מדיניות רוחנית עקרונית ביחס לחרדיות

מדיניות רוחנית עקרונית ביחס לחרדיות

הרב יובל שרלו

מבוא

מהותה של תנועת ה"מזרחי" יונקת מהשורש הרוחני של קיומה. תנועת ה"מזרחי" אומנם הוקמה כתנועה פוליטית, וכסיעה בהסתדרות הציונית, אולם תנועת ההקמה של ה"מזרחי" ינקה מהכרעה של תלמידי חכמים, והיא הוקמה על ידי תלמידי חכמים. עובדה זו כשלעצמה, ביחד עם ההיסטוריה המופלאה של התנועה, מלמדת כי אין לראות ב"מזרחי" מעשה פוליטי בלבד, אלא תנועה הפורשת בפנינו אופק מזהיר של יסודות רוחניים עמוקים, הנמצאים בגישת היסוד של ה"מזרחי".

בירור היסודות הרוחניים של ה"מזרחי" היה חלק בלתי נפרד מהיצירה הרבה שהייתה סביב תנועה זו, ונכתבו מאמרים רבים וספרים רבים על כך. בשנים האחרונות התמעטה היצירה הרוחנית הסובבת את ה"מזרחי", ונראה שהדבר נבע בשל הזיהוי המוחלט שבין התנועה ובין משנתו של הרב קוק זצ"ל. זיהוי זה מהווה אף הוא מבוע יצירה עצום, שכן כל דיון במשנת הרב קוק, וכאלה יש למכביר, נחשב כדיון במהותה של תנועת ה"מזרחי". ברם, בד בבד עם השמש הגדולה של הרב קוק זצ"ל, קיימות סוגיות יצירה רוחנית נוספות הקשורות ב"מזרחי", שחלקן כמובן גם יונק ממשנתו, והן עוסקות בנושאים רבים ומגוונים המשפיעים על דרכה ההלכתית של תורה, וגם על המדיניות העקרונית.

במאמר זה אני מבקש לדון באחד מהנושאים האלה, המדגישים באופן מיוחד את היסודות הרוחניים של ה"מזרחי", ואת הכיוון שיש בהם לדרכה של תורה. מדובר בראייה מקפת וכללית, שיש לה השפעה ניכרת על כל הגישה ההלכתית והאמונית, בין בשאלות הנוגעות לחיי הפרט, ובין בשאלות הנוגעות לכלל ישראל ולהנהגה הציבורית. אין אני עוסק בהלכה זו או אחרת, אלא בתפישה הכוללת של סוגיה מסוימת, המשפיעה על כל אורחות פסיקת ההלכה.

עיקרון הגבהת החומות

החיים בעולם הזה מזמנים לנו סכנות רוחניות מתמידות. אין דבר אחד בעולמנו שאינו יכול לדרדר את האדם, ולהפוך לו לרועץ. כוח האכילה, לדוגמה, יכול להרים את האדם למרומים - באכילה בקדושה ובטהרה ובכשרות - ולא לחינם אמרו חכמים כי שולחנו של אדם דומה למזבח. ברם, אכילה זו עלולה גם לדרדרו לתהום תחתיות, באכילת מאכלים של תועבה, ובדרכים שאותן תיאר הרמב"ן בדבריו הנודעים על "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב).

עיקרון זה אינו נוגע לאכילה בלבד, אלא נכון הוא ביחס לכל כוחות האדם. אין כוח באדם שאינו נע על הציר של סולם המוצב ארצה - היכול להפיל את האדם לתהום, וראשו מגיע השמיימה - אם יקיים בכוח זה את "בכל דרכיך דעהו". אפילו תלמוד תורה מעוצב על ידי עיקרון זה. הוא עצמו יכול להעלות את האדם למרומי מרומים, אך חכמים גם הזהירו (שבת פח, ב): "למיימינין בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא", לאמור, אף תלמוד תורה עלול להפוך לסם המוות.

