על 'מחקרים במקרא ובחינוך
יובל שרלו
על 'מחקרים במקרא ובחינוך
מוגשים לפרופ' משה ארנד
בדורות האחרונים עברו כמה וכמה גלים ומישברים על האמונה בישראל. גלים אלה, בעיקרם, היו גלים רוחניים שאיימו להטביע את שומרי המסורת בים הסוער של מה שדימה להיות אבן היסוד של הכפירה. ניתן למתוח קו מאפיין של התוצאות וההתמודדויות עם גלים אלה. בראשונה הם גרמו לשתי תוצאות: מצד אחד הן הפילו חללים רבים מבין שלומי אמוני ישראל ותרמו תרומה של ממש להתהליך החילון שעבר על עם ישראל. מן העבר השני הן גרמו להגבההת החומות ולסגירות רבה יותר מפני כל מה שצמח מחוץ לכותלי בית המדרש. הדוגמאות לכך הן רבות: כזו היתה זו ההשכלה, הן ההיסטורית והן המדעית, הציונות, שאלת ארץ ישראל, הקיום בעולם מודרני ועוד ועוד. לא מעט אנשים עזבו את שמירת התורה בגלל שלא יכלו ליישב בין הגיאולוגיה ובין גיל העולם כפי שנראה שהוא כתוב בתורה, בין הציונות לבין השארותם דתיים, בין עולמם הרוחני הכלל אנושי לבין סגולת האומה וייחודה, בין תיאוריות מדיניות מודרניות לבין האמונה בביאת המשיח וכדו'. מנגד, היו קבוצות רבות שאטמו את אזניהם ממפגש עם כל החידושים שנתחדשו בעולם וכגודל הגלים שתקפום כן עובי וכגובה המחסומים שהציבו בפני מגע עם העולם.
אולם, בכל הסוגיות האלה היה גם שלב נוסף: לאחר זמן, התגלה מה שנראה כבלתי אפשרי. מתוך ההרס הגדול, מחד גיסא, והחומות הבצורות, מאידך גיסא, עלתה וצמחה תפישה רוחנית שעיקרה היה הוצאת יקר מזולל. התקיים בכנסת ישראל הפסוק 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. סוגיות שנראו בתחילה כמחייבות הכרעה בין שתי תפישות מנוגדות נהפכו לתהליך של הפריה הדדית. מה שנראה כמאיים על האמונה נהפך להיות אחד מבסיסיה היסודיים. בתוך שלומי אמוני ישראל צמחו ועלו יהודים יראי שמים ששייכים לכל העולמות: שהם שומרי מצוות קפדניים ופתוחים לתרבות העולם, שיודעים את ספר בראשית על בוריו וההכרעות במדעיות בדבר גיל העולם אינם זרות להם, שהם מאמינים ביאת המשיח ושייכים לתנועה הציונית ללא סתירה פנימית, ולא זו בלבד אלא שדווקא היותם שייכים לכלל העולמות מעשירה את ידיעתם התורנית וזיקתם לרבונו של עולם בד בבד עם עומק מדעי כולל ורחב הרבה יותר.
למרבה הפלא, אחת מהסוגיות הקשורות למבנה זה היא לימוד התנ"ך. ראשוני המשכילים ראו בשיבה אל התנ"ך את אחת התנועות המורדות באמונה ה'פולחנית', כלשונם. בתנ"ך הם יכלו לראות את עולם הטבע מול עולם הגלות הגיטואי, את הזיקה לערכי מוסר כנגד 'פולחן הקרבנות', את מוסר הנביאים בניגוד מוחלט להלכה היהודית, את הגבורה והעז בניגוד לפחדנות הגלותית ועוד ועוד. כיון שכך, גם לימוד התנ"ך הביא לאותן שתי תוצאות שהבאנו בראשית דרכנו: מחד גיסא לעזיבת שמירת תורה ומצוות ולבקשת התחברות אל מוסר הנביאים ה'אנטי פולחני', ומאידך גיסא הגבההת חומות הלימוד ועזיבת לימוד התנ"ך לעצמו באופן מוחלט. עד היום, רוב הישיבות השייכות לעולם ה'חרדי' לא רק שאינן מקיימות שיעורי תנ"ך כחלק מסדר הלימוד הישיבתי, אלא שספרי תנ"ך כמעט ואינם נמצאים בבית המדרש, ולא מהת"נך הם שואבים את תפישת עולמן הרוחנית ואת הדרכת ד'.
