מסה על חסד וצדק – מאמר קצר

מסה על חסד וצדק – מאמר קצר

אחת הדרכים המרכזיות בהן מתקדש שמו של מלך מלכי המלכים בדורנו הוא החסד המושפע מכיוונה של היהדות המאמינה לכל צדדיה וגווניה. קשה לאמוד את פעולות החסד הרבות שהקוראים בשמו של הקב"ה עושים – כמות הכסף הניתנת על ידיהם לצדקה גדולה פי כמה מונים (לפי נתוני אין ספור מחקרים) מאשר הציבור החילוני; מוסדות החסד, כמו יד שרה, עזר מציון, טל חיים, זכרון מנחם ודומיהם מקורם ביהדות המאמינה; זק"א וארגונים אחרים שייכים לציבור הדתי; קליטת העלייה, חברות נוער בקיבוצים, התנדבות במרכזי עולים, התגייסות ליעדים של חסד בכל התחומים היא היא העדות הנאמנה לדבר ד' המחלחל בנו. כל הלעז הנאמר על ההתיישבויות, כאילו הן עוסקות רק בארץ ישראל ולא בעניינים אחרים, מתגמד מול האמת המבהיקה של תחומי העיסוק האין-סופיים בעולם החסד והצדקה.

דווקא עובדה זו מבליטה היעדרות בולטת מארגוני הצדק ומהעיסוק והחתירה לצדק: אין מקבילה אמונית לאגודה לזכויות האזרח; אין מקבילה ל"בצלם", ואין כוונתי חס ושלום לשיתוף פעולה עם האויב אלא לביעור מחננו שלנו מסטיות הנעשות בשוליים; כמעט ואין מקבילה לסיוע לנפגעות אונס ולנשים מוכות, אין מנגנון זעקה לטוען שנעשה כנגדו עוול על ידי ראשינו; לא הקמנו ואין אנו שותפים ב"קו לעובד" וכדו'. ברם, אין מדובר רק על גיבוש ארגוני למעשה הצדק. גם כשאנו עוסקים בהלכה, בדברי אגדה, בשיחות מוסר וכיבושין ודומיהם, נושא הצדק כמעט ואינו מתברר. תעדנה על כך העובדות הבאות: כמעט בכל מקום בו אנו עוסקים בהלכה בציבור אנו מלמדים משנה ברורה או בן איש חי, המתרכזים באורח חיים, ולא מלמדים את דיני הצדק של חושן משפט; כמעט כל נושאי תנועות הנוער שעסקו ב"צדק חברתי" דיברו למעשה על חסד, ולא על חוק שכר מינימום, חוק בריאות ממלכתית ופתרון בעיית העגונות; כמעט ואין אנו מוצאים בירורים הלכתיים בתחומי הצדק – העובר על תוכן העניינים של 'תחומין' לדוגמה, יתפלא לראות עד כמה סוגיות הצדק החברתי (לא פסקי הלכה בדיני ממונות) מעטות שם; ובכלל, המילים "צדק", "הוגנות", "זכויות הפרט", אינן שגורות על לשוננו.

שמא תאמר, אכן כך הדבר וטוב שכך, שכן הביטוי צדק שאוב ממקורות לא לנו, ואילו אנו חותרים לצדקה ולמשפט ? אין חילול ד' גדול מזה, הקובע כי אין ריבונו של עולם חפץ בצדק במובנו הפשוט. יעידו על כך כל דברי הנביאים המדברים על הדאגה להגינות המשפט של היתום והאלמנה ולא רק על מתן בסתר; על טענת הרצחת וגם ירשת ולא רק על אי חיסולו של מלך ארם; על שכיבת הנשים הצובאות פתח אוהל מועד כחטא שבין אדם לחבירו ולא רק  על חטא המזלג; על התביעות הגדולות ממלכי ישראל הצדיקים בשעה שלא נהגו בצדק ולא רק על חטא העבודה הזרה.

