלו. לעומת זאת, פילוג מתאפיין בחוסר הכרה ובחוסר לגיטימיות, באלימות מילולית קשה המגיעה גם לידי סממנים ראשוניים של אלימות פיזית, ובעיקר – בחוסר דיון ומפגש בין הדעות השונות. קשה להצביע על המקום המדויק שהציונות הדתית נמצאת בו, מה עוד שבכלל קשה להגדיר דרך מי לבחון את עמדות הציונות הדתית ומה גבולותיה, אולם נראה כי כולם יסכימו כי אנו עומדים ערב פילוג קשה, ולמעשה ריסוק, כיוון שאין מדובר בשתי קבוצות בלבד, אלא בריבוי רסיסים קטנים.

תרומתה של ההתנתקות לסערה הפנימית הזו המאיימת לשבור את הספינה היא עצומה. כאמור לעיל העקירה מגוש קטיף הציפה שאלות זהות יסודיות של הציונות הדתית, שחלקם הגדול נוגע להיבטים השונים של פוטנציאל הפילוג: שאלת ההנהגה של הציונות הדתית, ובעיקר מעמד הרבנים וחובת הציות לדבריהם; שאלת יחסה של הציונות הדתית למוסדות מדינת ישראל, ולא רק התייחסותה העקרונית למדינת ישראל כאל "ראשית צמיחת גאולתינו"; שאלת היחס בין גברים לנשים והחברה המעורבת כחלק מהפרמטרים המשפיעים על השאלה מה מותר ומה אסור לעשות במאבק נגד ההתנתקות; שאלת לגיטימיות המחלוקת והוצאת אנשים מחוץ למחנה וכדו'.

אחד ממקרי המבחן המובהקים ביותר, שכינסו לתוכם היבטים רבים מאוד של הסערה הפנימית, היא סוגיית סירוב הפקודה. סוגיה מתייחדת בשני מובנים. ראשון שבהם הוא העובדה שהיא מכנסת לתוכה שאלו יסוד רבות: היא מתחילה בעמדה דתית הטוענת כי אכן אסור מבחינה הלכתית למדינה לסגת מארץ ישראל גם כאשר המערכת הביטחונית והמדינית סבורה כי זה הדבר הטוב ביותר לעשות למען עם ישראל; היא עוסקת בשאלת ה"נאמנות הכפולה" למקורות הסמכות  - האלוהית כפי שפורשה על ידי חכמי התורה שבעל פה, והמדינית השואבת את כוחה מהריבון במדינת ישראל כמו בכל מדינה דמוקרטית: העם; היא הציפה טיעון שבדרך כלל לא היה שגור בפי אנשי הציונות הדתית והוא זכויות האדם וזכויות האזרח, בטיעון כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל גם במישור הדמוקרטי, שכן היא מנוגדת לרשימת זכויות האדם של האו"ם, ובעיקר לזכות הקניין והאיסור לגרש אדם מביתו; היא עימתה לראשונה בצורה כה חריפה את אנשי הציונות הדתית הנאמנים למדינה בדרך מיוחדת השואבת גם מעמדותיהם ההלכתיות והמחויבות האמונית שלהם; היא הייתה חלק משאלת האוטוריטות הקובעות בציונות הדתית, כשלראשונה חלק מהנימוקים שהיו בפי תומכי הסירוב אימצו טרמינולוגיה השכיחה בעיקר בעולם החרדי, והוא חובת הכפיפות למי שנתפס בעיני המדבר כגדול הדור שחוב ללכת בעקבותיו; והיא הפכה להיות גם אמת מידה חברתית, שהשלכותיה היו בעיקר לאחר העקירה מגוש קטיף, בשאלת היחס לכוחות הביטחון שהיו שותפים בהתנתקות.

הייחוד השני הוא העוצמות בהן מדובר. בשל המשקל הגדול של מקום גידולו של אדם ומשמעות העקירה מביתו, ובשל העובדה כי מדובר באחד ממאפייני הזכות המרכזיים ביותר של הציונות הדתית מיום הקמתה – ארץ ישראל, העוצמות בהן היה מדובר היה בסדר גודל שלא הורגלנו אליהם. עוצמות הרגש והכאב, האמונה והחידלון, הזעם והשבר – טיפסו לרמות גבוהות ביותר, והטביעו את חותמן במשך השנים רבות.

