הקפות שניות בכיכר - התיקון גדול!

זכינו במוצאי שמחת תורה להוביל אירוע מדהים של הקפות שניות - יחד עם ידידנו בישיבת מעלה אליהו ורה"י הרב חיים גנץ, עם עירית תל אביב בהובלת סגן ראש העיר חיים גורן, ויחד עם מירה לשם וגניה ושי צוהר - מובילי דרך האחדות במטה החטופים - חגיגה גדולה של שמחת התורה ואחדות ישראל בכיכר החטופים. אלפים רבים (אולי מעט עשרות אלפים) של חילונים ודתיים בהמוניהם גדשו את הכיכר, לתת לרגשות השמחה וההודיה להשתחרר, להיות ביחד, ולשמוח בשמחת התורה.

אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי על ההקפות, על מגילת ההסתר והגילוי שלי - המתחברת לסיפור של העם.

לפני שנתיים, אחרי פיצוץ התפילות ברחבי העיר תל אביב על ידי כמה מאות מפגינים שאיבדו את הדרך ואת הערכים,
בשיאה של המחאה והתחושה שאנחנו רגע לפני מלחמת אחים, החלטתי להיאבק על זה שיהיה תיקון, והמחשבה הייתה שבמוצאי שמחת תורה (תשפ"ד) ה- (07/10], תיעצר המחאה הקבועה של קפלן במוצ"ש לטובת: "הקפות במקום הפגנות בקפלן". דברתי באופן ישיר ובאופן עקיף עם רבים, נסיתי להשפיע באמצעות שליחים, פניתי לנשיא, כתבתי בתקשורת, והמסר היה: בואו נעצור ונוכיח ערב אחד שאנחנו אחים, שיש לנו בסיס משותף, שתורה ותפילה אינן נושא למחלוקת אלא בסיס לאחדות, ואח"כ נחזור למחלוקת עם הידיעה שיש בסיס משותף - כדי שלא נתפרק.

ההרגשה שלי הייתה שאנחנו בפני אסון -אם לא נצליח. הייתה זו הרגשה רוחנית, לא אסטרטגית. ידעתי, שאם השנאה גוברת, והמחלוקת מפוררת את הערבות ההדדית ובסיס האחדות שבינינו, אנחנו בסכנה. ידעתי, שאם לא נצליח, כל מי שלא עשה כדי לבלום את המחלוקת, שלא ויתר, שלא עצר, יהיה אחראי.
היו בתוך המחאה לא מעטים שהסכימו, אבל סוף דבר שההצעה נדחתה על ידי המטה המשותף של המחאה. לא נעצור אפילו ערב אחד, אמרו, כל עצירה היא כניעה. הייתי מודאג ועצוב על מצב העם, הרגשתי שאנחנו דוהרים לעבר התהום.

הקפות שניות לא היו בשום מקום בארץ באותו מוצ"ש נורא ואיום. במקום להתאחד עם ספרי תורה, התאחדנו סביב ארונות קבורה. את גודל האסון לא שיערתי קודם, בודאי שלא את נפילת בני האהוב אמתי תשעה ימים מאוחר יותר. מדינת ישראל הועמדה בפני סכנה קיומית, ואני ידעתי ויודע גם היום שהסיבות הטקטיות והאסטרטגיות אינן אלא מישור אחד חלקי של הבעיה. ללא תיקון הבסיס המשותף, ללא תקומת הרוח היהודית והציונית, ללא ערבות הדדית וללא מאבק בלתי מתפשר עם פשרות הדדיות עבור היחד המשותף שלנו - לא נוכל לאויבינו.

המשבר הנורא הביא עימו איחוד שורות וערבות הדדית מופלאה, למספר חודשים. אבל גם הם חשובים היו עד מאד. חזרנו להאמין בטוב שיש באחינו השונים מאיתנו באמונותיהם ודעותיהם, הגו נזקף, גם הרוח קבלה דחיפה רצינית, יש מי שבא עם רוח גדולה, ויש מי שמבקש אותה.

פרשת השבי (חטופים בהגדרה המקובלת) שבה וקרעה אותנו. לעתים בגלל תחושות כעס מובנות, לעתים בגלל הבדלים שבתפישת עולם ובדגשים ערכיים, ולהבנתי בעיקר בגלל פוליטיזציה של הרגש, גם במובן הציני, כלומר - ניצול הכאב והאימה לניגוח הממשלה, וגם במובן הרציני, כלומר - השתלטות השיח הרגשי על השיח המדיני, והמחשבה השגויה והמסוכנת שהרגש צריך להכריע בהכרעות אסטרטגיות וערכיות.

אנחנו, לא"י (לוחמי אחדות ישראל), לא ויתרנו. ניסינו להשפיע על המטה ועל המשפחות לשנות את הקו המרכזי, ומשלא הצלחנו, פתחנו ערוץ נפרד של תמיכה והשמעת קול של החטופים, עם תפילה, אחדות של ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ללא פוליטיזציה משני הסוגים, וללא לחץ על הממשלה.