הדבר נכון לא רק בחייו הפרטיים של האדם, הוא נכון גם בשאלות ציבוריות כלליות רחבות. הסכנות הרוחניות הגדולות התפרצו בדורות האחרונים מכוחן של תנועות עולמיות רחבות היקף. העידן המודרני, לדוגמה, הפגיש את עם ישראל בזרימות תרבותיות בעלות עוצמה אדירה: המודרנה, החילון, ההשכלה, הלאומיות, ועוד ועוד. כל הזרימות התרבותיות האלה נחשפו במלוא סכנתן, ורבים מבני עמנו החליקו במדרון חלקלק אל התהום. יהודים נמצאו בכל התנועות הרוחניות הגדולות, ותנועות אלה אכלו בנו בכל פה. זו גם אחת הסיבות לחלק גדול מההתנגדות לציונות. ההתנגדות נבעה גם מהניסיון המר שעם ישראל למד מהתנועות השונות שהובילו אותו למקומות זרים, ומהעובדה שלאורך שנים רבות נחשף המחיר הכבד שמפגש בתנועות אלה מזמן.

העולם שנקרא מאוחר יותר "חרדי" הגיב לסכנות הגדולות באידיאולוגיה של הגבהת החומות. פתיחת שערי הגטו, המגע עם תרבות העולם, המהפכה הסוציאליסטית, התנועות הלאומיות, ומאוחר יותר - העלייה לארץ ישראל, התגלו ככוחות החושפים את עם ישראל לסכנות רוחניות גדולות. כיוון שכך, הפיתרון הנכון הוא להתרחק מהם, ומכל מה שהם יכולים להביא בכנפיהם. אחד הביטויים הטובים לכך נמצא בספרו של מהר"י הורוביץ, המייצג נאמנה את משנת נוברדוק, שאומנם אינה הזרם המרכזי בעולם החרדי, אולם בנושא זה רבים הסכימו איתו:

"צריכים אנו לעזוב סוף סוף את דרך הפשרות ולהכיר שרק שתי דרכים לפנינו: או לעזוב לגמרי את התורה ולבחור בעולם, או להתבצר יותר על מצבנו ולברוא לנו מדור מיוחד בפני עצמנו. ושעת בחירה זו הייתה כבר אצל אדם הראשון: להיות כמו שכל פשוט, מוכן לקיים רצון הבורא בלי שום פשרה, או להתערב עם עץ הדעת...

ואם רוצים אנו באמת לבנות את הישיבות מחדש, צריכים אנו להעמידן על יסודות נאמנים ולהעלותן למדרגת הישיבות בדורות הקדמונים. וכדי להשיג דבר זה, צריכים אנו להניח הנחה יסודית זו: 'אחת נשאל, לשבת בבית ה׳ כל ימי חיינו', היינו כי אין אנו יכולים להתחבר עם העולם, משום שהעולם התרחק ממנו, וצריכים אנו להדגיש שהבלי העולם והישיבה הם שני דברים הפכיים וסותרים זה את זה, ושבכדי להימלט מן ההשפעה המפסדת של העולם, על שרידי הפליטה להתחזק על מצבם ולהתרחק עוד יותר מן העולם החיצוני" (מדרגת האדם, ניו יורק תש"ז, עמ' טז-יח).

ישנה תביעה הדומה לתביעתו של אליהו הנביא בהר הכרמל. לא ניתן לפסוח על שתי הסעיפים, ועל כן נתבע מהאדם להכריע היכן הוא נמצא ומאיזה עולם רוחני הוא יונק. לא ניתן להתחמק מההשפעה הרעה של העולם, אלא אם מסתגרים בתוך עולמה של הישיבה, ויוצרים אי המנותק מכל סביבתו.