אולם גם כאן, השלב הבא היתה בלתי נמנע ומעשיר. לימוד התנ"ך נהפך אצל חלק משלומי אמוני ישראל לאחד היסודות הגדולים של לימוד תורה. יעידו על כך כמאה עדים דפים אלה של 'מגדים', וכל קיומו של המכון הגבוה לתנ"ך שעל יד ישיבת הר עציון ביסודו והנהגתו של הרב יואל בן נון. אלה לא ללמד על עצמם בלבד יצאו אלא ללמד על הכלל כולו באו, והורו את העושר הרוחני העצום, ההבנה הפנימית, ההתקשרות לדבר ד', הבנת מהלך הופעת שכינה באומה, הטהרה המוסקרית וכדו' המופיעה בתוך כתבי הקודש. לימוד התנ"ך היום הינו חלק בלתי נפרד מתלמוד תורה ומעיצוב דרכם הרוחנית של תלמידי החכמים ושל הציבור הרחב.
לתהליך זה, כמו גם לנושאים הקודמים, היו 'מבשרים' ראשונים. אלה שהיו שייכים לשני העולמות, לעולם המשכיות המסורת בישראל, מחד גיסא, ולפתיחות המתחדשת, מאידך גיסא. אחת ממאפייני השייכות הכפולה באה לידי ביטוי בכך שהם היו אנשי חינוך מובהקים, שביקשו לא רק את מגדל השן הלימודי לעצמו, אלא את הטמעת החינוך הדתי בנשמות תלמידהם. עובדה זו הצטרפה למאפיינים אחרים שלימדו שמבשרים אלה לא באו להקים במה זרה המרחיקה את עם ישראל מן המקום אשר יבחר ומאלוקיו אלא הרחיבו את נקודת הקודש לתחומים רבים, ושבו אל הופעת לימוד התורה במילואה.
לדור של מבשרים אלה שייך גם פרופסור ארנד, שבימים אלה הגיע לשיבה ולכבודו יצא ספר זה שאנו באים לסקור כאן, 'מחקרים במקרא ובחינוך - מוגשים לפרופ' משה ארנד'. המעיין בתחילתו של ספר זה, הן בביוגרפיה האישית ובאבני הדרך של דרכו של בעל השמחה והן בבבליוגרפיה של מאמריו המרובים ילמד על החיבור שבין לימוד אקדמי ובין חינוך, יראת שמים ומחקר מדעי-תורני, וכל אלה ביחד הם מהמסדים הגדולים של החינוך הדתי ציוני במדינת ישראל והם נולדה, בהמשך, התופעה הגדולה של לימוד תנ"ך וההתברכות ממנו.
סקירת קובץ מאמרים זה היא מהעבודות הקשות שבביקורת, שכן למאמרים בקובץ אין מכנה משותף, מלבד העובדה שהם נכתבו לכבודו של בעל השמחה. ממילא, קשה למתוח קו ולאפיין ספר זה, ונראה שגם תפקידה של ביקורת זו איננה לנסות ולציין מאמר זה או אחר מבין המאמרים המרובים שבו. מתוך כך נראה שעיקר תפקידה של ביקורת זו היא לנסות וללמוד מתוך אוסף המחקרים על חלק ממטרות המחקר והלימוד התנכ"י של היום. אנו נקבץ מאמרים שנכתבו בספר זה לקבוצות, ומתוך כך יוכל הקורא ללמוד מהם הרבה על חלק מהענפים הלימודיים הקיימים היום בפשוטו של מקרא. מטבע הדברים נעסוק רק בחלק העוסק במקרא ובפרשנותו ואת החלק העוסק בעיניני חינוך והוראה נותיר לבמה אחרת.
