על המחויבות וההתחברות

על המחויבות וההתחברות

במבט ראשון, מהותה של הדת והאמונה היא ההכנעה והציות. אנו מוצאים את חובת הציות במצוותיה של תורה, בהצהרות האלוקיות שלפני מתן תורה, בקריאת שמע הנאמרת פעמיים ביום לפחות, ובמקומות רבים אחרים. לפיכך, נראה כי הדרך הראויה לחנך לקיום תורה ומצוות, היא להציב את חובת הציות והמחויבות בעיקרון על יחידי, שהוא מגדיל למעשה את האדם הדתי. אנו צריכים, לפי דרך זו, להציב בפני תלמידינו, את חובת שמירת המצוות, ולכפות עליהם, אם ברצונם להיות חלק ממערכת החינוך הדתי, את האמיתות המתחייבות בחיי האמונה. הדרך לעשות זאת היא להמשיך את הדרך המתגלה לכאורה בפשוטו של מקרא – השכר והעונש. אנו מצווים לפי זה לשוב ולהטמיע בהם את השכר המצפה לצדיקים לעתיד לבוא, ואת העונש המזומן למי שאינו נענה לציווי האלוקי. כהמשך לכך, אנו צריכים לבנות גם מערכת של שכר ועונש במישור החינוכי, ולתגמל תלמידים על התנהגותם האמונית הראויה ולהעניש את אלה שאינם הולכים בדרך הישר.

אף על פי כן, אין זה הכיוון שאנו נוהגים בו, ואין זו האווירה המתקיימת בעולמנו הרוחני והדתי, כמו גם החינוכי. מבחינה זו אין אנו שונים מזרמים מרכזיים ומשמעותיים אחרים ביהדות, שאף הם אינם מבססים את כל חיי האמונה על המחויבות, ותרים אחר דרכים רבות להעשיר את החוויה הדתית, ולקרבה לעולמו של האדם המאמין ושל המתחנך. זו הייתה אחת הבשורות של החסידות, וזו למעשה הייתה גם דרכו של הרמב"ם אשר עסק בטעמי המצוות, שמשמעותם המעשית היא קירוב עולמו של הציווי לעולמו של האדם.

מדוע אפוא אין זה נכון לחנך להכנעה ולציות בלבד, ויש לפנות בהרחבה יתרה אל תחומים אחרים של התקשרות לאמונה ולמצווה ? האם נוהגים אנו כשורה בדרכנו זו ? מפני מה אין אנו מדברים בכל עת רק על הציות, כי אם תרים אחר דרכים חדשות לקרב את תלמידנו לעולם האמונה ?

נראה כי ישנם כמה כיווני מחשבה:

• בראש ובראשונה אנו עושים זאת כיוון שאנו מבינים שאין זה רצונו של בורא עולם. בד בבד עם העובדה כי התורה קוראת ללכת בדרכיו וליראה אותו, ועם קיומה של מערכת ענפה של שכר ועונש, אנו מוצאים אין ספור הופעות בתורה ובאגדה המקרבים את התורה לעולמו. התורה מדברת על קיום המצוות כ"טוב לך", והאגדה עוסקת הרבה בטעמי מצוות, בחיות האמונה, בשמחה בקיום המצוות ובהתלהבות הנובעת מהזדהות ורצון ולא מכפייה ואונס.
• אין זה נכון כי התורה כולה מדבר על ציות, ועל כניעת האדם לאלוקיו. אנו מוצאים פסוקים רבים ומדרשים אין ספור המחשיבים מאוד את הישגי האדם, דמותו, תרבותו ומוסריותו. התורה מדברת על אושרם של אנשים, על אושרם, יופיים, הישיגיהם, מתארת מדינה מודרנית ושופעת, כאשר הדמויות המקראיות אינן מצויות בעולם של צייתנות בלבד, כי אם בעולם אוטונומי ויצירתי.
• חוסר היצירתיות וההתפתחות היא המחיר העיקרי של חובת הציות המתמדת, ובניית הכל על מחויבות. החייב מנסה בדרך כלל לעשות את המינימום. מעבר לכך, השאלה שהוא שואל את עצמו כל הזמן היא כיצד לרצות את המצווה. ואילו המבקש להתחבר חותר כל הזמן אל אופקים חדשים ואפשרויות נוספות, אל החידוש והיצירה, ואל ההתמזגות וההרמוניה האישית לכל התחומים.
• ישנה עוצמה מוגבלת לאיום. האיום המתמיד מאבד מהאפקטיביות שלו, בשל העובדה כי האדם מסתגל אט אט לרוח הנושבת ממנו. הוא יוצר פעמים רבות בעיות נפשיות הנובעות ממחיר החיים בצל האיום המתמיד.
• לא ניתן להתעלם מהשיקול הפרקטי – בסופו של דבר דרך זו כלל אינה אפשרית בעולמם של ילדינו. היא לא אפשרית במישור העקרוני, שכן לא ניתן לדבר עם ילדים על ענייני שכר ועונש מופשטים ועילאיים ועל העולם הבא. לא זו בלבד שאין הדבר מעסיק אותם כלל ועיקר, עוד הם שואלים למקור ידיעותינו על המתרחש שם, ומציינים בציניות כי למעשה ייתכן ומדובר במניפולציה הבאה לשכנע את הילדים לשמור תורה ומצות מכוחה איום. גם במישור הפרקטי הדבר אינו אפשרי – יכולתנו להשיג השגים מכוחו של איום קטנה ביותר: ב"ה, אין בידינו במה לאיים עליהם יותר מידי; הם נמצאים תחת חסותנו רק בחלק קטן מהיום, ואין אנו יכולים לרומם את רוחם; אם לא נצליח להעמיד אותם על רגליהם שלהם עצמם, כשיסיימו את הלימוד במוסדותינו (שזה למעשה המבחן העיקרי של דרכנו) הם לא ימשיכו בה ועוד ועוד. יש הרואים במציאות זו כניעה למציאות, אך ניתן להתבונן בה בעין טובה ולטעון שהיא מבטאת את האמת.

