יהודי של סוכות

יהודי של סוכות

כל התר אחרי מחזור תפילה כדי להיות שותף בתפילות לחגי החודש השביעי מגלה כי למעשה מדובר בשני מחזורים שונים: מחזור אחד לימים הנוראים, הכולל את החגים ראש השנה ויום הכיפורים בלבד; מחזור שני הנקרא בדרך כלל מחזור לשלושה רגלים, שכולל בתוכו בהקשר של החודש השביעי - את חג הסוכות. ההפרדה הזו אינה קיימת רק במחזורי התפילה. להפך, מחזור התפילה מבטא את התודעה הציבורית בכללה. התודעה הציבורית היא שאכן יש לחלק את חגי החודש השביעי לשני סוגים של חגים. החלק ראשון של החודש נתפש בתודעה כימים של סליחה, חשבון נפש, רחמים וכפרה. אלו הימים שהצבע השולט בהם הוא הצבע הלבן, והתמונה הדתית היא תמונה של טלית, תפילה וכדו'. החלק השני של החודש, נפרד לחלוטין, ואינו קשור לימים האלה. בחלק זה המילים השכיחות הן אסיף, שמחה, מועד, עליה לרגל וכדו', הנושאים אופי של חגיגה גדולה. הצבע השולט בימים אלה הוא הצבע הירוק, ושאר הגוונים של החגים החקלאיים ושל ארץ ישראל כולה. החלוקה הזו מעצבת את התודעה הקיומית של מערכת החגים האלה, ויש לה השפעה מרחיקת לכת כפי שנראה בהמשך. אחת המשמעויות הגדולות של החלוקה הזו היא הטמעת התודעה היהודית ביחס למעמדו של יום הכיפורים. בתודעה היהודית נתפש יום הכיפורים כיום השיא, כיום המיוחד המתאר את פיסגת דמותו של האדם המיטהר מכישלונותיו, וכיום הקדוש ביותר בשנה. עובדה זו גם מעצבת את תודעת הציבור בדמותו של יהודי השלם והאידיאלי. הציפייה היא לראות בו כמין "יהודי של יום הכיפורים". הצדיק צריך להיות מובדל, מופרש, ייחודי, עילאי – כמו האווירה הכללית של יום הכיפורים. 

אלא שהדברים אינם נכונים כלל ועיקר. הימים הנוראים אינם מסתיימים ביום הכיפורים. המעיין היטב בפרשת המועדים בתורה יגלה כי למעשה אין קבוצת חגים הכוללת את הימים הנוראים בלבד. כדי להבין זאת יש לשים לב לתפישת זמן מיוחדת במינה של הלוח העברי. הלוח העברי בנוי בתבניות של המספר שבע. היום השביעי בשבוע הוא המקודש – יום השבת; בסוף השבוע השביעי אנו מציינים את חג הביכורים, ואת עונת הקציר המתחדשת; השנה השביעית המקודשת היא שנת השמיטה; סוף שבע השנים המקודשות הוא היובל; בתווך נמצא החודש השביעי. הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הזמנים המקודשים הנמצאים במעגל המספר שבע.

התורה עוסקת בחודש השביעי כחטיבה אחת. אין היא מבחינה בין החגים השונים שבו, אלא מתארת אותם כחגים הנמצאים על רצף אחד. התורה אינה קושרת באופן מיוחד ונפרד את ראש השנה ויום הכיפורים כקבוצה העומדת בפני עצמה, וכחטיבה מובדלת מחג הסוכות. מדובר במערכת חגי החודש השביעי המקודש, והם שלושה חגים ולא שניים, הנמצאים על רצף הימים של החודש: האחד בחודש השביעי הוא הקרוי אצלנו ראש השנה, והוא יום התרועה, התקיעה בשופר וכדו'. זהו החג הפותח את החודש השביעי, ואפשר שתקיעת השופר היא המבטאת את הפתיחה המיוחדת הזו; העשירי בחודש זה הוא יום הכיפורים שאופיו ידוע לכל ואין צורך להאריך במסגרת זו במהותו; החג השלישי הוא חג הסוכות, חג בן שמונה ימים, שבראשיתו יום שבתון ובסופו יום שבתון (הקרוי כיום שמחת תורה). לאמתו של דבר, חג הסוכות שייך לשתי מערכות של חגים - מחד גיסא הוא חלק ממערכת שלוש הרגלים (פסח שבועות וסוכות) בהם אין אנו עוסקים במאמר זה; מאידך גיסא הוא חלק ממערכת חגי החודש השביעי המקודש. על כן קורבנותיו כפולים, ועניינים נוספים אחרים כפולים בו.

