היעדים העומדים בפני החברה הישראלית בתחומי הנישואין

היעדים העומדים בפני החברה הישראלית בתחומי הנישואין

לא אשוב על ניתוח הבעיות והאתגרים בפניהם עומדת המשפחה היהודית. עשו זאת קודמיי, ואת שיש לי לומר בתחום זה אמרתי ביום עיון של  "אל עמי" והדברים פורסמו בכתב[1]. תרומתי לדיון תהיה בהצבת שני יעדים עיקריים העומדים כיסוד החיים ביחסנו למשפחה. הייחוד ביעדים אלה שאין הם מנותקים מתפישת החיים הכללית של האדם המאמין, ואף שנראה כי יש סתירה בין השניים, סתירה זו היא חלק מובנה בחיי האמונה. אתמקד בעיקר בהשלכות מעשיות של שני המוקדים, ואניח לדיון התיאולוגי והפילוסופי.

נקודת מוצא ראשונה היא החובה להשיב את מושגי המחויבות, הנאמנות והברית למוסד חיי הנישואין. בבסיס נקודת מוצא זו עומדת ההכרה העמוקה כי שני מוקדים בונים את מעמדו של האדם בעולם. התמונה אינה נקודה במרכז העיגול, כי אם אליפטית. שני המוקדים הם האדם עצמו וריבונו של עולם. העמדת האדם עצמו כאמת המידה היחידה היא העבודה הזרה של תקופתנו. מאידך גיסא, הכחשת האדם וכדמותו ואושרו היא רמיסת היסוד המהותי האנושי המצוי ביסוד העולם. על כן, אין אנו מוותרים על אחד מהמוקדים, כי אם חיים את שניהם.

הקמת משפחה נובעת מנאמנות ליסוד המשפחתי. זהו גרעין הקודש של הקיום היהודי, ואנו רואים בהקמה זו את הבסיס למעמדו ההולך ומתרחב של האדם. מדובר במעגלים ההולכים ומתרחבים של הנאמנות – נאמנות לעצמיות הנפשית שהמבנה הקהילתי המשפחתי הוא הראוי לה; נאמנות לאומה ולשלשלת הדורות; נאמנות למבנה הקיום האנושי, שהוא קיום משפחתי. כבר בסיפור גן עדן דובר על דביקות באשתו והפיכתם לבשר אחד, וזוהי דרך הארץ שקדמה לעולם, שאין אנו משמיטים אותה מכל יסוד הלכתי. על כן, הקמת משפחה היא חובה, הנובעת מיסוד הקדושה בעולם, וכל אדם נקרא ליישם חובה זו. אמנם, אין לעצום עין מפני העובדה כי היו במשפחה גם עיוותים רבים, ניצול, שיטוח, הקרבה עצמית גדולה וכדו' – שאלה יסודות שצריך להתמודד עימם ולעקרם, אולם לעולם לא נועדו הבעיות להכתיב את סדר היום, כי אם להוות אתגר להתמודדות בלבד.

לעמדה זו השלכות רבות: יש לה השלכות חינוכיות, בשל בניית מערכת ההכשרה לחיי נישואין גם על בסיס המחויבות ולא רק על הבסיס הרומנטי. החובה להינשא ולהקים משפחה היא אחת החובות הנובעות ממהות האדם.  מובן כי לא ניתן להעמיד הכל על החינוך, ובכלל החינוך הוא דבר מה חלש יחסית אם הוא לא מגובה במערכת מלאה של התייחסויות נוספות כדלקמן; יש לה השלכות בתהליכי ההיכרות, כיוון שהיא קוראת לבני הזוג לעיתים להתפשר בשל החובה להקים משפחה ולהיות נשואים, גם אם השלמות האהבתית לא באה לידי ביטוי עד תומה, והחלום על בן הזוג לא התממש במלואו; יש לה השלכות על פסיקות הלכתיות, בהן יסוד הברית ההדדית עומד במוקדן. דוגמה לדבר: פוסקים מהשורה הראשונה הקלו בהלכות מסוימות בתחום טהרת המשפחה על משפחות חילוניות בהן רק אחד מבני הזוג התחזק באמונתו והתחיל לשמור מצוות, מכוחה של הברית הבסיסית שנכרתה בין בני הזוג; יש לה השלכות על נקודת המוצא בטיפול בחיי המשפחה, בה ההנחה כי קיום המשפחה הוא יסוד מהותי מהווה גורם משפיע על שיקול הדעת, והיד המונחת על הגירושין כבדה ולא קלה; יש לה השלכות על ההתנגדות הכוללת לצורות אחרות של תאים משפחתיים כגון חד-מיניים או לידה ללא נישואין; יש לה השלכות חברתיות, בהן אין החברה רואה כהתנהגות נורמטיבית חיים ללא קדושת חיי הנישואין (אם כי כאן צריך להיזהר שלא לרמוס את מי שמצא עצמו שלא בטובתו במעמד זה), ובוודאי שעליה לעקור מעצמה את מי שבגד בנאמנות לבן הזוג,  ועוד ועוד.