ובכלל, ברוב מוחלט של הסוגיות בהן אנו עוסקים שאלת הצדק לא עלתה: היא לא עלתה בשאלת ערוץ שבע (וכדי להסיר ספק אם כי הדבר מיותר לאומרו – מן הצדק המוחלט שערוץ 7 ישדר) ואנו דברנו בטיעונים שלא בחנו את השאלה הם הדבר צודק שערוץ 7 יקבל את התדר בדרך שהחוק חוקק. הרטוריקה שלנו הייתה פוליטית; טיעוני הצדק כמעט ולא נשמעים אצלנו כשאנו עוסקים בשאלת חלוקת תקציבים; היא לא נבחנת בשאלות הלכתיות כאשר מדובר על פרוטקציה בקבלה למוסדות לימוד או בחלוקת תפקידים; היא לא מופיע בפורגרמה שלנו לגבי מדינת ישראל, ואנו נוקטים במילה צדק רק כאשר מדובר בזכותנו הצודקת על הארץ, אך לא כאשר למען צדק אנו צריכים לוותר על נושאים אחרים מאשר ארץ ישראל. שהלוא זהו מבחנו של הצדק – רודף הצדק אינו רודף אחריו כאשר הוא משרת אותו ואת זכויותיו, כי אם בדיוק להפך – אם גם כאשר הוא נפגע וצריך לשלם מחיר הוא אומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו אינו מכיר, אז מתברר שהוא פועל צדק באמת. על כן, רוב מוחלט של רודפי הצדק מן השמאל אינם מרשימים כלל וכלל ואינם מהווים מודל לצדק, שהרי נאמנותם לצדק נגועה – נאמנותם קיימת רק במקום בו הדבר משרת את דעותיהם הפוליטיות. מדובר בטימוא של המילה צדק, והפיכתה המוסר לכלי שרת. אין גוף שהביא נזק יותר גדול למוסר ולצדק, מאשר אלה שרוממות המוסר והצדק בגרונם אך חרב הפיפיות של הניצול הגס בידם. אולם לא מהם אנו צריכים לשאוב, כי אם מדברי נביאינו שלנו, ואף על פי כן – כמעט ולשון הצדק אינה נשמעת על דברינו, והמילה "הוגנות" אינה נחשבת בעינינו כמונח הלכתי.

הבעיה מחלחלת גם לזכויות הפרט. אנו רגישים יותר לציבור מאשר לפרט. בשל כך אין אנו מקפידים כי ייעשה דין צדק עם בעלים אלימים, מנהלי מוסדות מועלים, גברים מטרידים מינית, רבנים שאינם ממלאים את תפקידם ואינם גרים במקום שרותם וכדו'. אנו חרדים יותר לחסד עם משפחות הפוגעים מאשר לצדק של הקורבן. אנו רגישים יותר לכבוד שמיים מאשר לביטוי כבוד שמיים במציאות על ידי עשיית צדק וכן הלאה. גם הטיעון שלנו נגד מערכת עשיית הצדק במדינת ישראל – בתי המשפט – עוסקת בעיקר באידיאולוגיה, אך אינה מבקרת את בית המשפט חזור ובקר על העובדה שאין היא מגישה לשרות הציבור את ייעודה העיקרי, והנזקק לשירותיה אינו זוכה בדין כי אם בעינוי דין. חלק מהעובדה שאין אנו מבקרים ביקורת זו נעוץ בעובדה שאף אנו נגועים בכך, ולעיתים בתי הדין הרבניים אינם הוגנים או מושכים את הדיון ומענים דין (וב"ה, השינויים הרבים שמערכת זאת עוברת בהנהגתו של הרב אליהו בן דהאן הי"ו מקרבת אותה לייעודה האמיתי).