לעמדה רוחנית כזו יש מקורות רבים בדברי חז"ל. חלק גדול מההלכה הוא גזירות שנועדו לעשות סייג לתורה ולהרחיק את האדם מן העבירה. ההלכה מודעת מאוד לאפשרות הנפילה של האדם, ועל כן ציוותה עליו להתרחק מכל מה שיכול להפיל אותו. הגמרא (יבמות מו, א) אומרת במפורש את הכלל: "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב", וכלל זה מופיע בדברי הפוסקים פעמים רבות. גם הסיפור המפורסם (נדרים ט, ב) על סכנת היופי שהביאה את האדם יפה העיניים וטוב הרואי לנדור נזירות כדי שייאלץ לגלח את כל שערות גופו - מחזק עמדה רוחנית זו, ועוד ועוד.

למעשה, אין צורך להוכיח כי עיקרון הגבהת החומות מצוי בהיקפים רבים מאוד בעולמה של תורה. רוחו של עיקרון זה שורה בסוגיות הלכתיות רבות, ובאווירה בסיסית של יראת חטא והתמודדות עימו על ידי משיכת היצר הרע לבית המדרש, וסגירת הדלת בפני העולם.

מחירה של דרך זו

אולם טעות לחשוב שלעמדה זו אין מחיר כבד. ההנחה העומדת בבסיס דרך זו היא שההגנה הטובה ביותר כנגד הסכנות הרוחניות היא בניית חומות יותר סגורות ויותר מבוצרות. אולם הנחה זו לוקה בחסר משני כיוונים. הכיוון הראשון הוא ההנחה המוטעית שדווקא הגבהת החומות משרתת את המטרה של התמודדות עם המציאות החדשה. דומה שההיסטוריה של מאתיים השנים האחרונות יכולה להביא דוגמאות סותרות ומנוגדות. לעתים השמירה הקפדנית הועילה להתמודדות מול הסובב אותה, ולעתים היא הייתה הסיבה העיקרית לבעיטה החזקה יותר בעולם הרוחני. לא זו בלבד, אלא שאפשר להתווכח על היעילות של הגבהת החומות – האם בסופו של דבר היא הצליחה, או שהפריצה הגדולה שהייתה לחומות האלה הייתה תוצאה של הגבהתן בתופעת הבומרנג.

הרב קוק זצ"ל ניתח בצורה עקבית את העובדה שחלק מהכפירה והחילון נבע מהתפרצות של בלימה מיותרת, וכשהיא באה - היא הלכה לכיוון ההפוך. פעמים רבות עולה כי דווקא במקום בו החריפו את היחס לעולם הזה - התפרצה ההשכלה והחילון שבעקבותיה ביתר שאת וביתר עז.

אולם למעלה מכך, הבעיה היותר מהותית של עמדה זו היא המחיר שהרוחב הרוחני נאלץ לשלם. הגבהת החומות מסתירה עוד יותר את העולם הכללי ופירותיו. העולם התרבותי הכללי נושא בחובו גם בשורה. עולם ההשכלה, התרבות, הלאומיות, החכמה וכדו' - הם עולמות יצירה עצומים, שהאמונה בריבונו של עולם יכולה להתברך מהם. הם יכולים להפוך את קהל המאמינים לעמוקים יותר, עשירים יותר ברוח, מסוגלים לחשוף בתוך התורה עצמה גילויים רחבים יותר, מפגש עמוק יותר שבין לומדי התורה שהתעשרו בעולמם הרוחני ובין התורה ודרכי השתלשלותה לאורך הדורות. המדיניות הפוחדת והחרדה מפסידה את כל אלה. היא סוגרת את היהדות ואת עובדי ד' בגטו רוחני מצומצם, ומונעת מן התורה להתברך מהעושר הגדול היכול לבוא מכוחם של מפגשים אלה.