למה כל כך חשוב להדגיש את העובדה הזו ? מדוע איחוד חגי החודש השביעי, וערעור העמדה המבדילה בין שתי קבוצות החגים הוא נושא מהותי שיש עניין לעסוק בו ? להדגשה האחדות הזו משמעות קיומית עמוקה. כדי להבהיר זאת, הבה נבחן את המשמעות של דת אשר מסיימת את קבוצת החגים בחודש המקודש שלה ביום שהוא דומה ליום הכיפורים: יום שבתון, תענית וכפרה; יום שאסור בו לאכול ולשתות, לקיים יחסי אישות, להתרחץ ולהתענג. דת כזו, מקרינה על השנה כולה את עמדתה ביחס לדמות האדם המשתייך לדת זו. לו אכן חגי החודש השביעי היו מסתיימים ביום הכיפורים הייתה מוקרנת על השנה כולה המחשבה כי למעשה חלומנו הגדול הוא לבנות את עצמנו כ"אנשי יום הכיפורים". התמונה שהייתה נוצרת בטעות היא שיהודי מלא ושלם הוא יהודי של יום התענית – הפורש מן העולם, הרואה בהנאות מהעולם חטא, והמבקש למעשה חיים שהם רוחניים בלבד. . כאמור, ההשפעה של עובדה זו על כל השנה כולה הייתה דרמטית. אדם יהודי היה מתגעגע כל הזמן לברוח מן העולם, לחיות כמלאך, להתנתק ממערכת החיים היצירתיים בעולם, ולהתייחס לעולם הזה כאל עולם שבדיעבד לאורך השנה כולה. בדיוק כפי שאנחנו חווים את יום הכיפורים. יום הכיפורים היה הופך למודל העיקרי אליו אנו מכוונים את עצמנו. היינו מנסים לחיות חיים מתמידיים המתכחשים לעובדה שבני אדם אנחנו, ומנסים לחיות באופן מתמיד כמו מלאכים.

תפישה דתית זו נשללת לאור אחדות חגי החודש השביעי. הדגשת העובדה כי חגי החודש השביעי מסתיימים בחג הסוכות אינה נוגעת לחודש השביעי בלבד. היא מקרינה דמות אחרת על השנה כולה. בעומקו של דבר, היא מציירת דמות אחרת של האדם היהודי. האדם היהודי אינו איש של יום הכיפורים, אלא הוא "איש של סוכות". אנו רוצים להיות "אנשי סוכות" - אנשים הקושרים עולמות, ואנשים שצבע חייהם הדתי מורכב מכל גווני קשת החיים והעולם החקלאי.

כדי להבין את מהותו של איש של חג הסוכות ניתן להתבונן על אופיו של חג הסוכות. כיצד חוגגים את חג הסוכות ? חג הסוכות הוא חג של שילובים. חוגגים את חג האסיף בו מודה האדם על ההישגים החקלאיים שלו, ומסכם את עולמו ההישגי - אך כל זה נעשה בסוכה שהיא זכר לענני הכבוד ומזכירה את ההליכה במדבר, ואת האפשרות שיכול להיות אחרת. לא זו בלבד, אלא שחלק מחגיגה זו נעשה בבית המקדש, ביחד עם ארבעת המינים, שבין השאר מסמלים את העולם החקלאי כולו; אוכלים בשר ויין כחלק משמחת החיים של החג, אך כל זה נעשה בבית המקדש ובעליה לרגל, ביחד עם כל המשפחה; שואבים מלוא החופניים של רוח הקודש - אך שבים ביום למחרת אל אוהלנו וחיים בדרך הארץ הטבעית; אומרים "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ובד בבד זוכרים כי הקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח לעשות את החיל הזה. כך מלמד אותנו החודש השביעי המקודש את הדמות שהתורה מציבה כמטרת יסוד: יהודי של סוכות.