כאמור לעיל, זהו מבחנו של החותר אחר הצדק והרודף אותו: היותו נאמן למושגי הצדק ללא התייחסות למגמה אותה הם משרתים. אם הוא זעם על הבג"ץ שהתערב בהחלטות ביבי נתניהו בעניין האוריינט האוס, אך שמח על החלטות בג"ץ בעניין ברק טאבה, אין הוא איש צדק כי אם איש שמאל צבוע, הרותם את המונח צדק לכיוונו שלו; אם הוא תובע את עלבון הימין כאשר אמצעי התקשורת מתעלמים ממנו ומפעולותיו, אך שמח על התעלמות התקשורת מהפגנות שמאל רבות, אין הוא איש צדק כי אם איש ימין צבוע, הרותם את הצדק למטרותיו שלו; אם הוא טוען על חוסר הצדק שבהתקבלות הסכם אוסלו על בסיס רוב של אחד ומיצובישי, אך אינו תובע כי הכיוון בו הוא הולך יקפיד לקבל חקיקה משמעותית רק ברוב משמעותי, לפחות של העם היהודי, אז הוא אינו איש צדק וכן הלאה.

מפני מה אין הצדק על לשוננו בעוד החסד הוא אור חיינו ונר לרגלינו ?

• החסד נעשה מכוח בחירתו של האדם. האדם חש כי הוא הנדיב והמעניק, הנותן מכוח מידותיו העליונות לאדם. הצדק הוא כפיפות לחוקים המצויים מחוץ לאדם. אין הוא בן חורין לבחור אם לעשות חסד כי אם מחוייב לעקרונות הצדק מכוח צו קטגורי המצוי לו. אנו אוהבים להיות בני חורין אך אין אנו אוהבים להיות עבדים לקטגוריות המצויות מחוץ לנו.
• החסד לעולם אינו תובע. הוא ניתן על ידי האדם כשהוא יכול, וכשאין הוא יכול אין הוא עושה חסד. ברוך השם, אנו מותחים את המונח "יכול" להיקפים בלתי ישוערו, ואף עני המתפרנס מן הצדקה חייב בצדקה מועטת, אך בפועל החסד נעשה ללא תביעה. לעומת זאת, הצדק הוא תובעני מאוד, להפך, עיקר מקומו של הצדק הוא במקום בו הוא תובע לוותר על זכויות מכוחו של הצדק
• החסד אינו מחייב הגדרה מדויקת. ריבוי הגמ"חים מלמד על ההיקף הבלתי יאומן של האפשרויות לעשות חסד. יעשה אדם חסד בכל דרך שתימצא לו, ויביא אורה וברכה לעולם. לעומת זאת, מעשה הצדק מחייב שיפוט מדויק והגדרה מדוקדקת, דיונים עדינים מאוד מהו באמת הצדק וההוגנות במצב מסוים, אנו מעדיפים את היציאה מן המיצר מאשר כניסה למסגרת הצדק המחייבת הגדרה.
• כדי לעשות צדק מתחייב בירור מדויק שאינו פשוט כלל ועיקר מהו הצדק במקרה מסוים. צריך להתאמץ לקרוא את הנתונים באמת (כגון: את כל פסק הדין; את כל העובדות במקרה מסוים) ולא ניתן ללכת שולל אחר קיצורי דרך, טיעונים פוליטיים וכדו'. לא ניתן לומר במעשה צדק כי גם אם תהיה טעות הדבר אינו נורא. לעומת זאת, החסד אינו מחייב את כל אלה, והתחושה היא כי גם אם נעשה חסד כלפי מי שאינו זכאי לו הדבר אינו נורא כל כך, ועיקר הדברים טמון בכוונתו הטובה של האדם. המאמץ שהצדק תובע מרחיק אנשים רבים.
• החסד נעשה בחיוך ובטוב לב. חלק בלתי נפרד מהלכות הצדקה עוסק בהארת הפנים ובמבע העיניים העת עשיית החסד. הצדק הוא מזעיף פנים – הוא בא באמת הבניין שבידו ומגדיר במדויק את המעשה הנכון, הצודק וההוגן. לעולם מעדיף אדם להיות מאיר פנים ושמח מאשר נדרש לבוא בכליו של הדיין ולעשות משפט וצדקה.
• פעמים רבות מחייב הצדק עמידה כנגד מוסכמות, גבירים, ראשי הציבור, כללי התנהגות שהתקבלו למרות שהם מושחתים, אמונות ודעות. הקורא את סיפור חייו של ר' יוסף בער, הראשון לשושלת בריסק, מכיר היטב את הנושא, אך גם די בנביאים ובקולם הצלול כנגד זקני הארץ כדי לשמוע מציאות זו. איש הצדק נתפש פעמים רבות כבוגד, שמי שאימץ את עמדות הצד השני, כמי שמתעלם מהמחיר שהצדק תובע וכנודניק. לעומתו, מוערך איש החסד כטוב לב, והחסד שהוא עושה מאדיר את מעמדו בעיני הבריות.
• לא ניתן להתעלם ממערכות הצדק של מדינת ישראל. לא אחת דומה לנו כי המעוז האחרון בו נעשות הכרעות פוליטיות לכיוון השמאל החילוני הוא בית המשפט העליון. אמנם, ביקורתנו עליו לוקה פעמים רבות בצביעות, שכן לא קראנו את פסקי הדין, ולו היינו עומדים במקומו היינו פוסקים פסקים זהים מכוחו של הצדק. ברם, סוגיות רבות מידי הבהירו שיש ממש בטענה כי בית המשפט מהווה זירת ניסיון לכפיית ערכיו על מדינת ישראל, עניין שאינו צודק כלל וכלל, כגון: הכרעתו בעניין קציר (אם כי גם שם יש לקרוא היטב את הפסק, ולראות שדברים שתלינו בפסק אינם נכונים, והוא מצומצם בהרבה מהיקפו הציבורי (ואף זה חלק מדרישת הצדק – שההתקפה תהיה צודקת ומנומקת, ולא מתלהמת ונובעת משיסוי עקרוני)); הכרעתו בעניין אי כיבוד הזכות שדבר שצולם ביום חול לא ישודר בשבת אם המשתתפים אינם מסכימים לכך; הכרעתו בעניין אי ההתערבות בהליכת ברק לטאבה; החלטתו בעניין פיצוי המדינה את מי שנפגע על ידי כוחות הביטחון בשעה שלא סיכן את חייהם ועוד. בשל כך, אנו חשים כי המונח צדק והוגנות אינו קשור לעולמה של תורה. כאמור לעיל, קשה למצוא מוסד ציבורי שהרחיק את הציבור שלנו מהנאמנות למוסר ולצדק יותר מבית המשפט העליון, שבא כביכול בשמו, אך פעל שלא כדין בכמה סוגיות.