לא זו בלבד, אלא שגדולי ישראל, בעיקר בתקופת גלות ספרד, כלל לא נהגו בדרך זו. להפך, הם פגשו בתרבות הזרה שהקיפה אותם, וחלק גדול מיצירתם התורנית המפעימה נובע מהעושר הגדול שנוצר בעולמם דווקא מתוך המפגש עם אריסטו, עם הסופים, ועם התרבות הכללית שהייתה סביבם. עושר נוצר ממפגש עולמות סותרים ומנוגדים, וכך משפיעים הצדדים האחד על השני.

עובדות אלו מחייבות אותנו לבחון האומנם דרכה של תורה הוא הגבהת החומות? האומנם הדרך להתמודד עם הסכנות הרוחניות הגדולות היא בהימנעות מוחלטת ממגע עם התועלת שיש במפגש הזה? האומנם התורה מעוניינת כי אנו נישאר דלים ומצומצמים בתוך ד' אמות בלבד, ולא נביא לעולמה של תורה את כל הרוחב הגדול שעולמו של הקב"ה מזמן?

 הבה נבחן הנחה זו בעזרת אחת מסוגיות היסוד של התורה - היחס לכניסה לארץ ישראל.

היחס לארץ ישראל כמפתח מכונן של היחס לפחדים רוחניים

ארץ ישראל היא המקום המסוכן ביותר לעם ישראל. טענה זו, העולה תדיר בספר דברים, אינה עוסקת בשאלות הביטחוניות. אומנם, גם נקודה זו עולה בספר דברים (ט, א-ב): "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם בני ענקים, אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק", עד שעולה השאלה מה הייתה הטענה נגד דיווחי המרגלים, אולם לא זו הנקודה העיקרית המסוכנת בארץ ישראל. משה רבינו מלמד לאורך ספר דברים כולו כי הסכנה היא סכנה אמונית, ואין מקום מסוכן יותר מארץ ישראל, בשל הסכנות הרוחניות הכרוכות בכניסה לארץ.

מפני מה ארץ ישראל היא כה מסוכנת? התורה מתארת שני עניינים מרכזיים כמקור האתגר הגדול של הארץ. הראשון שבהם הוא המפגש עם התרבות הכנענית. משפחת בני יעקב שמעולם עוד לא תפקדה כעם, היוצאת ממצרים לאחר מאות שנים של עבדות ומגיעה לארץ לאחר עשרות שנים של נדודים במדבר - עומדת לפגוש את התרבות הכנענית. התרבות הכנענית המפותחת, הכוללת בין השאר תעשייה והתיישבות, עוצמות ועריות - עלולה להיות ממגנטת ולסחוף להתדרדרות אמונית גדולה, ולהעדפת תרבות זו על פני הקשר המיוחד שיש לעם ישראל עם הקב"ה. רגש הנחיתות שעלול להתפתח, מתוך תחושה של שבט עבדים נודד המביט אל אדוני הארץ המוצלחים – מסחרר את הדעת, ומטה את הנאמנות לריבונו של עולם לכיוונה של העבודה הזרה. היה קסם רב בעולם הכנעני, ועוצמות הפיתוי שבו גוברים על יכולת העמידה בהתמודדות.

נקודה שניה, העולה בצורה משמעותית ביותר בפרשת עקב היא טוב הארץ והחיים המופלאים בה. התורה סוקרת את הדברים הנפלאים הקיימים בארץ ישראל, ואז מזהירה (ח, יא-יד):

"הישמר לך פן תשכח את ד' א-להיך, לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ד' א-להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים...".

ארץ ישראל היא ארץ מופלאה, וחסד א-לוהים גדול הוא להיכנס לארץ. ברם, השפע שבארץ עלול להסיט את תשומת הלב ממימוש החזון של מקבלי התורה בארץ הלאומית שלהם להיסחפות חומרית והישגית, ומיצוי ההנאות הגדול בלא להעלות אותן כלפי מעלה. השפע הגדול עלול להפוך לסיבת ההתרחקות מכל העולם הרוחני, כאשר הוא הופך להיות מוקד תשומת הלב.