במאבק על אחדות ישראל, כמו כל מאבק על דבר חשוב, יש גם פציעות, בעיקר בנפש. יש כשלונות, לעתים בזיונות מאנשים טובים שאינם מבינים או שחושדים בכוונות, לעתים נוחלים אכזבות מרות, אבל אסור לוותר, כי אחדות העם וקירוב הלבבות בנפשנו הוא. העצרות שיועדו לתפילה ושירה (שרים לשובם) בהובלת גניה ושי צוהר (הוריו המאמצים של עומר נאוטרה הי"ד), יצרו מרחב של חיבור ורוח בתוך הכאוס שהשתולל מסביב. מי שמדבר על אחדות ישראל ורוצה להישאר סטרילי, בלי לכלוך, בלי שום פשרה, בלי כאב - איננו רוצה מספיק. על מה שחשוב לנו מאד - אנחנו משלמים מחירים. ברור, לוותר על ערכי יסוד אסור, גם להגיע לתוצאה טובה באמצעים פסולים - פסול. אבל רגישות אנושית וגמישות מעשית בדרך, כמו בטקטיקה של לחימה, בלי לוותר על אמונות ועל ערכים, גמישות כזו היא חיונית.

הדרך הזו חטפה בקורת מקצה ימני ומקצה שמאלי. מימין כתבו: "אתם אדיוטים שימושיים, מנצלים אתכם, אתם מסייעים למטה החטופים בדרכו הפסולה". משמאל תקפו: "עצרות האחדות מפריעות למאבק, מחלישות אותו. הדתיים חוטפים את החטופים, הם מנצלים אותנו". המתנגדים הקיצוניים מקזזים אלה את אלה, ומבחינה נפשית יש ביניהם גם דמיון מוזר.
ההתנגדות הזו של הקצוות לא נפסקה עד להקפות השניות. צעקות נגד עריכת ההקפות שניות בכיכר נשמעו מהקצה השני שלה על ידי מיעוט קולני של פעילים (כרגיל), ובקורת נשמעה גם מהימין הדתי, בנימת החשש והיאוש המצויה מהיכולת לשנות, להרים את הרוח, עם החשדנות התמידית במטרות, באנשים. אני מבקש מכם מלב אוהב - אל תצבעו ציבור ישראלי שלם שרוצה חיבור ורוצה רוח יהודית בצבעו של המיעוט הקולני הזועם והפוליטי. זו אי הבנה חמורה של האירוע - של המקום בו מונחים רוב עמך ישראל.
הלבבות פתוחים עכשיו לעבודה ענקית של חיבורים, צריך את כולכם עם לב פתוח - כדי להתחבר אחד לשני ולהתחבר לאור של עם ישראל ורוחו.
ומה עשינו בכיכר - קראנו למשפחות חן, דניאל ונאוטרה, שהיו בקצה השני, שלוש משפחות של שריונרים גבורים שעדיין בעזה, וצרפנו את הכאב שלהם לשמחה - הם עלו עם תמונות בניהם לבימה, שרנו והתפללנו איתם, חיבקנו, נתנו כוח, והתחייבנו להיות איתם עד שישובו בניהם לקבר ישראל. היה מעמד מרומם נפש.

והרוח - הרוח באמת הורמה. כבר במשך שנתיים, ובאופן מדהים בהקפות השניות במוצאי שמחת תורה. תל אביב לא ראתה מעמד כזה מעולם! בהקפות השניות מדי שנה משתתפים עשרות עד מאות בודדות של ציבור שאיננו דתי. אתמול היו המונים, אלפים רבים, אולי עשרות אלפים. ויחד איתם גם ציבור דתי עצום. זה כל כך חשוב למשפחות המיוסרות והשמחות, זה כל כך חשוב לציבור הרחב שאין לו תחנות טעינה רוחניות כאלה: גם לראות את התמיכה של כולם, וגם להשתתף במעמד של קדושה, של הודיה, של הוספת אור ושל דיבור חיובי, ובמוקד - החיבור של כולם סביב ספרי התורה וסביב הגבורה, השכול, השבויים והאחדות.

זה היה תיקון גדול לקלקול מלפני שנתיים. אחרי התפילה הגדולה שערכנו בכיכר ביוהכ"פ, זיכנו ה' באמצעות שליחיו בצבא הגנה לישראל, בממשלת ישראל ובאמריקה שיחזרו כל החטופים החיים, ושנוכל לשמוח בשמחת תורה, ולכן יכולנו לצאת לכיכר ולרקוד ולהודות. מעגל החטופים החיים נסגר, ואני תפילה שגם המתים יובאו בקרוב לקבר ישראל. מעגל האחדות הולך ומתרחב, האור הולך וגדל, אור חדש על ציון תאיר - ונזכה כולנו במהרה לאורו. 

תמיר גרנות

​​