אולם קודם גישתנו לנושאי המאמרים אנו מבקשים להעיר הערה אחת על הכותבים. לקובץ זה התקבצו, כראוי, ראשי ובכירי העוסקים במקרא ובפרשנותו, המברכים בתורה תחילה. על רקע זה, בולט מאוד חסרונם של בכירי הרבנים (מלבד הרב ברויאר) אשר הגיעו להשגים משמעותיים במחקר ובלימוד המקרא, ודבריהם ראויים להיכלל בקבצים מעין אלה, לכבודה של תורה, לכבודו של בעל השמחה ולכבודם שלהם.
ניתן לקבץ את תחומי המאמרים שבקובץ ואת חידושיהם המרכזיים לחמש קבוצות, ועצם קיבוץ זה מלמד על העולמות המתחדשים בתחום המחקר המקראי:
- לימוד תורה מתוך בקשת הפרשנות הפנים מקראית:
עד שאנו באים לחפש את דרכי פרשנות התורה מתוך הפרשנים, נתחדשה בדורות האחרונים בקשת פרשנות המקרא מתוך עצמו. דבר זה נעשה הן בדרכה של הפרשנות מבית מדרשה של 'הקריאה הצמודה' והן בבקשת המקבילות המקראיות העוסקות בפרשיות אחרות במקרא. מאמרו של מאיר וייס 'תהילים ו' מלמד על דרכה של הקריאה הצמודה בלימוד הפרק ועל שלושת שלביה: הקריאה הצמודה והפרטנית של פסוקי המזמור, בקשת המבנה הכולל של המזמור וענין המזמור , שהוא "...בתארו את מצבו הגופני והנפשי הוא (=בעל המזמור) מבקש מן ד' שיפסיק יחס זה למען חסדו. ואז מן המצוקה והפחד מתפרצת לפתע פתאום האמונה כי ד' אכן נעתר לו".
גם מאמרו של משה שרון, 'ויפגע במקום וילן שם... - למשמעות המילה "מקום" במקרא' בנוי על בקשת הקריאה המדויקת של הוראת הביטוי 'מקום', ומסקנתו היא ש "...נמצאנו למדים, איפוא, שהמילה "מקום" היא מונח עתיק לציון מקום של קדושה, במקרא המונח הזה ממלא תפקיד מרכזי כדי לתאר מקומות הקשורים בהימצאותה של אלוקות, גם בקרב ישראל גם בקרב הגויים...".
מנגד, מאמרו של עמוס חכם, 'נבואת האבות לאור דברי המקרא', מבקש לעמוד על "...בחינות אחדות בתופעות הנבואה שבמקרא, ובעיקר באופיה של הנבואה המיוחסת לאבות, אברהם יצחק ויעקב, כפי העולה מתוך דברי הכתובים עצמם, בלי להזדקק לשיטות תיאולוגיות-פילוסופיות, או לתפיסה פונדמנטליסטית של עיקרי האמונה". זהו מאמר הבנוי על עקרון המקרא המפרש את עצמו, ודרך לימוד זו מציבה אתגר של ממש ללימוד הפרשיות שהמקרא עצמו מזכיר במקומות נוספים.
- שימוש במקורות פרשניים חדשים שלא נכתבו לכתחילה כפרשנות תנ"ך:
אחד מתחומי הפרשנות, הפותחים עולם שלם של אפשרויות חידושם של מקורות פרשניים, הוא השימוש במקורות אשר מהם ניתן ללמוד על התפישה המקראית של מחבריהם. מאמרה של שולמית אליצור, 'הסיפור המקראי בפיוט - עיונים במעשה יוסף ואחיו', ממלמד על דרכם של פייטנים שונים בלימוד סיפור מכירת יוסף. אחד משיאי המאמר הוא הנסיון לעמוד על מגמותיו של יוסף בהחבאת הכסף באמתחת האחים, מתוך דברי פיוטו של רבי שמעון הכהן בירבי מגס, והבנת דבריו: "...אלמלא עשה זאת, יכלו האחים להאמין שבנימין אכן גנב את הגביע. במקרה זה לא יכול היה יוסף לדרוש מיהודה או מאחד מן האחים להציע את עצמו לעבד במקום בנימין...". על חשיבות הדברים יעידו שני הגליונות הראשונים של 'מגדים', בהביאם את הפולמוס הגדול בין הר"י בן נון לר"י מדן בדבר מגמותיו של יוסף בהתנהגותו כלפי אחיו. הפיוט כמקור לפרשנות התורה מהווה עולם מלא שטרם נוצל דיו.