 

הרבנים:

מקום מיוחד תפסו הרבנים, דבר המשפיע גם על אופיו של ספר זה. מכיוונים שונים באה פעילותם לידי ביטוי. ראשית, עצם העובדה שרבנים עומדים בראש ההנהגה הציבורית אינה תופעה שהייתה בציונות הדתית מיום הקמתה. אף שהיא הוקמה על ידי תלמידי חכמים ובראשם הרב ריינס זצ"ל, הציונות הדתית אימצה הנהגה דמוקרטית, עם הפרדת רשויות. הרבנים היו חלק בלתי נפרד מהנהגה זו, אולם פעלו מכוח מנהיגותם הכריזמטית ולא מכוח חובת הציות להם, ומקור הסמכות העיקרית של הציונות הדתית היו חבריה. ואילו במאבק נגד ההתנתקות בוטאה מגמה שהחלה כבר שנים קודם לכן, והיא העמדת הרבנים בראש ההנהגה מעצם חובת הכפיפות לרבנים ותביעת הציות לעמדותיהם. גם אחד המקורות העיקריים להתנגדות לעקירה מגוש קטיף – מצוות ישוב ארץ ישראל, והמקור העיקרי לנימוק הדתי לסירוב הפקודה – האיסור להיות שותף בעבירה והחובה לסרב לפקודות הממלכה בשעה שהן סותרות את התורה – העמידו את הרבנים בראש המאבק.

לעמדת הרבנים הייתה השפעה ניכרת גם על חיי הפרט. מחד גיסא, הרבנים היו אלה שנשא את בשורת החוסן והביטחון במאבק, את החיזוק שניתן לתושבים ואת עקרונות המאבק עד גבול האלימות. רבנים רבים אף היוו מעין מתווך בין שלטונות הצבא ובין הנאבקים כנגד העקירה, דבר שנוי במחלוקת בפני עצמו, אולם מנע התדרדרות למקומות חמורים בהרבה מכפי שקרה בפועל. מאידך גיסא, ההדרכה הרבנית ברובה הייתה כי אין להיות שותפים בפעילות כלשהי לקראת ההתנתקות, והאווירה הדתית גם טופחה על ידי אוטוריטות שתפסו את הביטוי "היו לא תהיה" כפשוטו. הרבנים אפוא נטלו אחריות כבדה מכיוונים שונים: היו שראו בדבריהם הבטחה א-לוהית, והעובדה שהיא לא התממשה פגעה אנושות באמונתם בריבונו של עולם וברבנים הנושאים את שמו; היו רבים שאכן לא עשו דבר כדי להבטיח את עתידם לאחר העקירה מביתם בשל הקביעה הרבנית שמדובר בחולשה באמונה, ועל כן מצאו את עצמם נטושים לאחר ההתנתקות; לא זו בלבד אלא ששאלות אמונה רבות, הקשורות גם להנהגת הקב"ה בעיקר לאור עוצמות התפילות שהתרחשו בגוש קטיף, העצימו את הנבוכות ואת הקשיים הרבים שעולם הרבנות ניצב בפניהם.

