יסודות השיטה הציונות הדתית

יסודות השיטה

ייעודו של עם ישראל הוא להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ. זהו הייעוד שנחרת בתודעת האומה קודם למעמד הר סיני, והתורה כולה מכוונת להגשמת משימה זו. אין פניה של התורה לדבקותו האישית של האדם בריבונו של עולם בלבד, או לזכייה בגן העדן האישי הפרטי. גם לאלה מקום, וגם הם קיימים במהותה של תורת ה'. ברם, עיקר העיקרים הוא השאיפה הציבורית להקמת אומה החיה באור מלא של אלוקים חיים, ומימוש שאיפה זו בפועל. המחשבה הישראלית היא מחשבה ציבורית המבטאת את היסוד הנשמתי של כלל ישראל במציאות.

שני מרכיבים בונים יחדיו את "ממלכת הכהנים". בראש ובראשונה מדובר בממלכה במובן הטבעי המלא של המושג. ישות לאומית זו צריכה שתהיה בנויה ומשגשגת בכל תחומי החיים - בביטחון וכלכלה, ברפואה ובבריאות, בתרבות ובספורט, ובכל שאר העניינים הבונים את הביטוי המודרני של "ממלכה". תורת ישראל נקטה בלשון "ככל הגויים אשר סביבותיי" בבואה לתאר את דמות הישות הראויה, וביטוי זה הוא חלק בלתי נפרד ממצוות הקמתה. הדבר מלמד על התנאי הראשון לכינונה - סידור מלא של המציאות בדרכים בהן מורכבת ישות לאומית באופן טבעי כבאומות העולם.

התורה לא רק ציוותה כך, אלא אף בנתה את עצמה כך. אין התורה פותחת במתן תורה. התורה ניתנה לישראל רק לאחר עשרים וששה דורות מיום כינון העולם, על אף העובדה שבתבניתה נוצר העולם. עד אז התפתח העולם בתחום דרך ארץ שקדמה לתורה. בעולם זה נולדו ונישאו, רכשו והתנחלו, בנו אומות וניהלו מלחמות, עבדו אלוקים וחידשו דרכים מוסריות, והביאו לידי ביטוי את כל צדדי החיים. כשניתנה תורה היא לא ניתנה בחלל ריק, כי אם על בסיס מציאות חיה, קיימת ופועלת. בנתינתה לא ביטלה התורה מציאות זו, אלא בנתה קומות של קדושה וחוקיות אלוקית מעל למציאות זו. סדר כרונולוגי זה נושא בחובו הלכה לדורות - המציאות, על כל משמעויותיה, היא בסיס קיומה של תורה, ואין התורה באה לבטל את הווייתה.

מרכיב שני הוא התורה. תורה שניתנה לאומה באה לידי ביטוי בדרכים הרבה. חוט השדרה היסודי שלה הוא ההלכה, שהיא היצירה הייחודית לאומה, והיא המקור לבניית שלד המציאות הישראלית. זהו החידוש הישראלי המיוחד: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום". ברם, אין ההלכה חזות הכל, ואין התורה כולה מתמצה בהלכה. סובבות את התורה הופעות נוספות שלה, כמו האגדה ופשוטו של מקרא, הנבואה והפיוט, לימודי האמונה ותיקון המוסר והמידות. כל אלה חוברים יחד בשאיפה להקמתה של מדינת התורה. מדינת התורה אינה תוחמת עצמה בעולמה של ההלכה בלבד, והיא מבקשת לממש את דברי הנביאים ואת המוסר הטבעי, את עולם החוויה הרוחנית והאמונית ואת תיקון המידות.

מקום מיוחד יש בתודעה לספרי הנבואה. ספרים אלה הם הפרשנות הראשונה והמוסמכת של התורה. חלק ניכר מספרי הנביאים עוסק בממלכה - אלו הספרים הקרואים "נביאים ראשונים", והם מתרכזים בארגון האומה הישראלית בארצה. נושא עיקרי שני, המרוכז בעיקר בספרי "נביאים אחרונים", הוא המאבק בעבודה הזרה, תוך הדגשת החתירה המתמדת לחיים מוסריים ולצדק חברתי: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות". נבואות אלה, בצירוף בשורת הגאולה הקיימת בהן, הן הרוח היתרה של הופעת התורה בזמננו. הדרך היסודית של התורה חייבת להעמיד את החתירה המתמדת לעולם מלא חסד וצדקה, בו העוולות החברתיות מתוקנות, ואנו הופכים להיות מופת לעולם כולו במבנה החברתי הרגיש והקשוב לפרטים המצויים ברוח הכללית. נביאי ישראל הם שלימדונו את הרצוי בעיני ה' ואת מה שאנו חייבים לחתור אליו, ויסוד התורה בנבואתם הוא "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך".