ברם, מעל לכל עומד היסוד האיתן שנכתב לעיל – הצדק אינו נושא פנים לאיש. הוא מחפש את ההוגנות, ואינו מבחין בין עשיר ורש. התורה ציוותה לא לקחת שוחד מן העשיר ולא להטות את דינו מכוח כספו לטובתו, בדיוק כשם שציוותה לא להדר פני דל ולא לשאת פני אביון. קשה מאוד להיות נאמן לצדק ולמוסר כשמדובר באויב, ואפילו כשמדובר ביריב פוליטי; קשה מאוד להיות נאמן לכל כללי המוסר, ולהקפיד לא לדרוס אחרים כאשר היכולת לדרוס קיימת; קשה מאוד לתבוע מן השררה בשעה שהתובע עשוי להיפגע מכך שלא הצטרף אליה ולא נהנה ממנעמי השלטון.

הליכה בדרכם של נביאי ישראל תלמד על מלחמתם הבלתי מתפשרת במי שלא עשה צדק. הם דיברו על הגינות, הם טענו כלפי מושגים שונים "זה לא פר" כגון: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה"; אבותינו טענו כלפי הקב"ה טענות של צדק, כמו "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" או "האף תספה צדיק עם רשע"; הם ראו כמשימת חייהם לזעוק את זעקת הדל והאביון הנחמס, אף על פי שהדברים היו כדין, בשל העובדה כי לא השיב את חובותיו לעשיר, דבר שהיה צריך לעשות; הם מחו כנגד העשירים המנצלים את כוחם שלא בצדק; הם תבעו את מי שהתנהג באלימות כלפי החלש בחברה, ודיברו יחד עם התורה דווקא על החוליות החלשות: הגר, היתום האלמנה והלוי. הם מורינו ורבותינו בשאלת הצדק המוסרי.

חזוננו בדבר מדינת התורה ותחיית הגאולה מותנה בשיבת הצדק אל השפה המדוברת, אף אם לעיתים הוא יפגע בחסד. "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" לימדנו ישעיהו הנביא, והדברים הפכו להיות נר למחפשי דרך הגאולה והישועה. זהו המינוח בו אנו צריכים להשתמש בשרטטנו את החזון הגדול של מדינת ישראל עליו אנו מדברים. המבקש את גאולת ישראל ובניין מקדשו לא ייטיב לעשות אם יפתח בבניין המקדש, קודם שטיהר את המחנה.

מהן ההשלכות המעשיות של השיבה אל הצדק ? מה עלינו לעשות בהקימנו את מדינת הגאולה ?

• ראשית, עלינו לעבור מהפך נפשי, שעיקרו גם שינוי טרמינולוגי. לתוך שפתינו חייבת להיכנס שפת הצדק. חלק ממילותיה צוטטו לעיל: הוגנות, פיריות (על אף שזו מילה לועזית), מוסריות, נקיות כפיים, זעקת הדל, ללא צביעות, הופכיות (אין מוסר כפול) וכדו'. מדובר בטרמינולוגיה של דיבור, אך לא פחות מכך של שיחות וסמינריונים, של פסקי הלכה (לדוגמה: באחד המאמרים בכתב העת של 'צהר שעסק בשאלת העתקת דיסקים, נכתב על ידי כותב המאמר כי אם ההלכה לא מכירה בבעלות הזמר על הקניין הרוחני לא ניתן לטעון שזה לא מוסרי להעתיק. האמנם הדבר נכון על פי דרכה של תורה ונבואה ?), של דברי תורה ושל עיסוק מתמיד בניסיון לחפש אחר הצדק.
