הדיסוננס בציונות הדתית בין חיי האמונה ובין העולם הרבני

הדיסוננס בציונות הדתית בין חיי האמונה ובין העולם הרבני

מיום שנטה משה רבנו את אוהלו מחוץ למחנה הוטבע הפער שבין הרב לקהילתו כחלק בלתי נפרד ממהות תפקידו. לעולם יימצא הרב בבחינת מה מחוץ למחנה – הוא זה שבידו למחות, ועל כן הוא הנענש על כך שאין הוא מוחה; הוא זה שבידו לקרב, והאחריות לימין מקרבת מוטלת עליו; דימויו לאורך דברי הנביאים הוא כשל רועה, המקבץ את עדרו ומרביץ אותו בצהריים. לעיתים מדובר בפער גדול בינו ובין קהילתו ולעיתים בפער קטן, עיתים מדובר ברב הפוסע בדרכו של אהרון הכהן ושוכן יותר בתוך קהילתו ועיתים מדובר באדמו"ר מקאצק שהיה ספון בחדרו עשרים שנה; במשך הדורות נוצרו דפוסים שונים של יחסי גומלין, ובדורנו אנו מצוי הרב כאחד המוקדים שברשת הקהילה ולא כראש ההיררכיה, אולם לעולם לא נסתם הפער ממקומו.  גם אם הוא בתוך קהילתו הוא נתבע למשוך ולדחוף אותה קדימה, אל עבר אותה דמות ראויה של קהילה. חוויית בדידות זו היא חלק ממהות תפקידו של הרב.

ברם, לעיתים נוצרים מצבים בהם הפער בין הרב לקהילתו גדול כל כך, עד שלמעשה הרב אינו רלוונטי עוד. אין מדובר בהדחה או בשינויים מוסדיים, ויכול הרב להמשיך לשמש בתפקידו שנים רבות. ברם, בשעה שהמרחק גדול מידי נופלים דבריו על אוזניים ערלות, ומקוטלגים כדברים שאין להתייחס אליהם. הדברים שהוא אומר ופסקיו ההלכתיים אינם מקדמים דבר בשל המרחק הגדול בינם ובין אורחות החיים של קהילתו. למעלה מכך, הולכת ונוצרת אידיאולוגיה של אי-הקשבה וחוסר רלוונטיות, שכן אין הרב מהווה עוד מורה דרך, והדברים מכניסים את הרב לד' אמות מצומצמות של אמותיו שלו בלבד.

האם הגיע הציונות הדתית למרחק כה רב מהעולם הרבני שלה ? האם גם אנו מוצאים עצמנו בלתי רלוונטיים ? לכאורה התשובה היא שלילית. רבנינו שלנו חיים בתוך העדה, והם מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. בדרך כלל הם גם עברו את מהלך החיים של חברי קהילתם, והדבר מקרב אותם לדמות הקהילה. ברם, בחינה מדוקדקת של סוגיות יסוד בעולם החיים מלמד כי הציונות הדתית חיה כיום בדיסונאנס רחב מידי בין העמדות התורניות העקרוניות לבין מציאות החיים. פער זה אינו יכול לשרוד זמן רב. הוא מביא בהכרח להתפתחויות חמורות – בין אם ביצירת כת מצומצמת הצועדת עם הרב והזנחת רוב מוחלט של הציבור, בין אם בצמצום מעמדו של הרב לתחום בית הכנסת בלבד, ובין באטימת אוזניים לדברי הרבנות.

קודם להצגת דרכי ההתמודדות נדגים את דברינו בכמה סוגיות יסוד מחייה של הציונות הדתית:

• טלוויזיה: אין עמדה רבנית בולטת ופומבית הרואה בחיוב את מציאותה של הטלוויזיה בביתנו. ההתנגדות לטלוויזיה נובעת משני כיוונים שונים. ראשון בהם הוא ההתנגדות למכשיר עצמו, בשל הפאסיביות המצויה במוקדו, בשל העובדה כי ניתנת לאדם אחר שליטה על החוויות הדמיוניות של הצופה ועוד כהנה וכהנה. מקור שני להתנגדות הוא בשל התכנים הנלוזים המוצגים שם, אפילו בתוכניות הילדים ובמה שמלווה אותם. ברם, בדיקה של ערוץ תכלת מלמדת כי ב 92% של בתי הציונות הדתית נמצאת טלוויזיה, ומתוכם 89% מחוברים ללווין או לכבלים.
• שילוב תורה ומדע: העמדה ההצהרתית התורנית הנשמעת היא חיוב שילוב שכזה בתחום מדעי הטבע והכסף (כלכלה ואולי משפטים), ושלילה מוחלטת של שיתוף תורה ומדע בתחומי הרוח, ובוודאי שבמדעי היהדות. לעולם עומדת התורה ולימודה בראש, והיא חייבת להיות מזוככת מכל קשר לעולם המדעי-רוחני, ורק אם לא מצא אדם את עצמו בעולמה של תורה ילך ויעסוק בחכמה, אך לא במדעי הרוח ובוודאי שלא במדעי היהדות. אין מה לדבר על תרומה הדדית של שתי המתודות האחת לשניה. ברם, רוב מוחלט של בני הציונות הדתית רואים ברכה מרובה דווקא בשילוב העולמות, ובקשר שבין תורה ומדע.
• חברה מעורבת: העמדות התורניות הן חד משמעיות. חברה מעורבת אסורה לכתחילה – בין בגיל הנעורים ובין בחברה המבוגרת. כאשר מדובר במצבי בדיעבד יש המתירים באופן זמני, ובלבד שתהיה חתירה מתמדת להפרדת תנועת הנוער, ואף את חברת המבוגרים. ואילו רוב מוחלט של בני הציונות הדתית חיים בחברה מעורבת כבני נוער וכמבוגרים. לא זו בלבד, אלא שאין גם שאיפה להפריד את חברת המבוגרים, ואין היא מקבלת על עצמה כלל את העיקרון שעליה לחתור לחברה כזו. בני הציונות הדתית חיים חיים חברתיים של חברה צנועה מעורבת לכתחילה.
• כיסוי ראש: העמדה הרבנית מחייבת כיסוי ראש מלא, והיתר להוציא מעט שערות החוצה. איני יודע לנקוט באחוזים, אך נראה שחלק גדול מידי של הנשים בציונות הדתית אינן הולכות עם כיסוי ראש כהלכה. אין ספק כי בדיקה של קיום מצות הציצית היה מלמד על אחוז מקביל.
• תרבות: העמדה התורנית החד משמעית היא שלילת תרבות זמננו. אין מדובר בעמדה עקרונית של שלילת תרבות ככזו, כי אם בהגדרת התרבות של זמנינו כפריצות, דרדור מוסרי וביטול תורה. על כן אין אנו מוצאים קריאה לכתחילה לעיסוק בתרבות. אולם, רוב מוחלט של בני הציונות הדתית צורך תרבות וחלקו אף משתתף ביצירתו, והתרבות הישראלית של היום היא חלק בלתי נפרד מחיינו.
• יחס לחילוניות: אין בנמצא הכרה רבנית בחילוניות. הפסיקה המקובלת מכניסה את האדם החילוני לקטגוריות קיימות, כגון שוגג, ציבור ששגג, תינוק שנשבה וכדו'. בוודאי ואין אנו מוצאים עקרונות לכתחילה של דיאלוג עם החילוניות, על מנת לקבל ממנו דברים הרבה. עיקר האתגר הרבני שאנו מעמידים הוא אתגר ההשבה בתשובה, ואנו דנים רבות כיצד להשיב את העם בתשובה (ולמעשה לא עושים הרבה). לעומת זאת, רוב מוחלט של בני הציונות הדתית אינם חשים כך כלפי האדם החילוני, והם מכירים בו ובעולמו החילוני, ואף נרתעים ממגמת ההחזרה בתשובה.
• עיתונים: אין הלכות עיתונות, ואין עמדה הלכתית המחייבת קריאת עיתון. לרוב מדובר בשלישה עקרונית של קריאת עיתונים, ובעיקר בשבת קודש. בפועל, רוב מוחלט של בני הציונות הדתית קורא יותר מעיתון אחד, ועוד בשבת קודש.
• היחס למוסדות מדינת ישראל: מעצם הגדרתם, בני הציונות הדתית מיחסים יחס חיובי למדינת ישראל. ברם, יחס זה נמצא לעיתים בעימות עם היחס לחוקי מדינת ישראל ומוסדותיה. מכיוונים רבניים שונים מתערער היחס למוסדות המדינה: הקריאות לסרוב פקודה, הפסיקה כי אסור להזדקק לבתי הדין וכדו'.