עוד לא נכתב ספר החזון התורני המלא לדמותה של המדינה אותה אנו מקווים לבנות. מחשבות רבות, פרשנויות למציאות ושברי רעיונות נכתבו, אבל ספר אין. ספר שיכיל את החזון כולו לפרטיו. כשהרצל בא לייסד את חזון מדינת היהודים הוא כתב את ספרו 'אלטנוילנד' בו הוא הגדיר לאן רצונו להגיע. חלק מחזונו התממש וחלק אחר - לא, אולם הוא פעל לאור חזון מעשי משורטט לתלפיות. אף אנו חייבים לכתוב את ספר החזון שלנו - מהי אותה ישות מדינית אליה אנו שואפים, וממה עליה להיות מורכבת. למעשה, יש צורך בשני ספרים. ראשון בהם עוסק בחזון הסופי, שטוב אחרית דבר מראשיתו. הוא המשרטט את חזון הגאולה השלמה, ואת דמותה של מדינת ישראל בשעה שתגיע לפסגת שאיפותיה. שני בהם הוא ספר דק יותר, שיעסוק בחזון שלנו לעת הזאת, בו תנאי המציאות אינם מאפשרים את ההופעה המלאה, אך מקום הונח לנו להתגדר בו ולעשות ככל שאנו יכולים כדי לחיות באפשרות המלאה ביותר במציאות זמננו.

 

מהות לאומית כללית זו של התורה מעצבת אף את דמות האדם התורני. התורה מתארת כיצד נברא האדם בצלם אלוקים, ומלמדת בדברי המשורר כי יש לראותו כבעל חסרון מעט מאלוקים. דמות האדם התורני הוא דמות האדם הנוטל על עצמו את האחריות לביסוסה של מגמת העולם, והוא פועל מכוח צלם אלוקים שבו. צלם אלוקים זה הוא מקור הבחירה החופשית, השיפוט העצמי, האחריות והחתירה המתמדת לתיקון ולתשובה. צלם אלוקים זה ניתן לזכר ולנקבה כאחד, ושניהם התברכו בברכת אלוקים "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", ואף נצטוו יחד לרדות בדגת הים ובעוף השמים.

בראש ובראשונה מופקד האדם על התורה. לא בשמים היא, וכיוון שירד משה מן ההר מסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, וכך היא משתלשלת והולכת עד ימינו אנו. תלמוד תורה כנגד כולם, ואין אדם מישראל הפטור מתלמוד תורה זה. רוב האומה מחויבת בקביעות עיתים לתורה, ומובטחת כי לא תמוש מפיה ומפי זרעה ומפי זרע זרעה. מיעוט האומה המקדיש עצמו לתלמוד תורה אינו רשאי להסתפק בקביעות עיתים לתלמוד תורה, כי אם חייב לא למוש מן התורה ולהגות בה יומם ולילה.

מצוות תלמוד תורה אינה עוצרת בתחום האינטלקטואלי בלבד. ללמוד ולעשות - זהו היסוד העיקרי של תורה. גדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ואדם מישראל מחויב לעשות את התורה. עשיית התורה משמעה קיום מצוותיה, האזנה לדבריה, הליכה בדרכי אבות ועוד עניינים רבים הנוגעים לעולם המעשי של חיי האדם. גם הציבור חייב להיות ציבור נאמן לתורה ומצוות. חילול השם הוא שההולך בדרכה של הציונות הדתית סובר לעיתים כי נאמנותו לתורה מופחתת, וכי מותר לו לוותר על חלקים מהתורה.

 

אנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו אלא ליטול אחריות על כתפינו ולפעול מכוחו של צלם אלוקים שבקרבנו, ולחתור באופן מתמיד לתיקון עולם ולתשובתו לדמותו המלאה. דרכה של תורה תובעת מהאדם לבחור בטוב ולהתרחק מהרע, לפרות ולרבות, לרדות בדגת הים ובעוף השמים ולהביא את כל כישוריו לידי ביטוי. לאחר שעשה האדם את כל שנתבע ממנו הוא מתפלל לריבונו של עולם כי ישרה שכינה במעשה ידיו. כך נהג משה רבנו בבנותו את המשכן, ולאחר שהשלים את כל העשייה האנושית פנה לריבונו של עולם בתפילה, באומרו "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". כך נהג יואב שר הצבא באומרו "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".

