טבעיות החיים

ספר התורה פותח בסיפור בריאת העולם והאדם, בתולדות האנושות, בחיי האבות והבנים, בשעבוד מצרים ובגאולה ממנה – כל זה הרבה הרבה לפני מתן תורה. ריבונו של עולם לא פתח את התורה עצמה ב"אנכי ד' א-להיך" ובמתן עשרת הדיברות, אלא בסיפור הבריאה, מעשי בני האדם והדרכים בהם העולם התנהל קודם שניתנה התורה. העולם התנהל במלוא עוזו עוד לפני מתן תורה. לעובדה זו ניתנו בדברי חכמים פרשנויות שונות. אחת מהן בוטאה על ידי חז"ל במילים: "דרך ארץ קדמה לתורה".

כדי להבין את משמעות הביטוי יש לעמוד תחילה על מרכיביו השונים. המונח "דרך ארץ" בלשון חכמים משמעו הדרך הטבעית של הארץ. "דרך ארץ" הוא המינוח בו חכמים השתמשו כדי לדבר על התפרנסות מעמל כפיים, יחסי אישות, כללי הנימוס הנהוגים בין בני אדם, צרכים טבעיים וכל העניינים שהם למעשה דרך הארץ  הדרך בה נוהגת הארץ. "לתורה" נתבאר על ידי חכמים רבים ב"מתן תורה", לאמור: הביטוי הזה בעולמם של חכמים מדגיש את העובדה כי הרבה לפני מתן תורה התקיים דרך הארץ של העולם.

האם מדובר בקביעה היסטורית בלבד ? הרב קוק זכר צדיק לברכה קבע כי לעובדה ההיסטורית הזו יש משמעות נרחבת לגבי המבנה של התורה. התורה מקבלת את דרך הארץ הטבעית של העולם. היא אינה יוצרת אותה, ובוודאי שאינה עוינת אותה. דרך הארץ של העולם היא הבסיס לקיומה של התורה.

התורה נוטלת את דרך הארץ שכבר קיימת בעולם ובונה עליה קומה שניה. קומה שניה זו היא קומת הקדושה, הטהרה, היחסים המיוחדים של התורה בענייני בין אדם לחבירו וכדו'. פעמים רבות התורה מגבילה את דרך הארץ של העולם, ותובעת מהאדם ליסוג לאחר ולא לעשות את כל מה שהוא מסוגל לעשות. כך, לדוגמה, התורה נוטלת את דרך הארץ הטבעית של האכילה, אך קובעת שיש מאכלות שאסור לאכול, וישנם תהליכים שאסור לבצע כמו בשר בחלב. ברם, נקודת המוצא של התורה היא שבני אדם אוכלים בדרך בה נהוג לאכול בעולם, ואין ההלכה מתערבת בכך; לפעמים התורה מרחיבה את דרך הארץ של העולם, והיא מחייבת את האדם להיות פעיל יותר, ולעשות יותר ממה שנהוג בעולם. כך לדוגמה מצווה התורה על האדם לפרות ולרבות, ולדעת חכמים ישנה גם מצווה להמשיך להגדיל את המשפחה גם לאחר שמולאה המצווה היסודית של "פרו ורבו".

לעמדה זו יש הרבה מאוד השלכות הלכתיות. למעשה, כל ההלכה כולה מבוססת על ההנחה הזו. טעות נפוצה היא לסבור כי ספרי ההלכה הם הקובעים את דמות האדם היהודי בעולם. מה שקובע את דמותו של האדם היהודי אלה שני מקורות: הוא אזרח העולם, וחלק ממנו, ובשל כך הוא פועל בעולם במסגרת האנושות כולה. ברם, הוא יחיד, זר ומיוחד, ובגויים לא יתחשב, בשל העובדה שהוא יונק את דרכו לא רק מדרך הארץ הטבעית, כי אם גם מהקומה היותר גבוהה של האנושות – קומת קבלת עול מלכות שמיים, מצוות וקדושה.

תפיסת עולם זו היא מפתח להרבה מאוד משאלות דורנו. דוגמה לדבר: חלק בלתי נפרד מדמות האדם הכללי בעולמנו הוא המעורבות העמוקה של בתרבות – כיוצר תרבות וכצורך תרבות. בשנים האחרונות אנו רואים פריחה של ממש בעיסוק של אנשי אמונה בשדות רחבים של התרבות. מטבע הדברים, מציאות זו מחוללת הרבה מאוד דיונים הלכתיים ורעיוניים סביב שאלת מקומה של התרבות בתפיסת העולם של האדם המאמין. דיונים אלה דומים מאוד לדיונים שנערכו בדור הקודם בדבר "תורה ומדע".

ניתן לעמוד על שתי גישות עקרוניות המתגלות בדיונים השונים ביחס לשאלות אלו. גישה אחת יוצאת מנקודת מוצא כי אנו חייבים למצוא הצדקה לתרבות או למדע, ורק מתוך הצדקה זו ניתן להכניס אותם לתוך תפיסת עולמנו. יש שמוצאים את ההצדקה כי דרך תחומים אלה ניתן להכיר את הקב"ה יותר טוב; יש שמוצאים את ההצדקה בכך שזה תנאי ליכולתנו להשפיע על העולם; יש שמוצאים את ההצדקה לכך בטיעוני פרנסה שונים; יש שמוצאים את ההצדקה בכך שהיעדר תחומים אלה יגרום לאדם מתח רוחני, ועל כן הוא חייב לעסוק בעוד תחומים כדי להתפרק מעט – הצד השווה שבכל הפילוסופיות הדתיות האלה הוא שיש צורך בהצדקה.