כאמור, מקורה של התייחסות זו הוא בעמדה הבסיסית של בניין העולם ותיקונו בקדושה. אין תבנית זו נתונה לבחירתו החופשית של האדם, והיא עוצבה ביסודה על ידי בורא עולם. בסיסה איננו טענה פסיכולוגית או אמפירית (אם כי אלה יכולים לתמוך בה) כי אם שורש הקיום העולמי בקדושה. מובן כי המשפחתיות אינה הערך היחיד שאדם מחויב לו, ובעימותים בין ערכים שונים לעיתים גוברת ידה של מערכת ערכים אחרת, אולם מקומה של המשפחה הוא גבוה מאוד במערכת השיקולים. כאמור לעיל, תפישת עולם זו אינה נוגעת במושג המשפחה בלבד, והיא חלק ממבט כולל על מעמדו של האדם בעולם.

מוקד שני ואחר, שהוא בעל משמעות רבה בזמננו, הוא ההכרה שלא ניתן לבסס את המשפחה על החובה בלבד. בעולם דינאמי ומשתנה, בו החידוש המתמיד נתפש כמעלה, ובו יסוד הבחירה החופשית מהווה יסוד תרבותי – לא ניתן להוציא את המשפחה אל מחוץ למערכת זו. לתא המשפחתי יש להכניס את יסוד הבחירה, ובעוצמה מרובה, המתפרשת על פני תחומים רבים. למעלה מכך, אין מדובר באילוץ בלבד, כי אם באמונה עזה שהשינוי המתחולל בעולמנו הוא שינוי מבורך, שיש לו השפעה חיובית ניכרת על המשפחה. ההכרה כי המשפחה אינה המובן מאליו, כי אם דבר שיש לטפחו, להשקיע בו, לבנותו באופן מתמיד, לחזק את יסוד האושר שבו ולהגביר את ההתחדשות המתמדת ברכה היא ולא קללה.

שכן, גם במשפחה מופיעה תפישת הבחירה במשמעות של ממש: אין צורך כבר לומר כי מוסד השידוכין המסורתי פשט את הרגל, ואין הוא מהווה דרך מרכזית להקמת משפחה; בתוכנית ההכנה לקראת הנישואין ולקראת חיי משפחה יש לייחד חלק ניכר לביסוס הזוגיות, פיתוחה והעמקתה. דוגמה לדבר: חלק ניער מהעיסוק בליל הטבילה צריך להיות מיוחד להפיכתו ליום נישואין קטן, ולא רק למקום בו מתקיימות הבדיקות והטבילה כדינן; החובה המתמדת לחיזוק הזוגיות, ולהקשבה הפנימית לתהליכים המתרחשים במשפחה מהווה חלק עיקרי בבניין המשפחה; הצורך להיות ראוי לבחירה – הן כבוחר והן כנבחר – הופך להיות אחד מייעודי האדם; מבנה המשפחה שוויוני בהרבה ועוד ועוד. גם כאן מדובר על שינוי תפישה, אם כי לא מול העולם המודרני כי אם מול העולם המסורתי. בתקופות קודמות לא היה צורך של ממש בחיזוק זוגיות זו, הן בשל העובדה כי הציפיות מחיי המשפחה היו נמוכות יותר והן בשל העובדה כי פירוק המשפחה היה כמעט בלתי אפשרי. בעולמנו שלנו לא ניתן מבלעדי זה, וניתן להשיג כמעט כל מה שהמשפחה העניקה בעולם הישן גם מחוץ למערכת הנישואין. התבוננות על תופעה זו בעין טובה ולא בגעגועים נוסטלגיים אל העולם הקודם תאפשר לנו להוציא יקר מזולל.

עד כה התייחסתי לשאלת הזוגיות. ברם, במשפחה שותפים גם הילדים, וגם הם מהווים חלק בלתי נפרד מבניין המשפחה מבחירה. גם מעמדם בחיי הזוגיות השתנה – הילדים מהווים גורם משפיע, מכוון, שיש להתחשב בו ובכבודו, ולהשקיע חלק ניכר מחלוקת הזמן המשפחתי בילדים; אין הם מצייתים להוראות ההורים, כי אם בוחרים את דרכם במסגרת זו, וגם לכך יש השפעה ניכרת על הזוגיות בין איש ואשתו.