משה רבינו אינו טוען רק כי ישנה אפשרות שאולי תהליך כזה יתרחש מכוח שתי הסכנות האלה. ריבונו של עולם נגלה אליו ואמר לו את הדברים בלשון וודאי (שם לא, טז): "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ". הניסוח הוא חד-משמעי. לא נאמר בתורה "פן יקום" או "אפשר שיקום", כי אם "וקם העם הזה", לאמור, זו תוצאה וודאית של הכניסה לארץ, וכמעט שלא ניתן למונעה מראש.

ניתן היה לצפות אפוא כי התורה תאסור על הכניסה לארץ. בשל הסכנות הרוחניות הטמונות בכניסה לארץ ניתן היה להבין אילו התורה הייתה מעדיפה את הנדודים במדבר, ומונעת אותנו מלבוא בשערי ארץ ישראל - אך לא היא. לא זו בלבד שהתורה אינה קובעת שאין להיכנס לארץ ישראל בשל הסכנות הרוחניות שבה, אלא שהתורה מצווה להיכנס לארץ, ואף רואה את המרגלים כמי שחטאו חטא נורא, במאיסת ארץ חמדה, ובהצבת מכשולים בפני ההליכה בדרך ד' בכניסה לארץ.

איזו הדרכה רוחנית ניתן ללמוד מדרכה של תורה? לעולם אין התורה נכנעת לסכנות, גם אם הן רוחניות. סכנות נועדו להיות חלק משיקול הדעת, אך בשום אופן לא אלה שמכתיבות את סדר היום התורני. חרדות מפני נפילה והתדרדרות הן חלק מאותם דברים שאסור להתעלם מהן בשעה שאנו מעצבים את דרכנו, אולם התורה אינה מתירה לראות אותן כחזות הכל. להפך, דרכה של תורה היא לעשות את הדברים הנכונים, והכניסה לארץ ישראל בהקשר זה היא הדבר הנכון והראוי לעשות. לפיכך, התורה אינה מתירה להישאר מחוץ לארץ בשל הסכנות, אלא מצווה להיכנס לארץ, להתמודד עם הסכנות הרוחניות, לעמוד במבחן, ואם חס ושלום לא – להיענש על ידי ריבונו של עולם, ולשוב ולנסות מחדש. זו דרכה של תורה.

עיקרון זה אינו נוגע לארץ ישראל בלבד, הוא הנתיב העיקרי של עבודת ד'. האדם המאמין אינו חרד. הוא פועל בדרך הראויה לעשות, והולך בנתיב המוביל אותו למקומות הגבוהים ביותר והעמוקים ביותר של הקיום. מאידך גיסא, אין הוא עוצם את עיניו מלראות את הסכנות שבדרך, והוא נקרא להיערך לקראת הסכנות האלה בצורה העמוקה ביותר. זו דרכה של תורה. רוחב הדעת והחיים, האדרת שם האדם וכוחותיו, הנאה מטוב העולם ומפירותיו - אינם מנוגדים לציווי של ריבונו של עולם. להפך, הם מהווים את דרך הארץ שקדמה לעולם שהוא חי בתוכה.

האם יסודות אלו משתקפים בתורה שבעל פה?

כאמור לעיל, במבט ראשון דומה שהתורה שבעל פה אינה מבוססת על עיקרון זה. הגזירות הרבות, החששות שמא יקרה כך וכך, החובה להתרחק מן הרע ומכל הכיעור שיש בו - יוצרים תדמית כאילו התורה שבעל פה הכריעה אחרת. אולם הדבר אינו נכון כלל ועיקר.

ראשית, חלק משמעותי מן המקורות המובאים כדי להוכיח את ההתחשבות בחששות ובחרדה של התורה שבעל פה, הם מקורות שאינם עוסקים בשקלול הסוגיות זו מול זו. לאמור, כאשר לא עומד מנגד דבר מה חיובי אחר - אזי יש מקום לחשוש. אולם במקום בו החשש והחרדה מבטלים את היכולת לעסוק בנושאים העמוקים והיסודיים האחרים - הם נדחים מפני האחרונים. לעיל טענו כי כל הגבהת חומות סותמת את דרכם של ניצוצי האור הנמצאים מחוץ לחומות, וזהו מחיר כבד מאוד, שהתורה שבעל פה הייתה מודעת לו מאוד.