סוגיה בפני עצמה היא המחלוקת בתוך עולם הרבנות. עולם הרבנות היה חלוק כמעט בכל נושא הכרוך במאבק על גוש קטיף. אמנם, גבולות המחלוקת לא היו רחבים מאוד, ועמדת רוב מוחלט של הרבנות הציונות הדתית ביטאה התנגדות מוחלטת לתוכנית ההתנתקות, אולם במרחב שנותר היו מחלוקות כבדות משקל. עולם המחלוקת הוא סבוך ומורכב: מחד גיסא היהדות ועולם תלמוד התורה מקדש את המחלוקת, ורואה בה את ההבטחה העיקרית לבירור הסוגיה על צדדיה השונים, ולחרות מחשבה ופעולה. מאידך גיסא, מבחינה ציבורית גוררת מחלוקת זו בעקבותיה נבוכות קהילתית, כאב על חוסר האחדות, והתפוררות מעשית של דרכי פעולה. רבים טוענים עד היום, לדוגמה, כי לו הרבנים היו בעלי עמדה אחידה בעד סירוב הפקודה והיו קוראים לכל שומעי לקחם לסרב פקודה – הייתה העקירה נמנעת, או לפחות נזקיה היו כה רבים עד שלא היה עולה בדעת איש אפילו לדמיין עקירה דומה ביחס למקומות אחרים בעתיד. טענה דומה נאמרת על ידי חלק מהציבור גם כלפי ההנהגה הרבנית בכפר מימון, שלא אפשרה את פריצת הגדרות, ולמעשה מעלה באמון הציבור. בלי קשר לשאלה האם יש בטענות אלה ממש, והאם ומחיר הסרוב או האלימות בפריצת הגדרות היה ראוי כדי להיאבק כראוי על גוש קטיף – עצם הטענות ועוצמת הויכוח הרבני בנושאים אלה היא שהותירה את הציבור ללא הנהגה רבנית מאוחדת, ובעיקר – ללא דרכי הכרעה המקובלים על כל הצדדים הנוטלים חלק בויכוח. 

על רקע זה נכתב ספר זה, המרכז חלק קטן אך ממצה של השאלות שהופנו אלי בשו"ת הוירטואלי.

 

מהו השו"ת הוירטואלי ?

אחד מהסוגות הידועות של הספרות התורנית הוא ספרות השו"ת = השאלות והתשובות. ניתן לעמוד על טיב סוג זה של ספרות מתוך השוואה להבדל בין ספר החוקים ובין פסקי בתי המשפט. ספר החוקים הוא קובץ מסודר, הדן במקרי מפתח, ומנסח בצורה מסודרת את העקרונות ונורמות ההתנהגותיות התיאורטיות. ברם, החיים הם מורכבים הרבה יותר, ובדרך כלל מדובר במקרים בהם יש צורך להביא לידי ביטוי עקרונות נוספים: הן חוקים הנוגעים לתחומים שונים ולא רק ממוקדים בנושא מסוים, והן התחשבות בערכים אחרים המצויים מחוץ למערכת החקיקה. מעבר לכך, הפניה לבית המשפט אינה נעשית רק מכוח חוקים בלבד. עצם קיומו של בית דין גבוה לצדק מלמד על כך שיש תחומים נוספים הרחבים בהרבה מהחוק הממוקד בהם יש להכריע בשאלות שפיטה.

הדבר נכון גם בהלכה. ספרי ההלכה ממיינים ומגדירים את ההלכות היסודיות לאורן יש לנהוג במצבים רבים ומגוונים. ברם, ספרי ההלכה אינם מסוגלים להכיל בתוכם את מכוון האירועים המתרחשים בחיים המציאותיים. הדבר נובע הן בשל העובדה שחלק גדול מאירועים אלה כלל אינם אירועים הלכתיים, אלא נוגעים למידות, למוסר, לאמונות ולדעות הנכונות; חלק אחר מכיל בדרכו היבטים רבים ומגוונים של הלכות שונות וסותרות, ועל כן לא ניתן למצוא תשובה בספרי ההלכה. בשל כך נוצרה ספרות השו"ת, המתאפיינת בכך שהציבור שואל לרב שאלה שהיא בדרך כלל תיאור של סיטואציה או התלבטות פנימית. ספרות זו היא בראש ובראשונה חלון הצצה לעולמו של השואל, וניתן להשתמש בה כמקור היסטורי בלתי נדלה, המלמד הרבה מאוד על הקהילה. השאלות שהופנו לרב זכו לתשובות מסוגים שונים. יש שהשיבו בקיצור – אסור או מותר; יש שניצלו את השאלה לכתיבת מיני-חיבור על כל הנושא, בהביאם את כל הפסיקות הקודמות, את ההתלבטות, את הראיות השונות לכל הכיוונים ואת ההכרעה הסופית. זהו אחד התחומים הספרותיים התורניים המרתקים ביותר הקיימים. 