אבותינו הקדושים עליהם השלום היו בנויים לתלפיות, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. תורת ישראל דיברה בסקירה אחת על כל שלבי אישיותם, ולימדה אותנו דרכם לומר מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו. התורה דיברה על המסד המוצב ארצה - על עושרם ועל יופיים, על מעורבותם בעולם ועל קשרים שהיו להם עם העמים אשר סביבם, על רעיית הצאן ועל עבודת האדמה, על אהבתם ועל חרון אפם - על כל הצדדים האנושיים שבאדם. בדרך זו לימדה אותנו התורה את אחד מקצוות הסולם. אין אנו מוצאים בתורה ביקורת על עושר כשלעצמו או על יופי כשלעצמו או על כל הישג חומרי אחר. נהפוך הוא - שבח גדול הוא לאדם שהוא מביא את כל צדדי יכולתו וכשרונו לידי מיצוי.

שבח גדול זה הנאמר בתורה להישגים האנושיים - למדע, להנאת האדם ולהצלחתו בעולם - אינו מסנוור את עינינו מלראות את הסכנות המרובות שבעושר זה. בשל כך לא נמנעה התורה מלחזור ולהזהיר על סכנת העושר המשחית ועל הכוח המסוכן. לאחר שדיברה התורה בשבח ארץ ישראל ובזכות לאכול ולשבוע ולברך על טוב הארץ, הזהירה התורה "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך". בדרכים רבות מתמודדת התורה עם סכנות הארץ, והיא מצווה על זכירה היסטורית ועל בניית האומה הישראלית בדרך שתעמוד בפני הסחף הגדול העלול לבוא בהתמכרות המקולקלת לשפע הארצי. אף לא אחת מהדרכים קראה לאדם לחרוד מפני השותפות במציאות ולברוח ממנה, וכולן יחד מכוונות להדריך את האדם כיצד לחיות חיים מלאים מעוטרים בכל כשרונותיו, ולראות בהם בסיס לעלייתו לשמים.

אף את העלייה לשמים למדנו ראשית מאבותינו הקדושים. אסון נורא נגרם בעולם אם נעצרים בלימוד דמותם רק ברגלי הסולם ולא מביטים אל עלייתם לגבהי מרומים. שלבים רבים יש בעלייתם למעלה. בולט בשלבים דברי התורה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". עיקר השראת שכינה בתחתונים היא בעשיית צדקה ומשפט בדרך ה', בדרך הארץ הטבעית והיסודית של האומה הישראלית. אבותינו טיפסו אף למעלה מכך והיוו מרכבה לשכינה, ויסוד הארת קדושת האומה הישראלית באדם.

הסולם האלוקי כולו, בין זה של האבות ובין זה של המצוות, בנוי בארץ ומכוון כלפי הארץ. אין התורה עוסקת במפורש בעולם הבא. הסתר זה של העולם הבא אינו מעקר את עצם קיומו, חס ושלום, והרי הוא אחד מעיקרי האמונה, והכופר בו אינו נחשב בכלל מאמיני האמונה הישראלית. ברם, התורה אינה עוסקת בו בשל יסודה הפונה לגילוי אלוקים בארץ. עיקר מגמתנו היא הורדת השכינה ומימוש הדבקות בה בארץ. לא נצטווינו להפוך את העולם הזה לעולם הבא, כי אם להפך - להכניס את העולם הבא בתוך מסגרות העולם הזה. התורה אינה מתארת את האדם כאורח במלון, וכגר המצוי כאן באופן זמני. אמת הדבר כי יבוא יום והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה, ותעמוד שם למשפט חייה, אך כל עוד היא כאן היא אזרחית העולם ובת בית המתייחסת למציאותה כאן למציאות קבע - עד שיבוא יומה להסתלק מן העולם.