להבדיל, מאמרו של א' הראל פיש, '"חסר משגעים אני ? - הערה על דוד, אודיסאוס והמלט' דן בטיעון העקרוני "...שלכל הסיפורים העממיים אותם מרכיבי יסוד, אותו מבנה, וכי לנפשות הפועלות ניתנים שוב ושוב אותם תפקידים...ואין להוציא מהכלל הזה אפילו את הסיפור האמיתי, גם הפעילות ההיסטוריוגרפית נזקקת לאותם חוקים אימננטיים, שכן המיתוס, כמו השפה עצמה, הוא חלק בלתי נפרד של החשיבה האנושית". מחבר המאמר חולק על תיזה זו וטוען ש "...הטקסט גם משמיע דבר, הוא מדבר אלינו בבדידותו ובחד פעמיותו...הטקסט דורש מאתנו מאמץ הרמנויטי שמטרתו לגלות לא רק את מבנהו, אלא גם את משמעותו, לא רק את האיך אלא גם את המה שבו". בכך נפרש בפני הקורא דיון נרחב במגבלות ההקבלה, שהיא אחת מכלי הפרשנות הנפוצים. עיקרון 'חד פעמיות הטקסט' נהפך לאחד מעקרונות ההיקש שבין מקור למשנהו.
פרופסור רוזנברג ממשיך בקובץ זה את תפישתו העקרונית ביחס ל'מורה הנבוכים'. עמדתו היא שספר מורה הנבוכים לא אמור למצוא את עצמו בקבוצה זו כיון ש "...ספר המורה הוא בעיקרו ספר פרשני". במאמרו 'איוב משל היה - פילוסופיה ופרשנות ספרותית' מתמקד שלום רוזנברג בהיבט הפרשני של הרמב"ם לדמותו של איוב, ואף הוא בא ללמד שספר מורה הנבוכים מצטרף למקורות הפרשנות של הרמב"ם למקרא, גם לדעת אלה שרואים בו ספר שבמהותו הינו ספר פילוסופי.
- חשיפת פירושים שלא ראו עדיין אור ומציאת החידוש העקרוני בהם:
מעבר לעצם החשיבות הגדולה של גאולת פירושים הנסתרים מעינינו הרי שבחלק מהם יש חשיבות עקרונית לסוגיות המבוא לדרכי הפרשנות של התנ"ך. אהרון ארנד מביא את 'פירוש מגילת אסתר לר' שמריה בן אליה הקריטי', מצטט בקיצור נמרץ את היקף פרשנותו, דרכו בפרשנות נוסח המקרא ופשט המקרא, עיניני אמונות ודעות וכדו' ומנתח את הפירוש ואת אופיו. בין דבריו הוא כותב "...הפרשן ר' שמריה עצמאי מאוד: אין הוא מסתמך על דברי חז"ל, אף אין ניכרת בו כל זיקה לחז"ל, ולעתים הפירוש מנוגד לדברי חז"ל..." ואלה מעידים על החשיבות הגדולה של פרשן זה, מראשית המאה ה 14 למניינם, ביחס לסוגיות שאנו דנים בהן בזמן הזה, והממלאות את דפי מגדים.
מזוית אחרת ניתן לראות את מאמרו של הרב ברויאר 'תפילת ברוך שאמר ומקורה בתורה' ההולך בעקבות דבריו של רד"צ הופמן ומלמד על הקשר שבין פירושי שם הוי"ה שבמקרא לבין תפילת ברוך שאמר. מבחינה זו, למרות שמאמר בא ללמד על תפילת ברוך שאמר נמצאנו אנו למדים של השימוש בתפילת ברוך שאמר ככלי להבנת מהותו של שם הוי"ה במקרא.