רשת האינטרנט מפתחת אפשרויות חדשות של התקשרות זו שבין רב לשואלים. באתרי "שאל את הרב" אנו מוצאים עשרות אלפי שאלות המופנות לרב, וכבר נכתבו כמה וכמה מאמרים על התופעה - על הסיכוי הגדול שבה ועל הביקורת האפשרית. שני יתרונות עצומים יש לאתרים אלה על פני הדרכים האחרות. ראשון בהם הוא העובדה שמדובר באפשרות פניה אנונימית. האנונימיות מאפשרת עיסוק בשאלות האינטימיות ביותר, שקודם לכן לא הייתה לרבים גישה אל עמדתה של תורה בשאלות אלו. ואכן, מבחינה סטטיסטית חלק גדול מהשאלות המופנות לרב באתרים אלה עוסק בשאלות המשפחה. למעלה מכך, הרבה מהשאלות כלל אינן שאלות הלכתיות, כי אם הדרכתי כללי. אמנם, בענייני משפחה לא ניתן לנתק באופן מוחלט בין ענייני הלכה לבין תחומים הדרכתיים, שכן שני הנושאים קשורים האחד בשני. העובדה שאתרים אלה עוסקים בנושא זה בפומבי יוצרת תנועת מטוטלת – בשלב הראשון האדם יכול לפרוץ דרך מסוימת ולבקש הדרכה תורני ורוחנית לנושא מסוים. הוא גם מעיין בתשובות שניתנו לאחרים, והוא למד על דרכים שונות לקידוש המציאות בה הוא חי באופן טבעי והלכתי כאחד. בשלב השני אתרים אלה לא רק עונים לשאלות אלא גם יוצרים מציאות, שכן רבים מעיינים בהם ומתחנכים לאורם.

היתרון השני הוא הזמינות. האדם המבקש לדעת את דרכה של תורה יכול לעשות זאת בכל שעה ביממה, והשאלה נשלחת למחשבו של הרב. בשל כך, הרבה מחסומים שהיו קיימים קודם לכן – הצורך לטלפן ולבדוק האם השעה נוחה לרב או קביעת פגישה ותיאום לוח זמנים בין הרב לבין השואל – הוסרו. יש להדגיש כי גם מבחינה הרב סידור זה נוח מאוד. הוא יכול לענות על שאלות אלו בשעה שהוא מתפנה לעסוק בהן, ואין הוא חייב לענות מיד. טכניקה זו גם מאפשרת לו להתייעץ, לחפש מקורות במאגרי מידע, להתנסח בזהירות, ועוד יתרונות על גבי הפגישה האישית. אין צורך לציין כי החיסרון הגדול של דרך זו נעוץ בעובדה שהקשר הבין-אישי המתרקם בין רב לאדם אינו נוצר כאן, וכל התועלת הגדולה של המגע האנושי בין רב לאדם מוחמצת.

מעבר ליתרונות השימוש כלפי האדם השואל והמתלבט ישנו גם יתרון ציבורי עצום. השאלות אינן נותרות נחלת הפרט, ואם אין סיבה מיוחדת השאלה והתשובה מפורסמות ברבים באתרי השו"ת השונים. כך זוכה הציבור הרחב להיחשף לנושאים המציקים אף לו, וללמוד הן על עמדות הציבור השואל והן על עמדות הרב המשיב. למעלה מ 80% מהשאלות זוכות לחשיפה ציבורית, ומסובר בכניסה של מאות ולעתים אלפים לשאלות מסוימות, והפצתן ברבים. לא זו בלבד, אלא שבחלק מהאתרים ישנה גם אפשרות להגיב לתשובות הרב – אין מדובר במערכת ה"טוקבקים" המקובלת, אלא בסוג הדומה יותר לבית מדרש, בו מגיב הקורא על פסיקת הרב בכבוד ובענייניות, ומבקש הבהרה או רשות לחלוק על העמדה המובעת בתשובה. רוב מוחלט של השאלות המפורסמות בספר זה פורסמו קודם לכן ברבים, וחלקן התפתח לדיון ציבורי רחב יותר.