ההולך בדרכם של אבותינו בונה את חייו, אף הוא, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. הוא מחובר למציאות כולה, מביא את כל יכולתו וכשרונותיו לידי מיצוי, מעורב בכלכלה ובמדע, במדיניות ובביטחון, ביחסי האומות ובהערכת הטוב והנעים, וממצה את צלם אלוקים שבתוכו. כל זה מהווה אצלו מצע לקומות גבוהות יותר שעיקרן חיים מוסריים וישרים, וחתירה מתמדת לצדק ולהופעת המוסר במלוא היקפו. מעל לכל הוא מהווה מצע לשכינה, וחי חיים של קדושה וטהרה. זו דמותו של איש תורה ועבודה, הקושר שמים וארץ ואת כל ההיבטים של קשרים אלה.

בשל כך פועל האדם בתוך העולם בכלים שהעולם מכיל בקרבו. אין הוא דורש אל המתים, ואין הוא פונה אל בעלי האוב והידעונים; אין הוא תולה את כשלונותיו בגלגול נשמות ואין הוא פונה בעת צרה אל מכשפים וקוסמים; אין הוא מחפש ישועות בסגולות ובקמיעות ואין הוא פונה לחכמי הפרצוף וקוראי התמונות. בכוח בחירתו החופשית הטובה והישרה, ובכוח שמיעת דבר ה' שבתוכו, הוא מתמודד עם המציאות בדרך שהיא ישרה עם א-ל ויכול לה. הוא זוכר באופן מתמיד הן את העובדה שהוא צלם אלוקים ויסוד כל מעשה בראשית, והן את היותו אחראי לה. אחריות זו ממלאת אותו עוז מחד גיסא, וענווה מאידך גיסא. אין הוא מתנשא כי אם משרת; אין הוא גאוותן, כי אם מלא רוח ענוות חן.

 

המבט אל הארץ מתחיל בעצם ההתייחסות לנעשה תחת השמש ולא למה שהוא מעל השמש, אך הוא מכוון למיקוד נקודתי יותר - הארץ היא ארץ ישראל. בדיבור האלוקי הראשון ששמע אברהם אבינו הוא נצטווה לעקור ממקומו וללכת לו אל ארץ ישראל, ומאז מהווה ארץ ישראל את המקום אליו מכוונת כל העבודה האלוקית. אין האומה הישראלית קיימת אלא בארץ ישראל בלבד. יהודים קיימים בעולם כולו, אולם אומה - שָׁאנֵי, היא קיימת בארץ ישראל בלבד.

יסוד זה עולה מהמקור ממנו מתחיל כל בירור רעיוני, ההלכה. כל ההלכות הנוגעות לכלל ישראל כולן קיימות רק בארץ ישראל. מצוות מינוי מלך ומינוי שופטים, מצוות פר העלם דבר של ציבור וקידוש החודש, ושאר הפרשיות המוטלות על הציבור קיימות רק בארץ ישראל. דין פר העלם דבר של ציבור מלמד כי הגדרת הציבור היא בארץ ישראל בלבד, ואין היהודים החיים בחוץ לארץ בגדר ציבור. דין הוא שיש לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. דין הוא שיש לראות את השותפות בהתנחלותה של האומה הישראלית בארצה כמהות יסודית שיש לחיות לאורה.

השאיפה המתמדת לשלמות חותרת באופן מתמיד גם לשלמות הארץ שבידינו. מדרגות מדרגות יש בארץ ישראל, וההתנחלות בארץ בימי הנבואה מלמדת אותנו כי הארץ מסודרת לפי חשיבותה סביב ירושלים, וכל הקרוב יותר למרכז האומה הישראלית נוחל קרוב יותר לירושלים. מכאן הדבקות והקשר העמוק עם אזורי יהודה, בנימין והשומרון. זהו המרכז היסודי, שבעומקו נמצא לב הלבבות - הר הבית. סביב המרכז סובבות נחלות נוספות בארץ ישראל, וכשם שמזבח ה' נבנה מאבני כל שנים עשר השבטים, אף ההתנחלות בארץ חותרת לשלמות הופעתנו בארץ. ההתנחלות בארץ היא חלק בלתי נפרד מעולמה של תורה והמשך ברית האבות.

אחיזה זו בארץ אינה עומדת בסתירה לציפייה לשלום. לא נמצא כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום, ועושה השלום במרומים הוא העושה שלום עלינו. מדובר הן בשלום פנימי הראוי להתחיל בתלמידי החכמים המרבים שלום בעולם, והן בשלום בין האומה הישראלית לבין הסובב אותה. החתירה המתמדת לשלום אף היא יסוד גדול בתורה, אולם אל לה להיות תוצאה של חולשה פנימית והתמוטטות ייעודית. שלום ושלמות אחיות הן, ואנו מבקשים את השלום המלא.