למעלה מכך, אחד היסודות הבסיסיים ביותר בהלכה הוא ההכרה של ההלכה בדרך הארץ של האדם. ההלכה, לדוגמה, לא אסרה על האדם להיות סוחר. חששות ופחדים היו צריכים להוביל לאיסור על המסחר, שכן החשש שמא יחטא אדם בדיני ממונות בתחום המסחרי הוא עצום. די לנו אם נמנה אפילו חלק ממצוות התורה ומאיסוריה הנוגעים למסחר - ריבית, אונאה, גזל, חמידה, ועוד ועוד - כדי לאסור התקרבות לחיי מסחר מכוח הסכנות ההלכתיות שיש בו. התורה לא אסרה את השיחה שבין אדם לחברו, אף שחרדה הייתה צריכה להביא לאיסור מפגשים חברתיים. די לנו אם נקרא את ההקדמה לספר שמירת הלשון של החפץ חיים, ונראה עד כמה המפגש החברתי מזמן סכנות רוחניות עצומות. לא זו בלבד אלא שחכמינו אמרו שהכול נופלים באבק לשון הרע, ואם כן היה מקום לאסור את המפגש החברתי. לא אאריך כאן ביסודות הלכתיים נוספים המבטאים יסוד זה.

סוגיות הלכתיות רבות מתמודדות עם התוצאה שעיקרון זה מביא בכפיו. בין שאר הסוגיות הקשורות במקרים אלו נמצאת הסוגיה בפסחים (כה, ב) - "הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו", כאשר "בעל כורחו" בסוגיה אינו "אונס". הסוגיה אינה עוסקת בלחץ או בכפייה של הנאה, כי אם בצורת חיים רגילה ונורמאלית, שהיא עצמה גורמת לכך שתבוא על האדם גם הנאה של איסור בעל כורחו. מסוגיה זו עולה כי מותר לבני אדם לחיות את חייהם, גם אם הם נהנים הנאה אסורה בעל כורחם. נדגיש כבר כאן את שנכתוב בהמשך, שחס ושלום אין בדברי סוגיה זו היתר לעבור עבירות מרצון חופשי.

גם הסוגיה בבבא בתרא (נז, ב) על "ועוצם עיניו מראות ברע" מלמדת את היסוד הזה. היא מתירה לאדם ללכת ליעדו, גם אם הדרך חוצה מקומות לא צנועים, במקום שאין דרך אחרת, כיוון שאלו החיים, ומותר לו לאדם לחיות חיי דרך ארץ טבעיים על פי דרכה של תורה.

אולם אין מדובר אך ורק בעניינים כלליים. אנו מוצאים כי גם בעולם גזירות חכמים הייתה התחשבות גדולה בצד שכנגד, הוא צד החיים. חכמים לאורך הדורות היו מודעים לסיכון הגדול שבגזירות, והטילו מגבלות על הגזירות עצמן, כגון: "אין גוזרין גזירה לגזירה", היתרים בהפסד מרובה וכדו'. חכמים התייחסו גם לטיעון של "מחיר" הגזירה. השימוש המופרז בטיעון המדרון החלקלק עלול להביא לפגיעה חמורה במהלך החיים. לצורך מאמר זה אצטט את דבריו של הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת ח"א פסק' ב) בנושא זה:

"כל דברי חכמים שעשו סייג לתורה שקולים בשקל הקודש, שעליהם אין להוסיף כמו שמהם אין לגרוע. וכאשר החכמה האלהית שיערה איך להעמיד את כל צדדי החיים על מכונם, לבלתי הכחיד את הפעולות המוסריות הנשגבות על ידי מיעוט רישומן במעשים, ולבלתי הכביד גם כן על החיים החומריים יותר מדאי, כאשר ביאר דבר זה הר"מ ז"ל בשלישי ממורה נבוכים (פרק לד), כן העריכו חכמים לפי מדה זו את תוכן דבריהם בעשותם סייג לתורה, וכאשר מצאו שמספיק סייג קל, לא הכבידו אף כחוט השערה יותר אף להכביד על הרצון האנושי ולהניעהו מחפצו...".