תוכנית ההתנתקות זכתה כמובן לחשיפה רחבה מאוד ברשת האינטרנט. בשל העובדה שחלק ניכר מהשאלות ומהתשובות מתפרסמות ברבים, ולא זו בלבד אלא שמערכת הטוקבקים מאפשרת דיון בהם – בין אם באתר של הרב עצמו ובין אם התשובה מועתקת על ידי אתרים שונים ומגוונים – היא היוותה את אחת הבמות המרכזיות לדיון בעמדות השונות ובהתייחסויות לתוכנית ההתנתקות על גווניה השונים. השאלות שנשאלו לא עסקו רק בהיבטים הלכתיים טהורים, כי אם במגוון רחב של נושאים, חלקם קשורים מהותית באופי תפקידו של הרב בקהילה, וחלקם קשורים בהיות הרב אדם מוערך, ורצון לשמוע את עמדתו, גם אם אינה קשורה להלכה.

כאמור לעיל, השו"ת הוירטואלי הוא בראש ובראשונה מקור להבנת המציאות כפי שהצטיירה בעיני השואלים. הרוצה להבין חלק מתחושות האנשים וממחשבותיהם בתקופת ההתנתקות יכול לסקור את האתרים השונים מסוג זה ולראות מה כאב, מה הציק, מה חשבו, מה הרגישו ומה הביעו מכל התחומים הרחבים האלה. באופן כללי, כיוון שחלק בלתי נפרד מעבודתו של הרב מותנה בכך שהוא יבין את המציאות כראוי, ניתן לראות בשאלות עצמן את אחד ממכווני דרכו של הרב, בשל היותם אחד המקורות לקריאת המציאות על ידו. בספר זה מפורסם אך אחוז קטן מכל השאלות ששאלו, מתוך תקווה שהן אכן משקפות את הנושאים העיקריים, והרוצה לקבל את התמונה בכללה חייב לעבור אפוא באתרים השונים וללקט את כל השאלות הקשורות לנושאים אלה.

בד בבד משקפות התשובות שניתנו על ידי הרב את עמדותיו. אף שאין מדובר בחיבור שיטתי הפותח בנקודות הנחה מסוימות, מפתח את ההנחות האלה ומגיעה למסקנות סופיות, הקריאה בספרי ליקוט מעין אלה מצליחה להטמיע את קו המחשבה ואת העולם הרוחני של הרב המשיב. בספר זה מובאות אפוא התשובות השונות שהשבתי לאורך תקופת ההתנתקות לשואלים הרבים, והם משקפים את עמדותיי התורניות והאישיות כפי שהיו אז.

חשוב להדגיש כי ישנן השפעות ניכרות של המדיה על התוכן. מדובר בתשובות המותאמות לרשת האינטרנט. הן קצרות יחסית, ממוקדות, ואינן מלאות את הקורא בהפניות ובהבאת מקורות, אף כי הקורא הנבון מסוגל לעמוד על הסיבות ועל קווי המחשבה שהובילו לתשובה מסוימת. לא זו בלבד, אלא שרשת האינטרנט מעצם מהותה אינה מאפשרת עוד לרב לפעול מתוך נקודת מוצא שהוא האוטוריטה המוחלטת והיחידה. הרשת מאפשרת לשאול את אותה שאלה רבנים שונים, להתווכח לדון ולהגיב, לחפש מאגרי מידע המכוונים לדרך אחרת, ולהתנער מדבריו של הרב. הדבר מחייב את המשיב לחשוף את ההיגיון הפנימי שבדבריו, לנמק ולשכנע, ולהתייחס לדברי עצמו בצורה יותר "עגולה" – כהצעת התשובה הנכונה לפי דעתו ולא כהלכה למשה מסיני.

 

 

באלו נושאים עוסק הספר ?