כאמור, פער זה מסכן אותנו כחברה תורנית. העובדה שפער כה עמוק קיים בשאלות היסוד של תרבות החיים ושל ההלכה מובילה באופן טבעי לפילוג בין שני קטבים. המתח אינו יכול להישמר, והוא עשוי להעמיק את הקרע בתוך הציונות הדתית, עד לכדי יצירת שתי חברות המנותקות האחת מהשניה (וייתכן שקרע זה כבר נוצר). ראשונה בהן לא תוכל לסבול עוד את היחס הראוי בין הקהילה לבין הרבנות, ותיטה באופן מובהק לחרדיות המחלחלת לכל תחומי החיים. ייתכן והיחס למדינת ישראל יתמסמס אף הוא כתוצאה מתהליכים מדיניים, ואז יפנה פלג זה לחיים חרדיים מלאים. חרדיות אינה רק תפישה א-ציונית, כי אם תרבות חיים המחלחלת לכל רבדי המציאות, והיא הופכת להיות נחלת חלק אחד בציונות הדתית. מולו יתחולל תהליך חמור בהרבה, והחלק השני ילך ויתחלן, אם במסלול ישיר ואם דרך הקונסרבטיביות. כבר היו דברים מעולם עם היעלמות פועלי אגודת ישראל, והמכיר את המציאות בארצה"ב של היום יוכל לראות מעבדה בה תהליך זה מתחולל.

אם אכן כך יקרה אין מדובר רק בהיעלמותה של תנועה אחת וצמיחת האחרת. לא למען הגנת קיומה של הציונות הדתית יש להחמיר בתיאור הסכנות מתהליכים אלו – תנועות קמו ותנועות נפלו, ואם אנו ניעלם אות הוא כי סיימנו את תפקידנו. ברם, הבעיה חמורה בהרבה: הציונות הדתית מציבה היום את המודל היחיד לכינונה של מדינת התורה, על שתי המשמעויות של הביטוי. מחד גיסא היא מסוגלת לקחת מדינה על כתפיה, ובני הציונות הדתית מצויים בכל עולם המעשה של מדינה (כלכלה, משפט, בריאות, חקלאות, אומנות וכדו'). מאידך גיסא, היא נאמנת לתורת ישראל. אמנם דרך ארוכה עוד ניצבת לפנינו, בשל העדר פסיקה בענייני מדינה, וניסיונות לפתור את הבעיות במישור ההלכטכני ולא במישור העקרוני, אולם ניתן לסמן את המסלול בו תתעמק הפסיקה, בדיוק בדרך בה הלך הרב גורן זצ"ל בנושא הצבא. היעלמות הציונות הדתית משמעה היעלמות המודל היחיד המדבר על קיומה של מדינת התורה המודרנית, והדבר מהווה למעשה גלות התורה וגלות האומה כאחד. על כן, אנו קרואים לעסוק באופן מתמיד בצמצומו של פער זה (שכאמור בתחילת המאמר הוא אינו ניתן לביטול לחלוטין, וטוב שכך). אם אנו ניעלם משמע שייעלם המודל היחיד לקיומה של מדינה יהודית במובן המלא של מילה זו.

ברם, קודם לעיסוק בדרכי ביטול הפער יש לעמוד על מקור היווצרותו. קוטב אחד של המקור מצוי בדמות הציבור. הציבור הציוני דתי התרגל לבינוניות דתית, ולהימנעות מתביעה עצמית של התקדמות. דברי כיבושין הנאמרים על ידי הרב ומאמרי התעוררות נתפשים כהתנהגות בלתי מנומסת מצידו של הרב; עצרות תשובה ותיקון אינן נראות כדבר מה שניתן לקיימו; הסכמה לכל נורמה התנהגותית בלי הצבת גבולות משמיטה את יכולת החברה לפעול במנגנוניה שלה כדי ליצור דמות תורנית; הסובלנות כלפי התנהגויות לא הלכתיות היא חלק בלתי נפרד ממחננו; בכלל במילה "תשובה" אנו מתכוונים בדרך כלל לחילוניים ולא לעצמנו; אנו עורכים כינוסים מתמידים על "הנוער", ונמנעים מלעסוק בנו עצמנו.