• חלק גדול מהאנרגיה שנותרה בנו לאחר מלחמתנו על בתינו ועל נחלת אבותינו צריך להיות מופנה אל הקמת מוסדות צדק. רואי החשבון שבין בוגרי הישיבות יקימו גוף שיתן ייעוץ כלכלי חינם לתובעים את זכויותיהם, או לארגוני צדק; עורכי דין יעמידו חלק מזמנם בהתנדבות לעשיית צדק; ארגוני הגברים והנשים יפתחו במאמץ גדול להקים מעון לגברים מכים, ולא הנשים תהיינה אלה שתצטרכנה לברוח. אולי ביישובים יוקם מכון ל'חינוך מחדש' שיוכר על ידי רשויות החוק; יוקם צוות התערבות להתמודדות עם סוטים מתוכנו שיופעל מיד עם התגלות מקרה (כפי שהיה צריך להיות ב'נתיב מאיר' בזמנו) ונהווה בכך דוגמה כיצד דווקא חברה החרדה לשמה הטוב ולשם שמיים פועלת מכוחה של חרדה זו לטהרת המחנה; בני עקיבא תהיה חלוצה בהשתתפות בהפגנות עובדים או אחרים הבאים מכוח הזכות ולא מכוח החסד; נקים אגודה לזכויות אזרח, שאכן תהייה כזו, או שנמצא דרך משותפת לפעול עם זאת הקיימת במידה שנשחרר אותה מאיבוד זהותה היהודית של המדינה; נחלק את הכסף הציבורי של הציונות הדתית בצדק; נשתתף בחרמות כנגד מפעלים שאינן נוהגים בצדק עם עובדיהם, וחלק מתעודת הכשרות שלנו יהיה קשור לצדק עם העובדים, וכן הלאה.
• המערכת הפוליטית: דברים אלה נכתבו ביום שהושבע יקירנו, אפי איתם, לשר בממשלת ישראל. כרבים, אף אני חש התגשמות חלום, ובמילות החזון הנשמעות מפיו אני מממש את שאיפותיי ואת שמחתי על שיבת תורת התחייה והגאולה להדהד ברבים. כרבים, אני חש חשש עמוק. חלק מחשש זה נובע מהאזנתי הקשובה לראיון שנתן בעיתון הארץ, לדבריו במרכז המפד"ל עם בחירתו ולשיחתו עם ניסים משאל. מילה אחת לא נאמרה שם על צדק, על מאבק לחלוקה הוגנת של העול במדינה (עול הביטחון, מיסוי על ההון), על שאלות האלימות, על ראיית בניית ירושלים במותנית בתיקון החברה שבגוש דן וכן הלאה. סדר היום הציג מציק לי מאוד מאוד, לא על מה שהיה בו, כי אם על החללים המבהילים בהיקפם שהיו קיימים בו. עלינו לתבוע מהמערכת הפוליטית להאמין שחזון הגאולה והתחייה של נביאי ישראל הוא מדינת צדק ומוסר, שהם התשתית הבסיסית של בניין בית המקדש. אמנם כן, ירושלים לא תיבנה כי אם כשיכספו אליה בתכלית הכוסף, אולם כיסופים אלה אינם מתמצים במכון המקדש ובריבונות על הר הבית, כי אם מתחילים במה שלמדנו משורר האומה: נקי כפיים, בר לבב, הולך תמים, פועל צדק שנבזה בעיניו נמאס. כל דברי הנביאים התנו את השיבה למונחי הצדק, ומחו על כך שדווקא יראי ד' ועובדיו מתמקדים במקדש קודם שיתקנו עולם במלכות ש-די. זהו תיקון העולם העולה מתוך לימוד התנ"ך בגובה הראוי לו, וזוהי התביעה שאנו חייבים להעמיד בפני המערכת הפוליטית המתחדשת.