נושאי הספר לא הוכתבו על ידי. הם הוכתבו על ידי הציבור שביקש לדעת מהן העמדות שנראות לי כעמדות הנכונות, בין אם מדובר בנושאי הלכה ישירים, ובין אם מדובר בבקשה להבהיר את עמדותיי בנושאים מגוונים. סקירה חטופה על הנושאים הנידונים תלמד על הגיוון והייצוג שבהם: הספר נפתח בהתמודדות עם עצם הלגיטימציה של תוכנית ההתנתקות בעיניים תורניות; על האפשרות להיות דתי ולאחוז בעמדות השמאל; על היחס למוסר הטבעי ולפיקוח הנפש; ציות לחוקים שנוגדים את התורה לדעת רבנים מסוימים; היחס לממשלת ישראל ולצבא בעקבות תוכנית ההתנתקות; תוקף ההחלטות, משאל העם וחובת הציות לעקרונות הדמוקרטיה; הדרכים הלגיטימיות לסיכול תוכנית העקירה מגוש קטיף; סכנת מלחמת אחים ומניעתה; יושרה במאבק על גוש קטיף, כגון שינוי כתובת פיקטיבי, חסימת כבישים וכדו'; שיתוף ילדים ונוער במאבק; אלימות מילולית ופיזית; סרוב הפקודה והיבטיו, המשך השרות הצבאי, ההתגייסות לצבא ושרות לאומי; היחס לכוחות הביטחון לאחר הפינוי ועוד נושאים רבים ומגוונים בכיוונים אלה.

מקום מיוחד בספר תופשות שאלות אמוניות שונות: כיצד על האדם המאמין להתייחס לעובדה כי ריבונו של עולם מאפשר את ההתנתקות הזו בעולמו; היכן האתחלתא דגאולה, ומקומה של ההתנתקות מול האמונה העמוקה במדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו; המשמעות הדתית של ההתנתקות; המשמעות הדתית של מצוות ישוב ארץ ישראל; מה אנו צריכים לעשות אחרי ההתנתקות, ושאלות רבות מכיוונים אלה. כחלק בלתי נפרד משאלות אלו עולות שאלות הנוגעות למקומם של הרבנים בכל התהליך של העקירה מגוש קטיף. כאב גדול מובע לעתים בשאלות השונות על חוסר האחדות, על דברי נבואה שלא הגשימו את עצמם ופגעו למעשה במתיישבים, על לגיטימיות המחלוקת בתוך עולם הרבנות כאשר לא נכפפים לגדולי הדור, על עידוד סמוי לאלימות, על היהדות החרדית ואטימותה בעת ההתנתקות וכדו'.

השאלות לא תמו, והם המשיכו גם על נושאים שונים שהוצפו לאחר ההתנתקות: המצב הנורא של העקורים מגוש קטיף, קריעת הבגדים כאות אבלות על גוש קטיף; האם קיימת חובה שלא לסלוח; ובעיקר – מקומה של הציונות הדתית לאחר ההתנתקות, ועוד ועוד. 

 

במבט לאחור:

ביסודו של דבר מדובר בספר המלווה תקופה שהייתה ואיננה עוד. ההתיישבות בגוש קטיף הוחרבה, והמשפחות שנעקרו ממקומן מוצאות אט אט מזור לכאבן, שיקום לצלקותיהם ולא זו בלבד אלא שחלקם מממש אתגרים חדשים וחשובים לא פחות. לא זו בלבד, אלא שכאמור התשובות מפורסמות כפי שפורסמו (בתיקוני לשון מועטים), ולא נעשה בהן שכתוב מנקודת תצפית הרחוקה מההתנתקות כמה שנים. ניתן אפוא לסבור כי מדובר בסוג של מצב זיכרון לחבל ארץ מדהים עם אנשים מדהימים ולתקופה קשה מאוד בתולדות האומה הישראלית.

אולם לצערי לא זו תמונה המצב. מדינת ישראל עומדת עדיין בפני התמודדויות לא פשוטות, ובמחלוקת פנימית עמוקה ביחס להתיישבות ביהודה ושומרון ובגולן. העקירה מגוש קטיף לא הביאה לריכוך עמדות. להפך, קשת הדעות נעשתה רחבה הרבה יותר, והקצוות נעשו רחוקים יותר. אני מבקש להדגיש כי לא יהיה זה נכון לומר כי כולם נעשו קיצוניים יותר, כל אחד לפי דרכו. הקצוות התרחקו, ואנו מוצאים בשני הצדדים אנשים קיצוניים יותר, והציבור בכללו ממקם את עצמו, כל אחד על פי דרכו, במקומות שונים על פני קשת זו. אין איש יודע מה יהיו פני העתיד ביהודה ושומרון ובגולן, ואפשר שנעמוד בפני מצבים דומים מאוד להתנתקות מגוש קטיף. בשל כך, צופה ספר זה לא רק אל העבר אלא גם לעתיד האפשרי.

