לפרשת חיי שרה | באיזו מנגינה יש לקרוא את סיפור קבורת שרה?

באיזו מנגינה יש לקרוא את סיפור קבורת שרה ?

נבאר ראשית את השאלה. טעמי המקרא אינם מנגינה, אלא סימני פיסוק. הם מלמדים אותנו כיצד יש לקרוא את הפסוק עצמו, ומה תפקידה של כל מילה. ברם הטעמים אינם מלמדים כיצד קוראים את הפרשה בכללה, ואין בהם כדי לקבוע את אופיה של הפרשה. אף שאנו קוראים את התורה כולה באותם טעמי המקרא, יש ביכולתנו לקרוא את הסיפור כסיפור שמח או כסיפור עצוב, ולאור זה לקבוע את המנגינה הפנימית בה אנו מקשיבים לדברי הפרשה. פרשיות רבות בתורה יכולות להתבאר בצורה קוטבית, וניתן לדון בשאלת המנגינה. הבולטת שבפרשות המדגימה את שאלת המנגינה היא פרשת העקדה: אינה דומה קריאתו של הרב סולובייצי'ק את הפרשה בייסורים ובכרב, לקריאתו הסוחפת של הרב קוק את הפרשה, ושניהם שונים מאוד מדברי הפייטן רבי עבס המתאר את תחושתו של אברהם אבינו בדרכו להר המוריה במילים "עין במר בוכה ולב שמח". כיצד אפוא נכון לקרוא את פרשת קבורת שרה – האם לקרוא אותה כפרשה טרגית הנוגעת לבדידותו של אברהם אבינו עם מות בת ברית הקודש שלו, שרה אמנו, או לקרוא אותה כפרשה משמחת בה זוכה אברהם אבינו לנחלה הראשונה בארץ ישראל ? האם התרפס אברהם אבינו בפני בני חת בכאב גדול, או שזכה לכבוד מלכים המחזק את דביקותו בארץ ?

שאלה זו נתונה כנראה במחלוקת ראשונים. המחלוקת היא סביב המשנה הקובעת כי אברהם אבינו עליו השלום התנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם. המשנה, שאינה מונה את אותם ניסיונות, מותירה מקום נרחב לפרשנות ולהצעות מהם האירועים הנכללים ברשימת הניסיונות. חלק מהראשונים ביארו כי הניסיון הראשון הוא "לך לך" והניסיון האחרון הוא פרשת העקידה. עמדה זו זוכה לביסוס גדול מאוד בפשוטו של מקרא, שכן אכן הניסיון הראשון והאחרון מקבילים לאור סגנון התורה, ומלמדים על סגירת המעגל. בניסיון הראשון נאמר "לך לך" וגם באחרון: "ולך לך אל ארץ המוריה"; הניסיון הראשון הדגיש את קושי הניתוק: "מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם האחרון הדגיש זאת באותו מבנה ספרותי: "את בנך את יחידך אשר אהבת – את יצחק"; בניסיון הראשון לא נאמר לאברהם לאן הולך אלא "אל הארץ אשר אראך", ובדיוק אותו הדבר נאמר לאברהם אבינו בניסיון האחרון: "על אחד ההרים אשר אומר אליך". סגירת מעגל זו היא המלמדת על ראיית עשר הניסיונות כקבוצה המסתיימת בפרשת העקידה.

אם אכן זו הדרך לקרוא את פרשת ניסיונו של אברהם אבינו, הרי שהדבר משפיע על השאלה כיצד יש לקרוא את פרשת קבורת שרה: היא נאמרה לאחר הניסיון האחרון. פרשת השבוע שלנו היא שכרו של אברהם אבינו ולא חלק מהאירועים הקשים בהם עליו לעמוד במבחן. סוף סוף, לאחר נדודיו הקשים, הגיע למה שהיא ייחל: קניית קרקע בארץ ישראל. בעת ששרה נפטרת מהעולם זוכה אברהם זוכה לקנות את השדה והמערה בארץ ישראל ולהתנחל בה לראשונה. ההבטחות הא-לוהיות מתגשמות, ומעתה והלאה אין הוא עוד "גר ותושב" אלא חלק מ"עם הארץ" שהארץ הזו שייכת לו. הזכות הגדולה של נדודיו מתממשת בשעה זו.

לעומת זאת, חלק מהראשונים ביארו כי הניסיון הראשון כלל אינו כתוב בתורה, והוא ניסיון ההשלכה לאש שהתנסה בו אברהם אבינו, ואילו הניסיון האחרון אף הוא אינו העקדה אלא קבורת שרה. וזו מהות הניסיון: אברהם אבינו, שזכה לשמוע מריבונו של עולם בסוף פרשת העקדה "עתה ידעתי כי ירא א-להים עתה" ועמד בכל הניסיונות הקשים מוצא את עצמו בודד ללא אשתו. לא זו בלבד, אלא כשהוא בא לקבור אותה מסובבים את דעתו עם הארץ של חברון, ומנסים למנוע בעדו בכל דרך לקנות חלקת קבר. המאמין הגדול בריבונו של עולם שזה לשמוע מריבונו של עולם כמה וכמה פעמים כי הארץ הזו ניתנת לו ולזרעו – נאלץ להשתחוות בפני אנשי חברון, לומר דברי פיוס והתרפסות, ורק בסופו של דבר הם מוכרים לו את נחלת השדה. את כל זה הוא עושה בלי להתלונן ובלי למחות כלפי שמיים על החוויה הקשה שהוא עובר. הדבר דומה לניסיונו בעת הרעב הגדול בתחילת פרשת לך לך: לאחר שקיים את דבר ד' והלך לארץ לא נודעת, הרעב מחייב אותו לנטוש את הארץ המובטחת ולרדת למצרים. את כל זה הוא עושה בלוא תלונה, על אף שלכאורה הדברים מנוגדים להבטחה הא-לוהית עצמה לרשת את הארץ ולהתיישב בה.

האם ניתן לדבר על המנגינה הנכונה ? כדרכם של דברים, דומה ששתי המנגינות גם יחד ראויות להתחבר. מבחינה פרשנית, ניתן לקרוא את הפרשה הן בקריאה המלמדת על ייסוריו של אברהם אבינו (נראה שכך קרא רש"י את הפרשה), והן בקריאה המלמדת על אושרו הגדול. במשך דורות של פרשנות אנו אכן מוצאים את הקריאה הכפולה. אך מי כמונו בדור המיוחד שלנו יודע כי אפשר ששתי המנגינות גם יחד הם המתארות נכונה את ההתנחלות בארץ, ואת החוויות שכולנו עוברים בשנים האלה ביחס להתיישבותנו בארץ ישראל. נראה כי אנו למדים על בשרנו הן על  הזכות הגדולה להתיישב בארץ ולזכות ולהתנחל בה, והן על הייסורים הכרוכים בכך, והצורך להתעסק עם גויי הארץ ולנהל משא ומתן על הארץ שניתנה לנו מיד ד'. אנו מגשימים בחיינו את שתי הקריאות של הפרשה.