לאמור, גם התורה שבעל פה, על חששותיה וגזירותיה, הקדימה לחששות ולגזירות את דרך הארץ הפשוטה של קיום העולם, ועל אף החששות והפחדים הנובעים מהמציאות העלולה להתדרדר - החיים אינם נעצרים. המודעות למחיר הכבד של החומות היא המעצבת את עולמם של חז"ל. כבר קדמונים כתבו (מצוטט מאנציקלופדיה תלמודית ה, תקם):

"אם היינו גוזרים גזרה לגזרה - נתמלא גזרות, ואם היה הדבר מתפשט מגזרה לגזרה היו אוסרים כל הדברים מעט מעט".

 גם בעולם המחשבה הדברים נמצאים באופן תדיר, ואף כאן נביא את דבריו של הרמב"ם (הל' דעות פ"ג ה"א):

"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם - אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא יישא אישה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו, יא): 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה - המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה...".

דבריו של הרמב"ם חדים. אין הוא חולק על העובדה שאפשר שדרך זו תציל את האדם מן העבירה. אולם הוא טוען שאין זו דרכה של תורה.

 האם יש בדברים היתר לעבור עבירות?

חס וחלילה. התורה אינה מתירה לאדם לעבור עבירות. התורה אף לא מתירה לאדם לתרץ תירוצים, ולומר כי בשל העובדה שבמהלך החיים אורבות סכנות רוחניות רבות, הדבר מתיר שלא לעשות את רצון ד'. אומנם, רעיון זה מופיע בדברי חז"ל (ברכות לב, א):

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צווארו, והושיבו על פתח של זונות - מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?!".

אולם גם כאן, מדובר בדברי סנגוריה על עם ישראל, ולא בהיתר לכתחילה לעבור עבירות.

גם את העיקרון הזה אנו יכולים ללמוד מסוגיית הכניסה לארץ ישראל שהובאה לעיל. הקב"ה לא אמר לעם ישראל כי כיוון שנכנסו לארץ מסוכנת מבחינה הלכתית, והנפילה כמעט וודאית בה - הדבר מתיר להם לעבור עבירות. להפך, התורה, ובעקבותיה הנבואה, מלמדות חזור ושנן כי בשעה שעם ישראל אינו מציית לחזון הכניסה לארץ ולדבר ד' - הוא נענש. על אף כל הנסיבות וכל האווירה מסביב - יש לאדם בחירה חופשית. האדם נברא בצלם א-לוהים, וחלק בלתי נפרד ממשמעות הבריאה בצלם א-לוהים היא הבחירה החופשית של האדם. הרמב"ם הפך זאת לעיקר גדול ביהדות:

"רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר (דברים ל, טו): 'ראה נתתי לפניך היום את החיים'"... (הל' תשובה פ"ה ה"א וה"ג).

התורה מכוונת את האדם לחיות חיים מלאים. החיים השלמים מלאים סכנות רוחניות, ואף על פי כן התורה מורה על האדם לשהות בהם ולנוע בתוכם. עם הסכנות הרוחניות צריך להתמודד, ואין היתר כלשהו להיכנע להן. אך העובדה שהן קיימות אינה מביאה לתביעה להתרחק מהם, כי אם לחיות בתוכם.