היסודות הרעיוניים וההלכתיים המצויים בתשובות השונות עשויים לשמש את המבקשים ללכת בדרך זו בעתיד. שאלות הנוגעות לדמותה של מדינת ישראל, ליחס שבין הלכה ותורה, לשאלות ההגינות הציבורית והיחס לדמוקרטיה, למקומם של הרבנים ולקשת הגדולה של נושאים.

אני מאמין כי הזמן הנכון לבירור שאלות אלה הוא עתה. במשך עשרות שנים רועדת האדמה מתחת למתיישבי יהודה ושומרון והגולן, וזאת בשל העובדה שמעמדם החוקי – הפנים ישראלי והבינלאומי – עדיין לא הפך להיות מעמד של קבע. עובדה זו אינה מפריעה לנו לבנות ולהיבנות, ולהקים כבר את הדור השלישי ביהודה ובשומרון ובגולן. לא זו בלבד, אלא שבמקומות אלה הולכת ונוצרת רקמת חיים שתרומתה לחברה הישראלית ולאופייה לא תסולא בפז, ועולם השותפות הן עם נושאי התורה בכל אתר ואתר והן עם מדינת ישראל וכלל אזרחיה הוא חלק מאבני הבניין היסודיים שבה. אף על פי כן, תהיה זו אשליה אם נתעלם מהאפשרות העתידית ששאלות דומות כפי שהיו בגוש קטיף תעלינה לדיון. טוב יותר לעסוק בשאלות בשעה שהן לא עומדות על הפרק מבחינה מעשית, כיוון שאז ניתן לבנות עולם רוחני מסודר שאינו מושפע מתחושות אמוציונאליות קשות, או מקונסטלציה פוליטית מסוימת, אלא מבורר מכוח טענות האמת שבו. זו הסיבה העיקרית שספר זה נכתב.

אף על פי כן, לא נעשה בו שכתוב של הדעות שנאמרו בזמנן – לא של השואלים ולא שלי. אני מבטא בספר זה את מה שחשבתי בעת ההתנתקות. פעמים רבות אני שואל את עצמי האם בעקבות תוצאות ההתנתקות והמבט הפרספקטיבי לאחר כמה שנים – לא רבות מידי כדי שהיא לא תיהפך לארכיאולוגיה, ולא מעטות מידי כדי שלא לחוות אותה במישור האמוציונאלי העז – חובה עלי לשנות חלק מעמדותיי בזמן ההתנתקות. בזמן כתיבת ספר זה עברתי על מאות התשובות שהשבתי (שרק מעט מהן מופיע בספר) גם כדי לבחון את עצמי ואת המקום בו אני נמצא כעת. אמת הדבר, שברמה העקרונית אני ממשיך לסבור את מה שסברתי אז, ואני עדיין חושב בעוניי את אותן המחשבות בעת ההתנתקות. למעשה איני חוזר בי מעניינים עקרוניים שבספר זה.

אף על פי כן, הייתי נוהג אז באופן אחר בתחום אחד, שהוא למעשה משני צידי אותו המטבע. מעבר לשאלות האידיאולוגיות וההלכתיות בדבר מצוות ישוב ארץ ישראל והשפעתה על מדיניות הממשלה, ישנו צד נוסף בעקירה מגוש קטיף והוא המתיישבים עצמם. בעת המאבק על הגוש זו לא הייתה נקודה עיקרית, ולא היא הופיעה ביסוד המחייבים את סירוב הפקודה ואת המרי האזרחי, אולם במבט לאחור היא נקודה עיקרית ויסודית. מתיישבי גוש קטיף הופקרו למעשה על ידי כל מי שעסק בעניינם. הם הופקרו על ידי מדינת ישראל, שלמעשה תכננה בהתחלה לתת להם פיצוי כספי לא הוגן (עד שהבג"ץ התערב) ולסלק אותם מנגד עיניה, ולא נטלה על עצמה את החובה לשמור את המסגרת הקהילתית בהתיישבות מחודשת בארץ ישראל; הם הופקרו על ידי הנהגה רבנית שתבעה מעם להיות חסונים מאמינים ובעלי מידת הביטחון, ולא עודדה ודחפה להתמודד עם העתיד ולהכין את עצמם לקראת העקירה; הם הופקרו על ידי הנהגה פוליטית שראתה בהיערכות לקראת העקירה חולשה של המאבק, ועל כן בתחילת הדרך לא שיתפה פעולה עם השלטונות בתחומים אלה; הם הופקרו על ידי אזרחי מדינת ישראל שלא המתינו להם מהצד המזרחי של הגדר בחיבוק ובסיוע, אלא הזניחו אותם לדרכם ופנו במהירות לעניינים אחרים שעל סדר היום.