יהודי של חג הסוכות הוא יהודי המציג דגם ארצישראלי מלא של יהדות. איש חיבורים. איש הקושר את עולם החיים שלו ואת העולם האמונה שלו, והופך אותם לחטיבה אחת. איש שרגליו נטועים באדמת ארץ ישראל ובמערכת החיים כולה, ובד בבד ראשו מגיע השמיימה, ועולמו הרוחני הוא עולם של קודש. זוהי מהפכה משמעותית בדמותו של האדם היהודי. לאורך ימי הגלות אכן כמעט ולא הייתה משמעות לחג הסוכות במובן הזה. חודש תשרי התאפיין בעיקר בימים הנוראים במובנם המצומצמת, לאמור: ניתן להסביר מפני מה במשך מאות שנים השתרשה התפיסה המתבצרת של היהדות ושל חגי החודש השביעי. החיבור לחיים לא היה רלוונטי.

 עתה שבנו לארץ, וגם דמותה של התורה ודמותה של היהדות שבה לקדמותה, וחג הסוכות צריך לשוב למשמעותו המקורית. הוא צריך לעצב את אופי היהדות הארצישראלית, ואת החתירה לבניית דמויות מופלאות, המחברות שמיים וארץ, ומביאות את האמונה העמוקה לכל גווני קשת החיים. זוהי הדמות אליה אנו חותרים, וחג הסוכות מהווה לנו מורה דרך. הוא החג החותם את חגי החודש השביעי, והוא זה שנועד להקרין על דמותנו לאורך השנה כולה.

הדברים נכונים לא רק ביחס להצבת מודל החיים אליו אנו שואפים, כי אם גם ביחס לתשובה. הרב קוק לימד אותנו כי תהליך התשובה החיוני והמבורך של הימים הנוראים במובן המקובל של תהליך התשובה, תובע גם מחיר מסוים. עברנו זה עתה ימים מיוחדים של תיקון, שהיו מבוססים מטבע מהותם על התכנסות, צום וכניעה. יראת ד' היא שהייתה מרכזית כל כך בהתייחסות שלנו לכל הקשר בינינו ובין הקב"ה. אלו היו ימים חשובים ביותר, שלא ניתן בלעדיהם, ולא ניתן לעבור תהליך של תיקון והתעלות בלי ראש השנה ויום הכיפורים. ברם, כמו לכל תהליך רוחני עוצמתי גם תהליך תשובה זה גובה מחיר. המחיר הנגבה הוא העובדה שכל כוחות החיים מתקטנים, ושאנו מוצאים את עצמנו מוחלשים ונמוכים יותר. לשיקום המחיר של התשובה מיועד חג הסוכות, והימים שבין יום הכיפורים וסוכות שאנו מצויים בהם כעת. אנו שבים אל השמחה, אל הבריאות הנפשית, אל העוז ואל החיים ומפתחים מחדש את מה שאנו באמת.

אנו קרואים אפוא להפוך את חג הסוכות לחג שיעצב את חיינו לאורך השנה כולה. הוא זה המבסס אצלנו את ההתייחסות המשלבת והמאחדת של העולמות הרוחניים כולם. הוא זה שמלמד אותנו לבנות חיים האמוניים בדרך ראויה, ולחיות אותם במלוא העוצמה בארץ ישראל. הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות בהם אנו מצויים עתה הם אלה המאפשרים לנו להמשיך מחד גיסא את אווירת יום הכיפורים ואת התקוות שאנו תולים בעצמנו ובכוונותינו הטובות, ומאידך גיסא להיפתח לחיים מלאים של חג הסוכות, המציב בפנינו את היעד לכל השנה כולה: יהודי של סוכות.