על כן, אנו חייבים לנהוג כדברי קהלת, "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", ולתור באופן מתמיד אחר דרכים שיקשרו את תלמידנו לעולם המצוותי. ברם, אסור לנו לשמוט את הקרקע תחת האמירה החד-משמעית של מחויבות לציווי האלוקי, ולהכרה העמוקה כי המצוות מחייבות בראש ובראשונה מכוח היותן דבר ד'.

מהן אפוא ההשלכות החינוכיות של שני צדדי המטבע ?

עיקר העיקרים הוא שעלינו להסתגל לעובדה שאנו חיים בעולם של בחירה, ולפיכך ממד הבחירה חייב לתפוש מקום נרחב יותר בדרכנו החינוכית. אני מבקש לשים לב לסגנון המתון של הדברים – לא נאמר בהם כי על יסוד הבחירה להשתלט על בית הספר, אולם כן נאמר בהם כי יש להעתיק חלק ממאמצנו החינוכיים אל תחום הבחירה. לא ניתן עוד לבוא רק בשפתה של הכפייה והחובה.

לאמור: אנו צריכים להקרין יותר כי מעמדם הרוחני של התלמידים מוטל על שכמם שלהם יותר מאשר בעבר. את זה עושים על ידי שתי פעולות מקבילות, הנראות כסותרות: מחד גיסא מציבים את מהותה של האמונה והמחויבות הדתית כחלק נפרד מהגדרתה. אין ההלכה מקור השראה ממנו בוחר האדם את שהוא רוצה, כי אם מקור סמכות. מאידך גיסא, האווירה החינוכית בבית הספר צריכה להיות זו המקרינה חזור והקרן, שהדמות האמונית של התלמידים מוטלת על כתפיהם. אווירה חינוכית מעין זו מצויה כיום במכינו הקדם-צבאיות, שהבינו כי אין דרך אחרת. תוצאות החינוך שם טובות בהרבה מכל מקום אחר, אלא שהן חייבות סבלנות מרובה ואורך רוח, כמו גם אמון עמוק בדרך החינוכית הזו.