עולמו של הקב"ה עולם בו צדק וחסד משמשים יחדיו ונושקים זה לזה. פעמים שמידת הגבורה מתעמתת עם מידת החסד, ופעמים שהן מתאחדות, והחסד והצדק משמשים בכתר אחד. קידוש ד' הגדול של מדינת ישראל בנוי כפירמידה: הוא פותח בתשתית החברתית הצודקת, מתרומם אל הקדושה והטהרה, ועליו תלמוד תורה, וענן הקטרת של בית המקדש מתנשא לעין כל בראש ההר הקדוש. במדינת ישראל של היום מצוי אחד הפערים הגדולים ביותר בצדק של משכורות במגזר הציבורי, לא נעשה צדק עם קורבנות אלימות, מערכת המשפט אינה מתקנת עולם, עוולות מוסריות שאינן מתחייבות ממערכת הלחימה באויב אינן מוקעות, עובדים זרים אינם מקבלים משכורת הוגנת, והם נעשקים (היה עדיף שישובו לארצם, אך כל עוד הם כאן הצדק מחייב להילחם על זכויותיהם וכנגד חילול ד' על גזילת משכורתם), הקומבינה החליפה את ההוגנות, העול אינו מוטל בצדק על כולם, העלמת מס ותשלומים 'שחורים' אינם נתפשים כעבירה וכגזל הציבור שלא בצדק וכן הלאה. כך לא בונים את חומת בית ד', וכך אנו מתרחקים מאורה של הישועה הזרוחה. קריאתנו לשיבה לביצרון אל דבר ד' מחייבת את ההאזנה לדברו באמת וביושר, ובניית בית ד' מתחילה מיסודות אלה. מכוחם נזכה למימוש חזונות הנביאים כולם, בראשם ההר הבנוי אשר בראש ההרים, ובוא האומות כולם למשפטו של משיחנו "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ".