סולם המוצב בדרך הארץ וראשו מגיע השמיימה

יובל שרלו

סולם המוצב בדרך הארץ וראשו מגיע השמיימה

 

מבוא – סדר התורה:

סוגיית הסדר שבו כתובה התורה הקדושה שניתנה מריבונו של עולם לעם ישראל היא אחת הסוגיות החשובות ביותר בדרכה של תורה. אפשר היה שריבונו של עולם יפתח את תורתו מ"החודש הזה לכם", אך לא פחות מכך – בכל מקום אחר בתורה; אפשר היה שהתורה תתחיל עוד קודם לבריאת העולם, ותבאר לנו מפני מה בכלל נברא העולם; אפשר היה שפרק א בספר בראשית יבאר לנו מיהו הקב"ה ומה אנו יודעים עליו (כפי שהרמב"ם פתח את היד החזקה בהלכות יסודי התורה) או בכל מקום אחר ובכל תחום אחר; אפשר היה שהתורה תפתח ב"לך לך", בעשרת הדיברות, בקריאת שמע, בבניית המשכן, ולכל מקום היה הסבר משלו וסיבה משלו.  לפיכך, העובדה שהתורה פתחה בפרשת הבריאה ובספר בראשית בכללו, לא הקדימה את האמור ל"בראשית", ולא פתחה במקומות מאוחרים יותר – היא בעלת משמעות רבה.

הגילויים הראשוניים של רש"י על התורה שגורים כל כך על לשוננו, ואנו רואים בכך עדות יקרה מפז לחשיבותה ולמרכזיותה של ארץ ישראל, המלמדים שלצורך זה פתחה התורה דווקא במקום בו פתחה. בד בבד, על דברי רש"י אלו נכתבו דברים הרבה על ידי גדולי ישראל, למן מחלוקת על עצם הקביעה שלא הייתה תורה צריכה להתחיל מבראשית (ראו דברי רמב"ן), דרך העובדה שדברי ירמיהו הנביא שרש"י עוסק בהם אינם מלמדים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כי אם שארץ ישראל שייכת לריבונו של עולם, לעתים הוא נותן אותו לעמו, ולעתים הארץ מקיאה ח"ו את היושבים עליה בשל חטאיהם, ועד לעובדה שחשיבותה של ארץ ישראל אינה מבארת הרבה מאוד דברים שנכתבו בספר בראשית, ויש צורך בתשובה רחבה יותר לשאלה. דברי רש"י נותרו על כנם, והם מלמדים אותנו דברים הרבה, ועדיין יש צורך גדול להתבונן בכל סוגיית סדר התורה ממקומות נוספים בדברי חז"ל, פרשנים ודרשנים.

אחת ההתייחסויות העקרוניות ביותר לשאלת סדר התורה מופיעה בדברי חכמים בביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה". הביטוי המילולי המדויק הזה אינו נמצא במקורות חז"ל הידועים לנו, אולם הוא נולד מתוכם שכן הרעיון ביסודו קיים בדבריהם:

...דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים" -  "דרך" זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" זו תורה..." ויקרא רבה ט, ג).

 

"דרך ארץ"  - מהי:

הקביעה כי דברי רבי ישמעאל בר רב נחמן מדברים על סדר התורה תבורר להלן. לפני כן, כדי להבין את משמעות הביטוי הזה יש צורך לעמול על שני עניינים: ראשית, מהי המשמעות של כל אחד ממרכיביו:  מהו "דרך ארץ" בלשון חכמים ? למה הכוונה במילה "קדמה" ? ולמה הכוונה במילה "תורה" ? מעבר לכך, לאחר הפרשנות המילולית של הדברים יש צורך לברר מה למעשה מבקשים חז"ל לומר בכך, ומהי המשמעות הרוחנית של דבריהם אלה.

בסוגיה זו עסקתי באריכות בספרי "וארשתיך לי לעולם", ואכתוב כאן עיקרי הדברים בלבד: בלשונם של חכמים, המונח "דרך ארץ" אינו זהה למשמעות שאנו מעניקים למילה זו היום. בשפה המדוברת הכוונה היא ל"נימוסים והליכות", ורבים משתמשים בביטוי זה כדי לקרוא להתנהגות מנומסת קודם לקבלת עול מצוות. אמנם, אכן חשוב להיות אדם שהבריות אומרות עליו "אשרי זה שלמד תורה", ולנהוג באופן ראוי, כפי שכתב הרמב"ם: "...וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה..." (הלכות יסודי התורה ה, ח), והדברים מביאים לקידוש ד' גדול, אולם לא בכך מתמצה הביטוי "דרך ארץ ". די לנו אם נראה את המקומות הידועים היטב של השימוש במינוח הזה, כדי להוכיח את הטיעון:  דברי ר' ישמעאל: "ואספת דגנך תירשך ויצהרך - הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (ברכות לה ע"ב), אינם יכולים להתבאר במושגים של הליכות ונימוסים כלפי הדגן התירוש והיצהר. גם  דברי הברייתא הנאמרים בהגדה של פסח "וירא ד' את עניינו - זו פרישות דרך ארץ", מורים על כך שהעינוי היה בתחום שאינו קשור להתנהגותו החברתית הנאותה של האדם, אלא קשור למבנה משפחתו וליחסי האישות בה, והמדרש מלמד על הכינוי הגדול שנגרם לנו מכוח גזירות המצרים.  גם המשנה הקובעת "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב,ב) אינה יכולה להתבאר באופן שיגיעת המעשים הטובים היא זו שמשכחת עוון - וכי ניתן להשתמש במינוח של "יגיעה" ביחס לנימוסים והליכות ולראות בהם "משכחי עוון"?

ממקורות אלו עולה שהביטוי "דרך ארץ" מביע למעשה את מה שכתוב בו במדויק: "הדרך שבה נוהגים יושבי הארץ".  מדובר התנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי, והוא מקיף את כל תחומי החיים, הכלכליים והחברתיים, חיי הפרנסה וישובו של עולם, החיים המוסריים וחיי אישות. צירוף הביטוי "טבעיות החיים" בכל מקום שם מופיע הביטוי "דרך ארץ" יאיר את משמעותו באור נכון. כל קשת התחומים הקיימים בעולם האנושי האוניברסלי קדמו לתורה. 

כאמור, הדבר מתאים מאוד להוראתו היסודית של הביטוי, כלומר: "דרך ארץ" - הדרך שהארץ נוהגת, כאשר מקורותיה של דרך ארץ זו נולדים מתוך המציאות הטבעית וההתנהגות הרגילה של תושבי הארץ. המבקש לעמוד במדויק על משמעות הביטוי "דרך ארץ" יוכל לעשות זאת בהקבלה לביטוי "עם הארץ". גם שם, ההוראה המקורית של הביטוי, וכך חובה לקרוא את דברי התנ"ך כאשר הוא מדבר על עם הארץ, היא שמדובר בשכבה העליונה של החברה – עם הארץ היא השיכבה שהארץ שייכת להם, לאמור – בעלי הקרקעות. על פי זה, ניתן להסביר גם את השינוי הגדול שחל בהוראת מינוח זה בין ימי המקרא, שם כאמור ביטא המינוח את השכבה הגבוהה של האומה שכן בעלי הקרקעות היוו את העילית של האומה, לבין ימי בית שני, שהכיבוש הרומאי הנחית את מעמד בעלי הקרקעות לשפל, וממילא גם הביטוי עסק בשוליים של החברה. לפי זה "דרך ארץ" היא הביטוי לחיים הנורמאליים הנהוגים בארץ. יש כמובן קושי מעשי לקבוע מהי אותה דרך הארץ, שכן דרך הארץ שונה מחברה לחברה, וכבר כתב רבינו הגדול בתחום המוסרי " ומסתבר שאין הצמצום יכול להיות שווה ממש בין כל חברה אנושית, כי למשל ההסכמה הגמורה בלב שאין שום הפסד ללכת ערום בשוק, למי שמסכים כן, וטוען שיתנהגו כן בפועל, הוא חטא אצלנו, וראוי להיות חטא, ואיננו חטא אצל הפראים שבאיי גוויניא, למשל. וכיון שע"כ יש הפרש בין חברה לחברה, לא יעמוד ההפרש על מקום אחד, רק יהי' הולך ומתחלק לפי רבוי התנאים" (איגרות הראי"ה כ). אולם קושי מעשי זה איננו יכול לבטל את עצם קיומה של דרך ארץ כללית ומוסכמת בתחומים רבים.

 

במה קדמה דרך ארץ לתורה:

במה אפוא קדמה דרך הארץ במובנה הזה לתורה ? בגאונות ובאומנות ביאר הרב קוק בשתי מילים את המשמעות של המינוח הזה. הרב קוק כתב על הביטוי "הקדמה זמנית" (אורות התורה יב, ב, להלן נביא את הפיסקה כולה), לאמור: דרך ארץ היתה קיימת קודם שניתנה תורה. מדובר בהקדמה במינוחי כרונולוגיה, ולמעשה זו ההסתכלות של חז"ל על העובדה שסדר התורה אינו פותח במצוות התורה, אלא פותח בספר בראשית, שהוא דרך הארץ של העולם.

מה היה קיים קודם מתן תורה בתחום דרך הארץ:

ראשית, היה קיים העולם. הרבה לפני שניתנה התורה התקיימו חיים אנושיים וחברתיים, מעשיים ונפשיים, כמעט בכל תחומי החיים ובכל הקשר  -  דהיינו טבעיות החיים, המשפחתיות וההולדה, ההתפרנסות מעמל כפיים, הסדר החברתי, הקיבוצי, הלאומי וכדו'. התורה לא ניתנה בחלל ריק, ולא נמסרה לבני אדם קודם שנברא העולם. קיומו של העולם נתון לטוב ולמוטב, מחשבות בני אדם ותחבולותיו, תחושת המוסר הטבעי, הצרכים החברתיים והאישיים. התורה לא ניתנה על לוח חלק. היא הופיעה לאחר עשרים וששה דורות של קיום העולם. ואנו קוראים בספר בראשית על כל מה שבני אדם מחוללים, ועל מה שקיים בהם, בכל התחומים ובכל ההקשרים. מדובר בפירמידה שלמה של קיום – למן הצרכים הבסיסיים ביותר ומימושם, דרך בניית משפחות והקשרים, חיים עמל ועבודה, עקרונות מוסר שלעתים נשמרים ולעתים מופרים, חוק ומשטר – שלעתים הוא מוסרי ולעתים הוא רע וחוטא לד' מאוד, ועוד ועוד.

סוגיה זו אינה נוגעת רק בהתנהגות הקיומית של האדם אלא גם לאמונתו. קודם מתן תורה הכיר האדם את בוראו ועבדו בתור "מי שאינו מצווה ועושה", כמובא בספר בראשית. אנו מוצאים מרחב עצום של התנהגות דתית לא-מצוותית עוד קודם שניתנה תורה: נישואין ושמירת יבם (תמר, בנות לוט), קבורה, קורבנות, נדר (יעקב), צדקה ומשפט (אברהם אבינו), הכנסת אורחים, תפילה, מעשר (מלכיצדק, יעקב) וכדו' - כל אלה היו קיימים במציאות כדרכים בעבודת ד' עוד קודם מתן תורה. חלקם מיוחדים לאבות האומה, וחלקם אינם מוגבלים לאבות דווקא, אלא הם נחלת האנושות הכללית ביחסה אל א-לוהיה. התורה שניתנה לישראל ניתנה אפוא שכל אלה היו קיימים, ואת זה מבטאים חז"ל באמירה "דרך ארץ קדמה לתורה".

לא זו בלבד, אלא שהרב קוק זצ"ל אף טען שהעקרונות המוסריים העילאיים שהונחלו בעולם על ידי גדולי חכמי אומות העולם וצדיקיהם – אף מצאו את עצמם בתורה עצמה:

וכי אין זה דבר מפורסם שהיה בין הראשונים יודעי דעת א-לוהים, נביאים, וגדולי הרוח, מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיו"ב, וכי אפשר הוא שלא פעלו כלום על בני דורם אף-על-פי שלא הוכרה פעולתם כפעולתו הגדולה של "איתן האזרחי" אברהם אבינו ע"ה, ואיך אפשר שלא יהיה שום רושם כלל בדורותם מהשפעותיהם, והלא הם מוכרחים להיות דומים לעניני תורה.... ע"כ כל הדברים שמצד החנוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה דבעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה הא-לוהית. ובהשקפה יותר בהירה הוא היסוד הנאמן לההכרה התרבותית הטובה הנמצאת בעמק טבע האדם, באופן ש"זה ספר תולדות אדם" הוא כלל כל התורה כולה, ושהוא עוד כלל (אדר היקר עמ' מב).  

 

 

 

 

משמעות קדימת דרך הארץ לתורה:

כאמור לעיל, השאלה אינה היסטורית בלבד, כי אם בעיקר סוגיה הנוגעת לעולם הקיומי והאמוני שלנו – מה מלמדת אותנו העובדה שהתורה ניתנה בדרך זו, ושדרך הארץ קדמה לתורה ? למה חשוב לנו לדעת שהתורה לא ניתנה מיד עם הבריאה הא-לוהית, או בשעת הבחירה באבותינו הקדושים, כי אם רק אחרי עשרים וששה דורות מאז הבריאה, ומה אנחנו צריכים לעשות אחרת כתוצאה מסדר נתינה זה ?

שוב, בגאונותו הגדולה מבאר לנו הרב קוק זצ"ל, בשתי מילים, את הכיוון בו נכון לחפש את התשובה, לאחר שקבע שהקדימות היא כרונולוגית ("הקדמה זמנית") הוא מוסיף שם שתי מילים "מוכרחת לדורות", לאמור: העובדה כך ניתנה התורה מהווה לגבינו הדרכה כללית, לדורות, לאורך כל קיום העולם והתורה.

וכך לימד אותנו הרב קוק זצ"ל:

דרך ארץ קדמה לתורה". הקדמה זמנית מוכרחת לדורות, המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להיקבע בנפש, ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה. וכשם שהיראה היא בחינת השרש הקודמת אל החכמה, כן המוסר הטבעי הוא בחינת השרש הקודמת אל היראה וכל ענפיה.

והכלל הזה הוא נוהג באדם הפרטי, וכן הוא גם כן נוהג בכללות האומה ובכל האנושיות.

ואם יש הכרח לפעמים להביא את שפעת התורה בלא ההקדמה של השתרשותו של המוסר הטבעי בטהרתו, זהו דרך של הוראת שעה, והחיים מוכרחים להיות מסבבים שישוב המהלך לסדרו האיתן: הקדמתו של המוסר הטבעי בכל שלמותו, כדי לבנות על מצעו את הטרקלין של התורה והיראה העליונה (אורות התורה יב,ב).

התורה מלמדת אותנו, בסדר המיוחד בו היא ניתנה, שלעולם צריכה דרך הארץ להיות קודמת לתורה, ולהוות בסיס לה. בפיסקה הזו הרב מסביר את ההקשרים המוסריים של קביעה זו: כשם שחובות מוסריות וערכן היו קיימים עוד לפני מתן תורה – הם מחייבים אותנו גם היום. התורה עוסקת בהרבה מאוד סוגיות מוסריות שהן בסיס קיומו של האדם: היא רואה במעשה קין דבר נורא, על אף שעוד לא צווינו "לא תרצח"; לקיחת אמותינו הקדושות על ידי פרעה ואבימלך מביאה לגזר דין איום עליהם; אנשי סדום הם רעים וחטאים לד' מאוד; יעקב אבינו שומר בנאמנות על צאן לבן, על אף שעוד לא למדנו דיני שומרים; מכירת יוסף היא מעשה איום ונורא, על אף שלא נאמר בתורה עדיין "וגונב איש ומכרו", ועוד ועוד. כל אלה הם ערכי יסוד מוסריים, שכתיבתם עוד קודם למתן תורה מהווה ציווי לדורות: החובה המוסרית הבסיסית היא התשתית עליה ניתנת התורה, והיא מחייבת אותנו לדורות.

דברים דומים על המעמד ההלכתי של דרך הארץ עוד לפני שניתנה תורה, ומשמעותה עד היום, נכתבו בהקשר אחר על ידי החת"ם סופר:

ומסתמא גם אילו לא ניתנה תורה וקודם מתן תורה היו דינין ונימוסים וכל מלך במשפט יעמיד ארץ (יעיין תשו' רמ"א סי' יו"ד), וניתנה תורה וחידשה אלה המשפטים (וקבע) [וקבעה] חוק גנב ישלם כפל, ושור תם חצי נזקו, שומרים כך וכך, אבל מה שלא הזכירה תורה כגון היזק שאינו ניכר לא הותר חלילה, דרכיה דרכי נועם, אלא איננו בכלל משפטי תורה, והמלך וסנהדרין יראו לפי המקום ולפי הזמן ואין להתורה עסק בזה, והוא הדין ומכל שכן להסיר המזיקים הרבים הרוצחים בלא עדים וכדומה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (שו"ת חתם סופר א, אורח חיים רח).

 

היבטים נוספים של המונח "דרך ארץ":

אותו קו מחשבה קיים גם בהיבטים האחרים של המונח "דרך ארץ". התורה ניתנה אמנם במדבר, כדי ללמד שאין היא תלויה בדבר כלשהו ובמקום כלשהו, אולם היא מספרת בנתינתה את תשתית הארץ – גם כמקור ליצירת האומה הישראלית, וגם כייעוד שאליו מכוון המסע הגדול ממצרים ועד לבניין בית המקדש. בכך מלמדת אותנו התורה שהיא ניתנה לבני אדם שתשתית קיומם היא דרך הארץ.

ואכן, חכמים ביטאו עיקרון זה פעמים רבות:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון...(אבות פ"ב מ"ב).

רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה; אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה; אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה; אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח... (שם ג, יז).

פרשני משניות אלה מדגישים את המשמעות המילולית של המשנה, שהיא בעיקר חשיבות ההתפרנסות מעמל כפיים, והן את המשמעות הרחבה יותר של המינוח – דרך הארץ של העולם כיסוד וקיום התורה עצמה. ניתן לציין כי תנועת "תורה ועבודה" ביססה הרבה דרכה על משניות אלה, ועל היסוד הגדול של קדימות דרך לתורה. בראש ובראשונה, בפרשנות המצומצמת של משניות אלו, לחשיבות הגדולה של התפרנסות מעמל כפיים ומעבודה. ביסודה של תנועת תורה ועבודה התמקדו המייסדים במובן המילולי הראשוני של המילה דרך ארץ במובן של "עבודה". עם השנים התרחבה תפיסת תורה עבודה לפיתוח גדול יותר, ואנו מוצאים את הוגיה מתייחסים לכל מה שכולל "דרך הארץ" של העולם, בהקשרים רבים ובהיקפים שונים, למן חיים טבעיים ופשוטים, ועד ליסודות המוסריים האנושיים. וכמובן – בתודעה מתמדת לקשר שבין דרך הארץ ובין התורה: ההכרה כי עצם חשיבות דרך הארץ אף היא מכוח התורה באה, והחתירה המתמדת לכך שחיי דרך ארץ לא ייעצרו רק במדרגה הבסיסית, כי אם אכן יהיו מבוא לקיומה המלא של תורה, למחויבות לה ולחיים לאורה.

ואכן, הרב קוק הרחיב את המבט הזה במקומות רבים במשנתו, ולעתים אף תוך כדי שימוש במינוח "דרך ארץ":

כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו צריך לעבור בדרך ישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם כגזל, עריות וצניעות - מנמלה, יונה וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית צריך גם הוא לעבור דרך הצינור של דרך ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה בתור מצוה גוררת מצוה. וגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה, בחפץ העליון האלקי המתגלה באור תורה, וההתאגדות עם כללות האומה לדורותיה עם דרכי חייה ברעיון הקודש - כל אלה ארחות דרך ארץ הם, שמכשירים את ההארות שהן יותר פנימיות מהן להאיר בזהר ובהירות מבהקת (שם יב, ג).

אולם אף בזאת לא תמה הרחבת דרך הארץ הטבעית הקודמת לתורה.

בשנת תרע"ה יצא בווילנא קונטרס בשם "מספרותינו העתיקה" מאת זאב מארקאן הכולל שלושה מאמרים, וביניהם "לתולדות המדרש תנא דבי אליהו". טענתו המרכזית היא שהספר הוא ספר פולמוסי כנגד הצדוקים, ויש להקדים את זמן חיבורו לימי המאבק הגדול בצדוקים. באחת מהוכחותיו הוא כותב:

...הצדוקים לא התנהגו כשורה כיאות לאנשים חשובים וקרובים למלכות, כי אם התעיבו עלילה ועקשו הישרה, הם הרבו שחוק וליצנות נגד הפרושים בחפצם לפעול בזה עליהם. לכן נגדם, עוד בתחילת ספרו למד בעל תנא דבי אליהו "לדעת לשמור את דרך, זו דרך ארץ שקדמה לתורה". לכן בכל מקום שמזכיר עוסק בתורה, מדרש הלכות ואגדות שהן נגד הצדוקים, מוסיף גם כן "דרך ארץ" שהוא נראה בעליל גם כן נגד דרכי הצדוקים ומעשיהם... (שם עמ' 36).

על טיב ההוכחה וקישורה הלוגי ניתן לערער, אולם מה שתפש את עינו של הרב קוק הוא הטיעון האחרון שהבאנו, חסרון "דרך ארץ" מעיד על קלקול בהתנהגות. הכותב התייחס למילה דרך ארץ במובן של דרכי התנהגות בהליכות ונימוסים, ועל כך העיר הרב קוק:

ביחס לחוסר נימוס ודרך ארץ להצדוקים, היה ראוי להביא מה שסיפר על תכונתם יוסף פלאוויוס, שהביאוהו גם כן ההסתוריונים האחרונים. אמנם לפי המובן בתנא דבי אליהו מושג דרך ארץ בו ברוב המקומות קאי על ישובו של עולם, ואולי היא מחאה גם כן נגד האיסיים, הפורשים מן החיים החברותיים, המדיניים. )איגרות הראי"ה ב, עמ' ו).

שוב נאמן הרב קוק למשמעות הכוללת של המושג "דרך ארץ" ומגלה שיש לפרשו גם במשמעות הלשונית המקובל היום ("נימוס") וגם במשמעות הרחבה של "ישובו של עולם".

 

סדר התורה והנבואה:

סדר התורה מופיע גם בסוגיות נוספות. ירמיהו הנביא, לדוגמה, מבסס את דבר ד' המובא בפי הנביאים כולם, על סדר התורה. מן המפורסמות הוא שהנביאים טענו טענות מוסריות כבדי משקל, ואף לימדו כי אין הקב"ה רוצה בעבודת הקורבנות כאשר היא מושתת על התנהגות פגומה בחיים המוסריים החברתיים. בדבריהם טענו כי לא ניתן לבוא אל המקדש ולעבוד את ד' א-לוהי ישראל תוך התעלמות מההקשר הרחב של עשיית רצון ד' וגילויו במציאות. על העלייה להר ד' להיות חלק ממבנה כולל של התורה כולה, ועלייתה לרצון לפני ד' מותנית בבניין אמונה שלם. הבא אל הקודש פנימה בלא שהקדים לכך טהרה מוסרית, עשיית צדקה ומשפט, שמיעה בקול ד' וניקיון כפיים אינו רצוי שם, ודבר ד' אליו שואלו מי בקש זאת מידו רמוס חצרות בית ד'. התר אחר קניית הזכות לגור באוהלו ולשכון במקום קדשו למד כי עליו לחפש אותה בהנהגתו הממונית, "כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח" (תהילים טו, ה). טענת הנביאים לא הצטמצמה רק להגברת חשיבות הצדק והחסד, כי אם טענה לתלות ולחובת ההקדמה של אלה לעלייה אל הר ד'. אף על פי שבדרך כלל אין ההלכה מתנה קיום תחום אחד בתורה בחובה להקדים לו תחום אחר, ואף נראה כי לפעמים היא שוללת תלות זו באופן מפורש, הנבואה נושאת בדבריה את הגילוי הפנימי של דבר ד' התובע מבנה רוחני מלא ומדורג. 

בין שאר ההוכחות שזהו אכן רצון ד', מובאים הדברים הבאים בדברי ירמיהו:

כה אמר ד' צבאות א-לוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציותים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צוויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לא-לוהים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם" (ירמיהו ז, כא-כג).

ירמיהו מציין את העובדה שיש דברים שהקב"ה ציווה אותנו ביום הוציאנו מארץ מצרים, ויש דברים שהתורה קושרת את הציווי עליהם למועד מאוחר יותר. וכך כותב בעל "מצודות דוד":

 …ביום שהוצאתים ממצרים לא דברתי עימהם אז על דבר עולה וזבח, ואם היה עיקר ההוצאה בעבור הבאת הקורבנות כי בזה הכל תלוי אף בזולת שמוע בקול ה' היה אם כן מהראוי להצטוות עליה ביום שהוצאתים ממצרים…

המבאר המשמעותי ביותר למסר הגדול של הנביאים, ולסוגיית הקדימות, הוא רבי יהודה הלוי:

אמר החבר: אלה וכל הדומים להם הם החוקים השכליים, אך הללו אינם כי אם הצעות והקדמות לתורה הא-לוהית הקודמות לה בטבע ובזמן, אשר בלעדיהן לא תיתכן כל הנהגה בכל חברה מחברות בני אדם, עד כי גם חברת שודדים לא יתכן שלא תקבל שלטון הצדק בדברים שבינם לבין עצמם. בלא זה לא תתמיד חברותם.

רק כאשר המרו בני ישראל עד שהתחילו להקל במצוות השכליות ובדרכי ההתנהגות אשר אין כל חברה יכולה להתקיים בלעדיהן, כאשר לא יוכל היחיד להתקיים בלא ספוק צרכיו הטבעיים מאכל ומשתה ותנועה ומנוחה ושנה ויקיצה, ועם זה החזיקו עוד בעבודת הקורבנות ובדומות לה מן המצוות הא-לוהיות השמעיות - הודיעם הא-לוה כי הוא היה מסתפק בפחות מזה, באומרו להם: מי ייתן ושמרתם את המצוות אשר החברה הפחותה והשפלה ביותר מקבלת עליהם, והן הצדק וההטבה לזולת וההודאה לא-לוה על חסדו.

כי התורה הא-לוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החוקה החברתית והשכלית, ובחוקה זו כבר נכללו מעשי הצדק וההודאה על חסד הא-לוה. ואיש החסר כל אלה - מה לו כי יביא קורבנות, או יקיים מצוות השבת והמילה ודומיהן, אשר השכל אינו מחייבן ואף לא דוחן -  הלא הן המצוות שנתייחדו בהן ישראל כתוספת על המצוות השכליות, ועל ידן הגיעה אליהם מעלת הענין הא-לוהי, והם לא ידעו טעמן, כמו שלא נודע להם איך קרה הדבר כי שכן בתוכם כבוד ה', ואיך הייתה אש ה' אוכלת קורבנותיהם, איככה שמעו את דבר ה', ואיך ארע להם כל אשר ארע להם מן הדברים אשר השכל היה מסרב להודות באמתותם, לולא ראות העין והמעמד אשר אין להכחישם.

על זה ועל כיוצא בזה נאמר להם ומה ה' דורש ממך, ועולותיכם ספו על זבחיכם, ועוד אמירות הדומות לאלה. אולם איך יתכן הדבר כי בהסתפק האדם הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד ובעזבו מצוות מילה ושבת ומצות הפסח ושאר המצוות יגיע לידי שלמות (כוזרי, מאמר שני, מח).

יש לשים לב לכך שריה"ל מדגיש גם את נושא הקדימות בדבריו, ולא פחות מכך את העובדה שאין להתמקד במה שקדם לתורה בלבד, אלא להפך – דרך הארץ חייבת להיות הבסיס והמצע לטיפוס לקומות העליונות הגבוהות יותר, והיא כלל קיום מצוות התורה.

יש אפוא משמעות מרובה לשאלה מהו הסדר שבה צווינו על דברים, בדיוק כפי שיש משמעות מרובה לסוגיית ספר דרך הארץ – הוא ספר בראשית – שקדם לספר מתן תורה.

 

ההשלכה המעשית של סוגיה זו:

כאמור לעיל, מדובר אפוא בהדרכה מעשית ובדרך הראויה לבנייתה של אישיות תורנית, ומעבר לכך – של חברה תורנית. בסדר שבו ניתנה התורה. אנו למדים מכך את דמותו של עם ישראל ואת הדמות של היהודי שהתורה מכוונת לקראתו. מדובר במי שכוחות דרך הארץ שלו הם במלוא איתנם. אלו כוחות הבנויים כסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. האדם התורני הוא אדם שיש בוח כוחות דרך הארץ – הוא חי ופועל בעולם על פי עז החיים הטבעיים שבו; הוא רגיש לעוולות מוסריות ופועל כדי לכוון את העולם יותר ויותר לרצונו של מקום בדרך המוסרית הזו; הוא מפתח את כשרונות הדרך הארץ של החיים; הוא מתפרנס מעמל כפיו; מקום מגוריו הוא הישוב ולא המדבר; הוא מכונן כוחות לאומיים, ושותף בהם, כדרך הדרך הארץ הטבעית של העולם וכדו'.

קומה התורה נבנית על יסודות אלה. התורה כמובן אינה מקבלת את דרך הארץ של העולם כפי שהיא. התורה מכוונת אותנו בדרכים רבות, וקובעת יחס בעל רבדים רבים ביחס לכך. לעתים התורה קובעת כי מה שמקובל בעולם כדרך הארץ הטבעית שלו – מנוגד לחלוטין לרצונו של מקום. לפיכך היא נאבקת בשריפת ילדים באש לעבודת הא-לוהים, על אף שזו דרך הארץ הטבעית של עבודת אלוהיהם באותה תקופה; היא נאבקת בנורמות פסולות של דרך ארץ בתחום העריות, ואוסרת עלינו ללכת בדרך אדץ ומצרים ובדרך ארץ כנען; וכדו'. זוהי הבשורה הגדולה של התורה לעם ישראל, ומתוכו לעולם כולו – יש לקדש את דרך הארץ הטבעית, להגביהה אותה, לרומם אותה, לעקור ממנה את מה שאינו מיושר מול האור הא-לוהי, ולבנות קומה שלמה של חיים. ברם, יסוד התורה הוא הדרך הארץ הטבעית של חיי אישות בין איש ואשתו, ולא חיים המנוגדים לדרך הארץ של העולם.

הדבר נכון ביחס לכל התחומים הקשורים במושגי דרך הארץ. סולם הקודש של אבותינו הקדושים היה מוצב ארצה, והם היו גם רועי צאן ועובדי אדמה, וראשם היה מגיע השמיימה, בהיותם מרכבות לשכינה; כל אנשי המקרא התייחסות גם ליופי וגם לעושר בעין חיובית, אלא שהם לא הסתפקו בכך, אלא ייסדו על גביהם את הבסיס לקדושה העליונה, וכן הלאה.  זו צריכה להיות גם דרכנו, בחיבור העצום לעוז החיים הטבעיים, כבסיס לכל המעורבות האנושית ומיצוי התכונות הקשורות לצלם א-לוהים שיש בכל אדם, ועל בסיסו לבנות את החיים בגובהם.  

גם בעולמות המוסריים אין התורה מקבלת את העקרונות המוסריים כפי שהם. היא מייחסת להם חשיבות עליונה. לא זו בלבד, אלא שגדולי המקרא טוענים פעמים רבות את החובות המוסריים כלפי הקב"ה. יכול היה הקב"ה לברוא את העולם ברצונו המוחלט בכל דרך אפשרית, ומתוך כל הדרכים האלה בראה באופן מיוחד, בו הוא עצמו כפף את עצמו גם לעקרונות המוסריים, וגם למצוות שהוא עצמו ציווה אותנו עליהם. יסוד זה מופיע באין ספור מקומות בתורה ובדברי חז"ל, הן בדיונים המוסריים שבין בני אדם והקב"ה (שבאף לא אחד מהם ענה בתנ"ך הקב"ה לבני אדם "שתוק כך עלה במחשבה לפני"), והן במדרשים המדברים על העובדה שאף הקב"ה כביכול כפוף לעקרונות שהוא ציווה אותנו עליהם:

אמר ר' אלעזר: פָּרָא בָּסִילֶיוֹס נוֹמוֹס אַגְרָפוֹס. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם רוצה הוא מקיימה, ואם לאו, סוף שהוא מקיימה על ידי אחרים. אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה והוא מקיימה תחילה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה' " (ויקרא יט לב) – אני הוא שקיימתי מצוות עמידת זקן תחילה (ויקרא רבה לה, ג).

 

וכל זה הוא הבסיס בלבד. לעולם עלינו לזכור את הר בית ד' הניצב בראש ההרים, וכי הכל מהווה תשתית לקומה העליונה ביותר –התורה בצורתה המלאה. דרך הארץ רק קדמה לתורה. לא באה במקומה. עז החיים הטבעיים נועד להיות בסיס הקיום. לא כותרתו. וכשנבנה סולם שלם כזה – הולכים אנו בדרכה של התורה כולה, מבראשית ועד אחרית, מבריאת העולם ועד לחזון אחרית הימים "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". את הסולם אנו מציבים על הארץ, ומטפסים בו עד לגובהי שמיים.