 

עת מיוחדת היא העת הזו - ראשית צמיחת גאולתנו. נפתחו בפנינו שערי שמים, ואיילת השחר מנצנצת באורה של גאולה. סימנים רבים לגאולה התגלו בדורות האחרונים - מקבוץ גלויות ועד התעוררותה של ארץ ישראל מקללַת אלוקים שרבצה עליה, ומהעוז שלבשה כנסת ישראל במלחמותיה ועד לשלל הכוחות האומנותיים והתרבותיים שפרצו לחלל אוירה של ארץ ישראל.

כל הגאולות הקודמות מותנות היו. שערי שמים נפתחו ואפשר היה שהגאולה המלאה תבוא, אם אנו עצמנו היינו עושים את שנדרש מאתנו. ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג, ובקשה זו קרסה בשל העובדה כי חזקיהו המלך לא עמד במצופה ממנו. אף בבית שני דפק הדוד על דלת הרעיה, וכיוון שלא פתחה כי אם הותירה את הדוד שראשו נמלא טל קווצותיו רסיסי לילה, לא זכתה כי תתגשמנה בה כל נבואות בית שני. יסוד ההשגחה האלוקית נוסח באופן מדויק על ידי רבי יהודה הלוי: "...כי העניין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה". גאולה עד ימינו משמעה פתיחת אופק זריחת אור הישועה השלמה, אך זו הייתה תלויה לעולם במעשה אדם, ובנכונות לעמוד בנדרש מהאדם לעשות כדי שזו תתממש.

אין אנו יודעים אם כלל זה חל גם בגאולתנו ואף בפנינו נפתחו שערי שמים המותנים במעשינו ובאחריותנו, או שאנו נמצאים בגאולה אחרונה ויש לגאולה זו כללים משלה המובעים בדברי חז"ל באומרם "לא זכו - בעתה". מקורות יש לכאן ולכאן - אלה תומכים ביסוד האמונה "היום - אם בקולו תשמעו" וקובעים באופן חד משמעי שהכל נותר תלוי במעשינו בלבד, ואלה מלמדים כי הכללים בגאולה שלישית שונים הם, ואנו מובטחים שלא יהיה חורבן שלישי. בהדי דכבשא רחמנא אין ידינו משגת, ואין אנו יודעים את טיב ההשגחה האלוקית הנמצאת בנו. דווקא בשל העובדה שיש נפקותות רבות לשאלה האם הגאולה צועדת במסלול מובטח מראש, ואנו יכולים לסבך ולעכב בלבד, או שכל כולה תלויה במעשינו ואין שינוי בדרכי ההנהגה אלוקית - חשוב לנו לדעת את דבר ה' בשאלה זו, אולם הוא לא נתגלה לנו, "ואין אתנו יודע עד מה". בשל כך, טוב יהיה כי נאחוז בזה וגם מזה לא נניח ידנו, ולא נזניח את המוטל עלינו לכינונה של הגאולה השלמה ובניית ירושלים. טוב יהיה כי נפעל בדרך בה אנו חשים כי כל המהלך כולו מותנה בנו, ובכך נקדם את הופעתה ונזריח את אורה, ואם נזכה ותבוא הישועה לא מכוח מעשינו - דיינו.

מוטל עלינו, אפוא, לייסד את כל הנדרש להשראת אור הישועה הזרוחה עלינו. אנו חייבים לבנות את הכל בשלמות מהמסד עד הטפחות. המסד הוא כינונה של חברת צדק ומוסר ויראת אלוקים בהליכתנו אחר אברהם אבינו, והטפחות הם קיום מצוות וקדושת האומה הישראלית. אל לנו לסמוך על התנהלותה בלעדינו, ואין אנו רשאים לקבוע כי חורבן שלישי לא יהיה, כיוון שאין אנו יודעים עדיין את טיבו של הבניין.

 

כוננותה של התורה סביב כלל ישראל יוצרת חיבור מתמיד של האדם עם הכלל. חיבור זה מקורו בברית הפסח שבמצרים, שהוסיפה את ממד האומה לברית האישית והפרטית של המשפחה - ברית המילה. ברית הפסח הרי היא הפיכת היחידים לציבור, ומכאן באו הדינים המיוחדים של קורבן פסח, שאף שהוא קורבן יחיד הוא נעשה לאור דיני קורבן ציבור, בשל היותו ברית היחיד עם הציבור.