לחלל זה היה אמור הרב להיכנס. ברם, חלק גדול מידי מקהילותינו כלל אינן מכתירות רב עליהן. החלק שהכתיר מצפה כי הרב יעניק לו שיעורים טובים, שרותי דת וייעוץ, אך לא יתבע ממנו ולא יוכיח אותו; גם הרב פוחד פעמים רבות מתוצאות דבריו הקשים או הרכים, ונמנע לאומרן. נדיר למצוא בדברי התורה בדפי פרשת השבוע תביעה רבנית: להתלבש כראוי וללכת עם כיסוי ראש, לא להלוות בריבית ולנהל את העסק ביושר; להקפיד בשמירת שבת ובעיצובה הציבורי; ללמוד תורה; להיות מוסריים ולהילחם נגד עוולות; להיזהר מלשון הרע גם על יריבים; ללמוד הלכות טהרת המשפחה וכדו'; בדרך כלל אומרת הקהילה לרב כי היא מצפה ממנו כי יטפל בנוער, אך לא בה עצמה; הבינוניות הדתית משתלטת עלינו, ונורמות רבות שבות למה שהיה קודם לכן. הקיץ מפשיט לבושים; לשון הרע ורכילות פושים בנו והרב אינו עומד במשימה זו.

סתימת הפער מחייבת תהליך תשובה עמוק שיחול במחננו, ובעיקר הכניסה המתמדת לקבלת עול מלכות שמיים, ההכרה בהלכה כברית הנאמנות המחייבת שבינינו לבין הקב"ה, והתקדמות מתמדת. חלק ממהלך ההתקדמות גם יביע את אותם התחומים המייחדים אותנו, שדווקא בהם אנו מקפידים הקפדה יתרה לפי תפישתנו: נקיות מוחלטת בדיני ממונות, שמירת הפה והלשון וכדו'. תהליך תשובה זה אינו חשוב רק בפני עצמו, אלא גם בשל היותו תנאי הכרחי להתמודדות מהסוג השני שתבואר בהמשך דברינו. ללא כניסה למהלך של התקדמות ביראת שמיים ואהבתם ובקיום מצוות, יבוארו בצדק כל התהליכים האחרים כחיפוש דרכים לנטישת המחויבות ההלכתית, ולא למימושה המלא.

ברם, לא ניתן לתלות את הכל בציבור. דומה כי פער זה מחייב גם את העולם התורני לבחון את עצמו, ולברר חלק מסוגיות היסוד של תורה בדרכה של הציונית הדתית. הציונות הדתית ביקשה להורות את דרכה של תורה בחיבור המיוחד של תורה וחיים, ומשנה זו עדיין לא נמצאה לה. בשאלות הדת והמדינה היא צעדה צעד אחד גדול (אם כי בשנים האחרונות נעצרה), אך ביסודות הקיום בעולם המודרני נותרה במקום לא מוגדר. העובדה כי עד היום אין משנה מסודרת בתחום התרבות אומרת דרשני. אין מדובר בציטוט מחודש להקדמת שיר השירים של הראי"ה קוק, גם במהדורה הלא מצונזרת, כי אם בקונקרטיזציה שלו, והתמודדות מעשית עם היצירתיות התרבותית ההווית. אין העולם ההלכה נותר בעולם הרוח, כי אם הוא יורד לחיים ונכנס למושגים מעשיים. העובדה כי אין הכוונה ראויה לספרות כי אם רק אמירה כללית שיש לקרוא ספרות "מתוקנת ולא מקולקלת", הופכת הדרכה זו לבלתי רלוונטית. העובדה שאין הכוונה הלכתית לכתחילה של חובת קריאת עיתונים, ומתוכה התמודדות מהותית עם התקשורת, העובדה שקיימת עוינות בסיסית לשילוב תורה וחכמה, העובדה שהחילוניים עדיין מוגדרים אצלנו כתינוקות שנישבו עומדת לנו לרועץ, והיא המביאה את ההתרחקות מההלכה. למעלה מכך, העובדה כי תחושת רבים מאתנו מלמדת שההלכה עצמה אינה נאמנת לעצמה, והיא אינה מתנהגת לאור עקרונותיה שלה, כי אם נותרת קפואה ומאבדת את האותנטיות שלה, היא האתגר הגדול העומד היום בפני תלמידי חכמים. כל זה, בנוסף להיותם מגדלור מוסרי, החותר באופן מתמיד לצדק וליושר, אינו מדבר אחד בפה ואחד בלב, ורואה חלק גדול ממשימתו לפתוח פה לאילם ולייצג דווקא את הנעשק ואת זה הטוען שנעשה לו עוול.