חלק בלתי נפרד מהחינוך לאמונה ולמצוות חייב להיות על ידי העמדת האתגר בפני התלמידים, והעצמת בחירתם. כשעומדת, לדוגמה, נורמה התנהגותי פסולה מהבחינה הדתית, תפקיד המערכת אינו להנחית על התלמידים את ערכיה, כי אם להציב בפני התלמידים את הסוגיה, ולתור עימם אחר דרכים שהם עצמם מכוונים לפתרונה. אם טענתם היא כי אין הם מעונינים כלל ועיקר במערכת האמונית והדתית, בחירתם חייבת להוביל אותם לעזיבת המוסד; אם טענתם היא על קשיים הרי שהם מופקדים על תכנון דרכים להתמודד עם הקיים אלה; אם הדבר נובע מחוסר הסכמתם לנורמה הלכתית מסוימת, הרי שהם צריכים להציע דרך להתמודדות עם חוסר הסכמה זו; ארם הדבר נובע מרצון לחיות בנורמות דתיות נמוכות בלבד, הרי שהם צריכים להציע נורמות אלו ולעמוד בהן (ובדרך כלל הדבר מעצים את ההמשך). אם הבנות באות בצורת לבוש מסוימת יש לפתוח עימהן בדיאלוג, שיכריח אותם לתת מענה לסתירה שבין בחירתן להיות דתית לבין לבושן – אם סתירה זו אינה קיימת אצלן כלל ועיקר באמת יש להציע בפניהן את עזיבת המוסד, כחלק מהאמת הפנימי שלהן, וכחינוך לחוסר זיוף. זו גם אחת המשמעויות שלה בחירה, אולם אם הסתירה היא חלק מהחיים בהם הן נתונות, הרי שהן עצמן צריכות להציב את הדרכים בהן תתקדמנה. ככל שאנו נבוא פחות ממעמדת האחראים על עולמם הרוחני של תלמידנו, ויותר מעמדה של מדריכים ומנחים ומכוונים ומעמידים את התלמידים על הרגליים של עצמם, גם נצליח וגם נעשה דבר מה של אמת.

הצד השווה שבכל הכיוונים הוא הבנתנו העמוקה שאנו חיים בתרבות של בחירה, ותלמידנו שקועים בה יותר ויותר. ויחד עם זאת אין אנו הופכים ח"ו את ההלכה ואמונה לדבר בחירי, בו בוחר כל אדם את מה שנוח לו. בניווט שבין קטבים אלה אנו מעצמים את הבחירה, מתוך הכרתנו (כאמור לעיל) שלמעשה אין  דרך אחרת, והן שהדבר נכון גם מבחינה אמיתית.

האווירה הבית-ספרית צריכה להיות אווירה המקרינה רצינות ונורמטיביות גבוהה בשמירת הלכה ובנאמנות לה כדבר המובן מאליו. כאן אין מדובר בחינוך ישיר, כי אם בדברים המובנים מאליהם בבית ספר, והמוקרנים בעיקר על ידי צוות ההוראה והחינוך. ישנה חשיבות מרובה להקרנה זו על ידי השתתפות המורים בתפילות, לא כמשגיחים וכמקפחים כי אם כמתפללים בכוונה, לבושם של המורים ושל המורות. לא ניתן לזייף, ולא ניתן לעמוד בפני התלמידים ולדבר על  בחירה אמונית וללא אמת פנימית המצויה אצל המורים.

כל זה חייב להיות מלווה ברמה גבוהה של תלמוד תורה, המלא מחד גיסא בידע ובהמשך המסורת, ויחד עם זאת הוא רלוונטי באופן מתמיד. אין סוגיה בגמרא שאינה רלוונטית (יש להבחין בין רלוונטית לאקטואלית – את תלמוד התורה אסור לשעבד לאקטואליות !), שאין לה משמעות רוחנית ואמונית, שאינה יכולה להיות בסיס לדיאלוג על הנושא, וקריאה לקבלת מחויבות מחודשת בעקבות הלימוד. כל זה, כמובן, רק אם נעמוד ברמה הגבוהה של הלימוד, בשיטתיות ובהבנה העמוקה. כאשר ללימוד תורה זה מצטרפת מערכת חינוך לא-פורמאלית באותה רמה,הרי ששני הדברים גם יחד פועלים להעצמת הבחירה הראויה.

בסיכום הדברים אני מבקש לשוב ולהדגיש את צליל המתון והשקול שבהם המוסד החינוכי הדתי אינו הופך להיות בית ספר פתוח, וכל הליכה אל הקצוות היא רעה, בדיוק כמו שהבינוניות האמצעית אינה מובילה לשום מקום. המוסד החינוכי הדתי צריך להסיט מעט מן המאמצים המתמידים של הנחתה וכפיה, נטילת אחריות על התלמידים ומדידת ההצלחה לאור הצורה החיצונית הדתית של בית הספר, אל עבר המאמץ החינוכי הדיאלוגי, והעצמת הבחירה החופשית הטובה. זהו תהליך החייב להיות מלווה בלימודי יהדות אטרקטיביים, בחוגי רשות, במקומות בהם התלמידים יכולים לבטא את רצונם ואת התקרבותם. אין מדובר בהסרת עול חינוכי כי אם להפך – חינוך דיאלוגי תובע אמונה עמוקה ברצון הטוב הבסיסי של תלמידנו, בבחירה החופשית ובהשקעת הזמן מעמדה של שותפות ולא מעמדה של אוטוריטה.