כנסת ישראל בחרה דרכים רבות לאורך ימיה לביטוי המעשי של ציבוריות זו. זה למעלה ממאה שנים היא בחרה לבטא את הציבוריות הישראלית בארגון הלאומי, ולפני כמה עשרות שנים זכתה להקים מדינה משל עצמה. השותפות במדינה משמעה שותפות בכלי בו כלל ישראל מבטא את ריבונותו ואת עצמו. חסד אלוקים גדול ניתן בנו בשעה שזכינו להקים מדינה זו, ולשוב להיסטוריה ולפעול בתוכה בדרך בה עמים פועלים, ובכך לממש את ייעודנו. מדינה זו יקרה לנו בשל העובדה שהיא המדינה היהודית. אם חס ושלום תחדל מלהיות מדינת יהודים, היא תאבד את משמעותה בעינינו, ומשמעות זו תצטמצם רק למה שיוותר בה - כלי לביטחון, ולשחרור היחיד מכבליו.

העובדה שכלל ישראל בחר להגדיר את עצמו כמדינה יהודית דמוקרטית אינה זרה לנו. אמנם, לא מכוחה של הדמוקרטיה אנו מקבלים את עיקרון שלטון הרוב, כי אם ממסורת ישראל, שקבעה כי אזהרת התורה שלא להיות אחרי רבים לרעות ולא לענות על ריב לנטות אחרי רבים להטות מלמדת כי ביסוד הדברים הולכים אחר הרוב. התורה שבעל פה מלמדת כי יש להתפלל לשלומה של מלכות, ומסורת ישראל היא לראות במדינה בבואה של מצוות המלכת מלך, ומכאן המחויבות למוסדותיה. למעלה מכך, הדמוקרטיה הליברלית המערבית רואה בשיטה הדמוקרטית תפיסת עולם הקובעת שיש עניינים רבים שאין הרוב רשאי לעשותם, גם אם ההצבעה תתנהל בדרך חוקית. עיקר דברים אלה מצוי בשיח הזכויות: זכות הדיבור וזכות ההתארגנות, זכות הכבוד וזכות החרות וחופש העיסוק ועוד עניינים רבים אחרים. אף שיח זכויות זה אינו זר לנו, ואנו קשורים בו ממצוות התורה המחייבות הגנה על הפרט החלש, דרך הביקורת הנבואית הנוקבת על אחאב בגוזלו את נחלת אבותיו של נבות ועד למסורת ישראל שהכירה בזכויות פרט רבות. בכך מגביל הרוב המזדמן את כוחו, והדבר מחייב אותו לפעול לאור עקרונות הצדק והמוסר.

יש עוד עניין יסודי אליו מחויב הרוב, ואין הוא יכול לבטלו - זוהי ההגדרה הלאומית כמדינה יהודית. פעמים שיש סתירה בין שיח הזכויות לבין הגדרת הזהות הלאומית, ולמעשה בלתי אפשרי שסתירה כזו לא תהיה קיימת, שכיוון שהוגדרה גם זהות לאומית נכפפות חלק מזכויות הפרט בפני זהות זו, וכיוון שהוגדר שיח זכויות נכפפים חלק מהרצונות הלאומיים בפני החובות כלפי הפרט. אין לשני הקטבים אלא להיפגש זה עם זה במקומות שונים הנמצאים ביניהם, ולא להניח לאחד מהם לכבוש באופן מוחלט את החקיקה ואת השיפוט.

חלק בלתי נפרד משותפותנו בהגדרה הלאומית של הכלל הוא שרותנו הצבאי. שרות צבאי זה נובע ממקורות רבים. בסיס השרות הוא המוסר הטבעי הפשוט, שקיבל ביסוס בדברי משה רבנו לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". זהו כלל מוסרי יסודי, שלא ייתכן לתבוע ממישהו למסור את נפשו ממש כדי להגן עליך, בשעה שאין אתה מוכן ליטול חלק בהגנה זו. קומות גבוהות יותר של השרות הצבאי מקורן במצוות התורה למלחמת מצווה, ולעזרת ישראל מיד צר. למעלה מכך מופיעה הזכות הגדולה להיות חלק מצבא המממש את שאיפותיה הלאומיות של כנסת ישראל.