לכתחילה – זה התנאי העיקרי לאיחוד מחדש של ההדרכה התורנית-רבנית עם הציבור. ציונות דתית לכתחילה, כתפישת עולם רחבה של חיבור התורה והחיים. לכתחילה עיתונות, בשל המשקל הגדול שיש לה ביכולת קבלת ההחלטות הראויה ובשל תפקידה כחושפת הרע, בד בד עם הבשורה התורנית-הלכתית בדבר איסור הלבנת פנים והישמרות מלשון הרע; לכתחילה מפגש שבין מדע ותורה, תוך נתינת הבכורה החד-משמעית לתורה, והתברכות בשילוב המדע בתוכה; לכתחילה התוויית דרך ראויה לחברה צנועה מעורבת בעולמם של המבוגרים, תוך חידושה של בשורת הצניעות בחיים המלאים; לכתחילה תרבות ולכתחילה מוסדות מדינת ישראל ועוד כהנה וכהנה. תנועה שאינה מאמינה בדרכה לכתחילה, ושהדרכתה הרוחנית אינה רואה כך את פני הדברים, אינה יכולה להתקיים, והיא תקרוס לתוך עצמה בשל הפער הבלתי נסבל. נוער מטבעו מדבר דברים גדולים, ואנו מדברים עימו דברים קטנים ומצומצמים, שעיקרם בריחה והסתגרות.

כאמור, כיוון שהמשנה רוחנית הסדורה לכתחילה אינה מושלת בכיפה אנו מוצאים את שני התהליכים החמורים כל כך. מחד גיסא הולכת ונוצרת קבוצה מצומצמת הנענית לקריאה התורנית, ומוותרת על אורחות חיים ומעורבות בעולם התרבותי הכללי. מאידך גיסא גדל מספר הרואים את תפקידו של הרב כמצומצם במסגרת "שרותי הדת", ובכך הם מתרחקים מהיסודות הגדולים של הליכה בדרכיו של הקב"ה.

לפיכך לשני מהלכים אנו קוראים בעת הזו. ראש וראשון להם הוא תהליך תשובה עמוק פנימי, שמעורר את הציבור, וקובע נורמות חדשות של התקדמות ציבורית, לא ניתן עוד לסבול את הבינוניות ואת הזהות שבין הרעיון הציוני-דתי. אמת הדבר שאנו מחמירים בתחומים אחרים אותם היהדות החרדית מזניחה, אולם דומה כי גם באותם תחומים חלה שקיעה, ולמעלה מכך – חלק מהם אינו נעשה רק מאהבת ד' ויראתו כי אם כמקורות אחרים. די לבינוניות !

מצד שני אנו הרבנים צריכים להאזין לסיסמה "די לכיבוש ! אנו כובשים את תפישת עולמנו פעמים רבות, ומסיבות שונות איננו מביאים לידי ביטוי את מלוא משנת חיבור התורה והחיים, בדיאלוג מתמיד ביניהם. בהכרזתנו על משנה "לכתחילה" נצית מחדש את הלהט של תנועה רוחנית מפוארת, ונמלא את ייעודנו בעולמנו. הפער הבלתי נסבל בין אמירותינו לבין דמות הציבור מחיית אותנו לראות בציבור סימן. אין ההדרכה הרוחנית נכנעת למציאות,. כי אם היא מסתערת עליה שוב ושוב, ובלבד שהיא עצמה נכונה וראויה. במקום בו הציבור נוהג בצורה כה קיצונית באופן שונה מרבניו, צריך עולם הרבנות לבחון האמנם הוא מביא לציבור את דבר ד' במלואו, או שהוא מביא רק חלקים ממנו, בהם אין הציבור יכול למצוא את אמונתו. הראי"ה קוק למדנו פעמים רבות למצוא את סיבות הכפירה לא רק ביצר הרע של הכופר, כי אם גם בשל היות עולם התורה לא מוכן ולא בשל לקשור תורה וחיים. על כן, בד בבד עם התביעה הבלתי פוסקת לנאמנות לברית שבינינו ובין הקב"ה אנו קרואים לבחון את יסודות משנתינו ולגלות את עולמות החיים המקופלים בהם. כשנעשה זאת נראה כי לשוא קיפלנו את דבר ד' כחלק מהפחד שלנו לחיות במציאות. הבו גודל לאלוקינו – זו ההזדמנות הגדולה כעת, והייעוד העומד בפנינו.