משני צידי אותו מטבע אני מכה על חטא. מחד גיסא, על כך שלא היה לי אומץ מספיק גדול להכריז בקול שמדובר במדיניות שגויה מבחינה רוחנית ומעשית כאחד, ולא פעלתי יותר למען המתיישבים מיום קבלת ההחלטה על ההתנתקות בכנסת. לקראת ההתנתקות עצמה, הרב שי פירון הי"ו ואני, קיימנו שיחות רבות עם אריאל שרון ועם צוותו, וחלק מהדברים שנעשו למען אנשי הגוש נעשו בעקבות שיחות אלה. לאחר אחת השיחות התקיימם מפגש בינינו ובין קבוצת רבנים, ושם זכינו לביקורת נוקבת על כך שחרגנו מהכלל ש"לא מנהלים שיחות עם התליין", ו"לא מדברים על ההלוויה של האמא לפני שהיא נפטרה, אף שהיא גוססת". על אף הביקורת, המשכנו בפגישות אלה (ולמעשה התברר כי תקופה מסוימת לאחר מכן, ביום תשעה באב, קיימו חלק מהרבנים המבקרים פגישה חשאית עם אריאל שרון עצמו) אולם לא התייצבנו בעוז בראש מחנה ציבורי גדול ששם את עיקר משימתו בהתמודדות למען עתיד התושבים.

מאידך גיסא, בהיערכות עתידית לקראת אפשרות שחס ושלום תשוב מדיניות עקירה על עצמה, אני חושב כיום ששאלת זכויות האדם היא הרבה יותר משמעותית ממה שעסקנו בה בעבר, והיא אף עילה למרי אזרחי. סוגיית זכויות זו נוגעת הן לסיבות המתירות לממשלה לעקור אנשים מבתיהם – יהודים וערבים כאחד – והן ביחס לשאלת ההיערכות לאחר עקירה נוראה זו ודאגה לעתיד המתיישבים. שפת זכויות זו כמובן אינה יכולה להיות שפה צבועה, והשימוש בה אינו יכול להיות רק בשעה שאנו מדברים על מתיישבים ביהודה ושומרון. היא חייבת להיות חלק מהשפה התמידית שלנו, המגבילה את כוחה של המדינה, ומכירה בערכי יסוד של זכויות אדם אוניברסאליות. עתה הזמן לדבר בשפה זו, כחלק מאמונה עמוקה בצלם א-לוהים שבאדם ובזכויותיו. אפשר ש"מתוך לשמה יבוא לשמה אחר", והתרגלות לדבר בשפה זו גם תעמוד לנו בעת המאבקים העתידיים על גורל ההתיישבות בארץ ישראל, אולם לא זו צריכה להיות המגמה, ואין מדובר במניפולציה.

תקוותי היא שספר זה יסייע להכיר עמדות שונות שהיו בציבור בעת ההתנתקות, ואת עולם המחשבה שבטאתי בתשובות השונות שניתנו אז, כחלק מבירור יסודי בדבר דרכנו במדינת ישראל, בארץ ישראל ועל פי תורת ישראל. הספר מוקדש למתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון, ואף שאני מעריך כי לא כל הכתוב בו ינעם לדעותיהם, הוא נכתב באהבה רבה, ובאמונה עמוקה בדרכה הבסיסית והיסודית של תורת ארץ ישראל ומפעל ההתיישבות, המטביע את חותמו על תולדות עם ישראל.