המשמעות הרוחנית של תפיסה זו                

ההכרעה אם לנהוג בדרך מסוימת או לפרוש ממנה, אינה מתחילה אפוא בבירור האם דרך זו מסוכנת, והאם היא יכולה להביא לידי חטא, עד שהחרדה מפני הנפילה מחייבת הפרישה - בין פרישה פרטית ובין פרישה לאומית. סדר הדברים צריך להיות הפוך. ראשית צריך לענות על השאלה האם הדרך העיקרית והראשית היא הדרך הרצויה בעיני ד', והיא הדבר הנכון שיש לעשותו. התשובה לשאלה זו יונקת מכל מרחב התורה – פשוטו של מקרא, ההלכה, האגדה, מסורת הפסיקה וכדו', שכל אלה מעניקים משקל יסודי ומהותי לקיומם של חיים בדרך הארץ הטבעית של העולם.

מנקודת מוצא זו מוטל על הפוסק, על האדם, על האומה, ועל כל העוסק בשאלה העומדת לדיון לבחון גם את הסכנות הרוחניות ולהתמודד עימן. סכנות רוחניות אלו יכולות להופיע במרחבים שונים של הסוגיה, ולא הותר להתעלם מהן. צריך להכיר אותן, להכין את הסייג והגדר בפניהן, להעצים את כוחות הנפש המתמודדים עם המציאות הזו, ולא פחות מכך את היכולת לקום ולבנות מחדש במקום בו הופיעה הנפילה.

בדרך הלכתית זו צועדת תנועת "המזרחי". היא אינה עוצמת את העיניים בפני הסכנות הגדולות של תפיסתה הרוחנית. היא מודעת היטב לסכנות שבמעורבות בחברה הכללית בארץ ישראל, בחשיפה לחיי תרבות ואומנות, באתגרים הנמצאים בחיי תורה ועבודה וכדו'. אולם מודעותה לסכנות אלה אינה מביאה אותה לברוח מהן, ולחרוד מפני המעורבות בהן. אין היא בורחת, בשל העובדה שלא זו דרכה של תורה. לא זו בלבד, אלא שאין לה כל יסוד להניח כי בניית מבצרים גדולים יותר תצליח, ולא אחת היא חוזה בתופעת ה"בומרנג" הנגרמת דווקא בשל החומות הגבוהות. היא מתייצבת מול אתגרי החיים לאור האמת שיש בהם.

אולם דרך זו גם מטילה על חברי תנועת ה"מזרחי" משימה משמעותית מאוד. בד בבד עם מהלך החיים המלא, החובה המתמדת שהיא מחויבת בה היא להימנע מאמירה שכיוון שדרך חיים זו מאתגרת מבחינה רוחנית והיא הרצויה בעיני ד' - היא רשאית להתעלם מסכנת הנפילות, ולומר לעצמה כי הנפילות האלה הן הכרחיות, וממילא אין בהן כל אסון. חס ושלום. החובה להתמודד עם הסכנות המתמידות ועם פוטנציאל הנפילה היא חלק בלתי נפרד מתורת ד', שהיא משיבת נפש אך ורק אם היא תמימה, ואם שני הצדדים מופיעים בה - הן מימוש החיים המלאים בעולמו של הקב"ה, והן חיזוק הברית והנאמנות לדבר ד' המופיע בעולם. תנועת "המזרחי" חייבת להיות תנועה המחויבת לדבר ד' בהופעתו המלאה. הנאמנות להלכה צריכה להיות מוחלטת, והזהירות מפני הנפילות צריכה להיות חלק בלתי נפרד מעבודתה הרוחנית. חידושה אינו חס ושלום בהיתר ליפול, אלא בשלילת העמדה הטוענת שהחרדה מפני הנפילה מחייבת את האדם להימנע מרוחב החיים המלא. כדי שתוכל למלא שליחות זו, היא מחויבת אפוא להיות קשורה באופן מלא בעולמה של תורה, ואז מופיעה האומה הישראלית במלואה.