השותפות במדינת ישראל היא חלק מהותי בהגדרת הציונות הדתית. כשמה כן היא - היא חלק מהתנועה הציונית, אך יש בה בשורה עמוקה לאומה ולמדינה. אין היא מקבלת את המדינה כפי שהיא, ולא את מערכת חוקיה ומוסדותיה, כדמות אידיאלית המממשת את החזון המלא. נהפוך הוא - יש בנו בשורה שאנו מבקשים לשתף בה את האומה כולה. בשורה זו כוללת העמדת החזון התורני במרכז המדינה, החתירה לצדקה ומשפט, שאיבת מערכת החוקים מתוך עולמה של תורה, ועוד עניינים רבים אחרים שהבריח התיכון הוא החתירה לשותפות משפיעה במדינת ישראל לאור החזון הנבואי הגדול של נביאינו הקדומים. ברם, אנו מבקשים להשיג מטרה זו בהסכמה וברצון פנימי, ולא בניסיון לכפות על כלל ישראל אורחות מחשבה וחיים שאין הוא מעוניין בהם. קודם שיקבל עליו עול מלכות שמים ולאחר מכן עול מצוות.

 

מהלך הגאולה נועד להוציא אסיר ממסגר. הוצאה זו ראשיתה בתחום הפיזי, ובחתירה למקום בטוח ומוגן לעם היהודי, וסופה ביציאת מסתרי התורה ממקום חביונם. תורת גאולה תורה מיוחדת היא. אין היא באה לעקור, חס ושלום, תורה שנלמדה באף במשך דורות רבים של התמדה בתורה ולימודה, ואין היא מערערת כמלוא נימה על עיקר האמונה שזו התורה לא תהיה מוחלפת. ייחודה של תורה זו הוא בשיבה מחדש אל יסודות של תורה שנגנזו מאז חורבן בית המקדש, ויציאתם המחודשת לאור עולם.

ראש וראשון לתורת ארץ ישראל הוא ההלכה. בחיי הפרט לא השתנה דבר, וחיוב הליכה בדרכה של ההלכה הוא חיוב מוחלט. חילול השם הוא לטעון כי דרך הציונות הדתית מחייבת בינוניות בהלכה, אי-הקפדה במצוות שונות ורדידות אמונית. אין סיבה בעולם המצדיקה כרסום בחובת שמירת ההלכה הפרטית. בחיי האומה קיימת חיוניות להשיב את ההלכות הציבוריות למקומן. לא ניתן להכריע בשאלות ציבור בלי להעמיק במחשבה ציבורית, ובפסיקה שנועדה להיות פסיקה שהאומה כולה תלך לאורה ולא רק אנשי שלומנו.

פסיקה בענייני ציבור היא מקצוע גדול בתורה, שחזר למציאות לאחר מאות שנים שלא היינו ציבור. שאלות חדשות באו בתחומנו - כמו מוסר מלחמה ויחסי חוץ וענייני תרבות, פיקוחי נפש לאומיים, בריאות ממלכתית ועוד עניינים רבים אחרים - ואנו נתבעים לדון בהם בדרך המיוחדת של הלכות ציבור. הלכות ציבור אינן רק הרחבה של שאלות הפרט לממדים גדולים יותר. ציבור אינו אוסף של פרטים, כי אם הוויה יחודית בעלת נשמה כללית המחייבת התייחסות הלכתית מיוחדת. ההלכה היא זו שצריכה להנחות את היסודות היותר גדולים של חזוננו.

תלמוד התורה בעת גאולה הרי הוא תלמוד תורתה של ארץ ישראל. תחילת הופעתה של תורת ישראל היא הרחבת גבולות לימוד התורה. מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ועתה הולכת שכינה ושבה לארץ, ויחד עימה תחומי התורה כולם. חובה גדולה היא ללמוד נבואה ואגדה, מוסר ואמונה וכל צדדי התורה. עניינים אלה נלמדים בתחילה כל אחד בתחומו - עדר עדר לבדו - ואט אט, בדרך פלאית וייחודית, מקרינים בין תחומים ומשפיעים זה על זה.