ברם, לכל זה אין שום מקור בתורה. התורה אינה מוצאת כל צורך להצדיק את העובדה שהאבות היו עשירים, שהיא עוסקת ביופיים של חלק מהדמויות שבה, בחיפוש שלהם אחר האהבה, או בכל עניין אחר. התורה, כאמור, רואה בדרך הארץ הטבעית את יסוד הקיום, ועל כן היחס לעושר, לאהבה, ליופי וכדו' הוא מובן מאליו. גם היחס להתפרנסות מעמל כפיים, לשותפות בעולם, לקשרים התרבותיים, למדע וכדו' – הם מובן מאליו. אין צורך בהצדקה כלשהי, בשל העובדה שזו דרכו של עולם. על כל זה אלה יש לבנות את הקומה השניה: איסור כלאיים המגביל את המדע, יסודות בהלכות צניעות המעצבים את האומנות, וכך גם לגבי מצוות נוספות.

כאמור, ההלכה כולה בנויה כך. הלכות תפילה לא קובעות מהן צרכי האדם. אלה נקבעים בדרך הארץ של העולם, והאדם מתפלל על מה שהוא חפץ, לאור הקומה השניה של הלכות תפילה; ההלכה ביסודה לא קבעה מהי השביתה הראויה בשבת (ראה רמב"ן לפרשת אמור)– השביתה מוגדרת לאור הגדרתה בעולמם של בני אדם, ועל גביה ציוותה התורה את איסורי המלאכה; ההלכה ביסודה לא קבעה כיצד חי זוג נשוי – אלה נקבעים לאור אורחות בני אדם, ואילו ההלכה בונה קומה שניה של דיני טהרת המשפחה; ההלכה לא קבעה על מה מדברים בני אדם ומה חשוב לבני אדם לדעת – אלו נקבעים לאור אורחות בני האדם, ואילו ההלכה הגבילה חלק מהדיבורים בדיני לשון הרע, והעצימה חלק מהדיבורים כמו בדיני הוכח תוכיח או איסורי לא תעמוד על דם רעך.

ללא עיקרון זה לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בבית המדרש. לא היינו יכולים לפסוק בדיני "לא ילבש"; בלתי אפשרי לפסוק בדיני ממונות אם לא מקבלים את יסוד הבעלות הטבעית לאור הגדרות העולם; אי אפשר היה להגדיר מלאכות שבת אסורות אם לא היינו מקבלים את היסוד של ההתנהלות הטבעית של העולם; היינו חייבים להקדיש את התקציב הממשלתי כולו לסל הבריאות כדי להציל נפשות, ולא היינו רשאים לנהוג כמנהגו של עולם בניהול מדיניות תקציבית ממשלתית וכדו'. התורה עצמה מפנה, בשעה שהיא עוסקת בצורת המלכות בישראל, ללמוד מהנהוג בטבעיות העולם אצל הגויים: "ככל הגויים אשר סביבותיי". טענתי היא שעל האף העובדה שרק חלק מהפוסקים כתבו על כך באופן ישיר – למעשה כל הפוסקים כולם, בכל ספרות השו"ת, מתבססים באופן מתמיד וקבוע, כמעט בכל תשובה הלכתית, על יסודו של עולם וטבעיות החיים. הבשורה של התורה אינה בהתכחשות ליסוד הזה, כי אם בנטילתו, עיצובו, הגבלתו, קידושו, טהרתו והגדרתו.

אני מבקש להדגיש כי עיקרון טבעיות החיים אינו דווקא לקולות הלכתיות. להפך, פעמים רבות הוא מהווה חומרות הלכתיות ברמה מהותית. הוא מחייב להתייחס למוסר הטבעי, ולשאלת ההגינות בין בני אדם, גם אם אין הלכה ממוקדת בשאלה זו; במסגרת זו הוא מקבל על עצמו את דרכו של עולם בנושא מוסר מלחמה והמאבק בפשעי מלחמה; הוא מחייבת לשבות בשבת לא רק ממלאכות, אלא גם מכל דבר הפוגע בשביתת שבת, ולמעשה הוא הופך במקרים מסוימים את עיקרון "עובדין דחול" ליסוד דאורייתא, שכן זו טבעיות החיים של השביתה; הוא מחייב את בני הזוג לכרות ברית נישואין עמוקה, הרבה מעבר ליסודות ההלכתיים המשפטיים הנמצאים במסכת כתובות; ובעיקר – הוא מחייב את האדם המאמין ליטול חלק בפיתוח העולם והתקדמותו בכל המישורים: החברתיים, המדעיים והתרבותיים.

לפיכך, דמותו של האדם התורני היא דמות הדומה לפירמידה, בדיוק לאור הדרך בה נכתבה התורה. בראש ובראשונה הוא ברוא בצלם אלוקים, ושליחותו היא לפרות ולרבות, ולפתח את העולם בדרך הטבעית והיסודית שהעולם כולו נוהג בה, בכל תחומי החיים – האישיים והציבוריים. מעל קומה זה נבנתה קומה האומה הישראלית, והוא אינו עומד כיחיד מול ריבונו של עולם כי אם כחלק מהאומה. מעל קומה זו ניתנו תורה ומצוות, שהם המעניקים את ממד הקדושה והדביקות בריבונו של עולם לקומות שמתחתיהן. אימוץ עמדה תורנית זו הוא הבסיס להלכות רבות, ולדרכו של עם ישראל במסגרת העולם כולו.