לשני המוקדים השפעה ניכרת גם על הפסיקה ההלכתית. מחד גיסא ניצבת זו כחומה בצורה כנגד הניסיונות לעקור את המשפחה היהודית, או לתת לה משמעות שונה מזו שנקבעה ביסוד היהדות. קיימת עמדה חד משמעית שאינה מכירה בזוגיות שאינה של איש ואישה בדרך הטבעית; עידוד מתמיד לנישואין, והכרה כי זה חלק מתפקידו של הרב, הם חלק מסדר היום של הרב בישראל; קיימת עמדה חד-משמעית של התנגדות ללידה מחוץ לנישואין, וגם המתירים הפריה לנשים מזרע של גוי עושים זאת בדקות האחרונות של השעון הביולוגי, ולאחר מיצוי כל המאמצים לנישואין; רבני דורנו אינם משתמשים בסמכות הפקעת הנישואין שבידיהם, כחלק משיקול דעת מהותי של המשפחה כיסוד איתן; כאמור לעיל, ישנם התרים אישיים מרחיקי לכת במצבי משבר להמשך קיום חיי המשפחה כראוי; הרב בישראל משקיע שעות רבות בהשכנת שלום בית ובהצלת הבית מהתמוטטות וכדו'. כל אלה אינם נובעים משמרנות לשמה, כי אם מהכרה עמוקה בקדושת חיי המשפחה ומקומם.

מאידך גיסא, ההכרה כי לא ניתן לבנות משפחה ללא יסוד הבחירה שבה חלחלה לכל שכבות הרבנות: רבנים שולחים בני זוג לייעוץ משפחתי; בתי הדין הרבניים אינם כופים 'שלום בית' באותה עוצמה בה נהגו לעשות כך בעבר; מתפרסמות עמדות רבניות חד-משמעיות האוסרות אלימות וניצול במשפחה, ומונעות מן הגברים המכים להסתתר מאחורי 'תפישת היהדות' כאידיאולוגיה; רבני 'צהר' הפיצו את ההכרה כי הנישואין כדת משה וישראל אינם מובנים מאליהם בחברה הישראלית, והרבנות צריכה להפשיל שרוולים כדי לקרב את הציבור לנישואין אלה; מוטלת אחריות הלכתית על הבעל לאפשר לאשתו להיות שותפה עימו במימוש עצמה; רבנים רבים מורים להורים לא ללחוץ על הילדים, כי אם להניח להם לבחור את דרכם בצורה זו או אחרת; אין זה ברור כלל כי בתפילת הימים הנוראים הגבר יהיה כל התפילה ואילו האישה רק כשילדים יניחו לה; בהרבה בתי דין הרבניים אומץ עיקרון "הלכות השיתוף" ובכך ניתנה גם גושפנקא רשמית לשוויוניות במשפחה, ועוד ועוד. כהמשך לעמדה זו פוסקים רוב רבני דורנו שאין לנתק קשרים עם ילדם שהתחלנו וכדו'. אלה שינויים נורמטיביים מבורכים שיש לאמצם ולהמשיך במגמה זו, שהרי אין מדובר בעמדה פילוסופית בלבד, כי אם בצעת סדר יום משמעותי בעולם שלפנינו, ובשינוי עמדות נורמטיבי בסוגיות רבות. בדרך זו של הרבנות צריכה ללכת מערכת החינוך, הייעוץ והעזרה הסוציאלית, ויחד לבסס את שני המוקדים של המשפחה בישראל.

מתוך כך עולה הכרעת היסוד הנתבעת: אף שלא אנחנו קובעים את התהליכים הכלל-עולמיים, והשפעתנו על המציאות והתהליכים מועטה יחסית, בשורש פעולתנו עומדת שאלה שיפוטית, והיא מה טיבו של התהליך העובר על המשפחה – הלנו הוא אם לצרינו. אני חושב שלא ניתן להתמודד עם שאלות עקרוניות ופסיקתיות ללא הנחה בסיסית כי התהליכים העוברים על המשפחה היהודית כוללים אמנם בתוכם מנה גדושה של מרור, ומחיר כבד אנו משלמים בעטיים. ברם, יש בהם גם הרבה מה"לנו", לאמור: העמדה ביתר שאת של היסוד הבחירי כאחד משני המוקדים של המשפחה היא תהליך שיש בו גם ברכה, המעצימה ומחזקת את המשפחה, בהפיכתה למקום בו רוצים לחיות ולא נאלצים בלבד.

[1]  חינוך בעידן של חיפוש זהות, הוצאת אל עמי, ירושלים תשס"ב, עמ' 131-149.