תפקיד גדול כפול נועד לתלמידי החכמים בדור. ראשית, הם משמשים כפרשני המציאות, ומלמדים מהן הדרכים המביטות עין בעין בשוב ה' ציון ומבארות את החזון המופלא אשר נגלה לעינינו. שנית, וזה תפקידם העיקרי, הם יוצאים מרום החביון של פרשנות המציאות ועוסקים בעיסוק מתמיד בתיקונה. לצורך כך הם חייבים להיות חמושים בשבעים לשון, בכלים המאפשרים להם לקרוא את המציאות נכוחה ובגדלות תורנית עמוקה המאפשרת להם להציע את הדרכים בהן יש לתקן מציאות זו. תלמיד חכם ארצישראלי חייב לבנות את עצמו כיושב בסנהדרין, עם כל התכונות והידיעות הנדרשות כדי להיות יושב על מדין.

 

אין אנו עוצמים את עינינו מלראות את התרחקות האומה הישראלית מקיום מצוות ומחיי אמונה קדושה וטוהר ואין אנו מפסיקים מלבכות על כך. דברי אגדה רבים דיברו בגנות המדברים סרה באומה הישראלית, אך אין אנו עוצמים את עינינו מלראות את המומים. אמנם, תמונת העולם שלנו אינה שמה קו מפריד וחד בין "דתיים" ל"חילוניים". יש נושאי דבר ה' המחללים את שמו, כמו שיש אלה שכיפת שמים היא כיפתם אך הם אנשי צדק ומוסר ובעלי זהות יהודית עמוקה. בכלל, טוב פחות לשפוט אחרים ויותר לקשוט את עצמנו.

עניין מיוחד צריך להיות בחיפוש אחר נקודות הקושרות אותנו כולנו כאחד. החתירה המתמדת לחיי חסד וצדק חברתי צריכה להיות אחד היסודות הקושרים אותנו לדרכי אבות. הרצון המשותף בקיומו של העם היהודי חייב להביא נקודות חיבור, כמו הקמת בית כדת משה וישראל, ושמירה על בית זה שיהיה עוגן ויתד נאמן ולא, חס ושלום, מקור לאלימות ולאכזריות. לא באה תורת ישראל להגן על הנבל, ואין מצוות הגירושין המוטלת על הבעל מעניקה לו זכות לעגן את אשתו מחיים ולהתעלל בה, כשם שאין חרם דרבינו גרשום המוטל על המגרש אישה בעל כורחה מעניק לאישה זכות סחיטה. צדק צדק תרדוף הרי הוא תורת החיים של האומה.

אנו מבקשים לשוב יחד עם האומה כולה בתשובה שלמה. תשובה זו כוללת בתוכה, בוודאי, את השיבה לקיום מצוות ולתלמוד תורה, אך אין היא מתמצה בהם. למעלה מכך, דברים טובים רבים התפתחו גם בעולם שהוא מחוץ לעולם התורה, ואנו מבקשים לכנס גם אותו למאגר העוצמה הרוחני של האומה. אין אנו בזים לתנועות אחרות, ואין אנו באים כדי להציב עצמנו כשלמים וכל האחרים חסרים. אנו באים להיות שותפים יחד בעולם מלא של תשובה. תשובת האומה גם לא תושג אם נתעלם מכל ההיבטים המבססים את דרכה של חברה - למן החסד והצדק כלפי הפרט, ועד להיותנו דמויות מופת מוסריות, עליהן יאמרו הבריות אשרי זה שלמד תורה. זהו יסוד תנועת התשובה שאנו מבקשים להקים.

תקומת האומה יחד עם כל ישראל, בדרכה של הציונות הדתית בנויה, אפוא, נדבכים נדבכים. הרובד הראשון הוא הליכה בדרכי אבות, וחתירה מתמדת לעשיית צדקה ומשפט. זו משימה כלל לאומית, המחברת את התשתית היסודית של הקיום. מעליה בנויה קומה גבוהה יותר, היא קומת המצוות המיוחדת לאומה הישראלית, והיא העושה אותנו גוי אחד בארץ. ממעל לה מצויה ההתקשרות בהר הקודש בירושלים, בהשראת שכינה ובהתגלות הנבואה, ובמילוי מלא של דבר ה' אשר דיבר טוב על האומה הישראלית ועתידה. זו המשימה העליונה אותה אנו נתבעים להגשים במציאות, ומכוח ייעוד זה מתקבלות כל הכרעותינו. אל הר בית ה' אנו כוספים ולישועתו אנו מקווים, ואנו מכשירים את עצמנו לעלות בהר ה' - בתחילה על ידי נקיות כפיים וברות לבב, ובהמשך על ידי הטהרה הקדושתית הנתבעת, ובסופו של דבר, בהאזנה לדבר ה' שיופיע עלינו במהרה בימינו במלואו.