מאמר נוסף בקבוצה זו הוא מאמרו של אלעזר טויטו, 'פירושים חדשים של רשב"ם לתורה על פי כת"י וינה 23'. המאמר מלמד על שני הנוסחים של פירוש הרשב"ם, הנדפס וכתב היד, ומנסה "...לשער את סיבת הבדלי הנוסח בין הפירושים שבכתה"י לבין זה שברשב"ם המודפס. בעקבות זה נעלה הרהורים על דרך מסירתם בע"פ של פירושי מקראות בימי הביניים בצרפת-אשכנז". גם מאמר זה מחדש דברים מהותיים בעצם דרכה של הפרשנות המתגלה. כותב המאמר מציין כי "...ההוספות (=שבנוסח כתה"י על הנוסח המודפס) נוגעות כולן לספר בראשית בלבד" וכן ש "...ההוספות מביאות כמעט כולן פירושים פשטיים בלבד, ונראה שיש קשר בין שתי העובדות האלה: ההוספות שייכות ספר בראשית, היינו לחלק הסיפורי של התורה, שכן רק בו נטלו מפרשי צרפת לעצמם חירות לפרש בניגוד למדרשי חז"ל...".
מאמר שלישי בתחום זה הינו מאמרו של שמעון שטובר 'פירוש שמואל לרב יצחק ב"ר שמואל הספרדי - בין מזרח למערב'. כותרת המאמר מלמדת על תוכנו הכפול: הן הצגת הפירוש עצמו והן ניתוח היחודיות שבו, וכדברי המחבר על הפירוש ש "...הינו שונה ומיוחד מרוב רובם של החיבורים הפרשניים שנכתבו בימי הביניים. כמעט היינו אומרים שיש בגישתו של פרשן זה אל המקראות נופך של מודרניות...". גם כאן בולטת העובדה שהוצאתם לאור של פירושים חדשים וניתוחם תורמת לא רק למאגר הרחב של הפרשנות אלא גם לעומקו של הבנת יסודות הפירוש והיחס למקרא.
- מיצוי דרכם הפרשנית של פרשנים שונים:
חלק גדול של מפרשי המקרא עסקו בפירוש פסוקים ולא בהקדמות ומבואות על דרכם הפרשנית ומטרתם. כתיבה זו מציבה אתגר בפני הלומד המבקש לדעת מהן נקודות ההנחה ומהן המגמות של הפרשנות. הענין הגדול ביותר הוא, כמובן, בתחומים התאולוגיים. מאמרו של אברהם גרוסמן, 'פירוש רש"י לתהילים והפולמוס יהודי נוצרי' עוסק בעיקר "...בדיון בפירושים של כתובים סתמיים בתהילים אותם פירש רש"י כנגד העולם הנוצרי, אף שאין לכך אחיזה של ממש בכתובים (וזאת כיון שהדיון במקומות המפורשים נעשה כבר בעבר), ובהעלאת נימוקים משוערים ליחס הקשה אל הנצרות, שבא לידי ביטוי מודגש בפירושו של רש"י לתהילים, יותר מאשר לכל ספר אחר שבמקרא".
גם מאמרו של אוריאל סימון, 'שני עקרונות-יסוד של פירוש התורה לראב"ע: "בעבותות הדקדוק נקשר ובעיני הדעת יכשר" עוסק ב "...שני המאפיינים העיקריים של פרשנות הפשט של הראב"ע - היותה פילולוגית מכאן וראציונלית מכאן" המאמר מדגים בשתי דוגמאות ייצוגיות את הדרך המבקשת לעמוד בשני הקריטריונים האלה. גם בכך ישנה תרומה של ממש לדיון העוסק בשאלת פרשנות פשוטו של מקרא.
מעבר למיצוי דרכם הפרשנית של פרשנים בודדים יש חשיבות במיצוי המשקל הפרשני של תקופות. עמוס פריש, במאמרו 'הערכה מחודשת של פרשנות המקרא היהודית במאות הט"ז-הי"ט' עומד על החלל המצוי אצל כותבי תולדות הפירוש בהתיחסותם למאות אלה. מסקנתו היא כי "הפרשנות במאות הט"ז-הי"ט היא חוליה ברצף הפרשנות, והתעלמות ממנה יוצרת נתק בשלשלת הפרשנות" אלא שלצורך קביעה זו נזקק המחבר הן לקביעת קריטריונים של חשיבות פירושים, כגון :"...יחד עם זאת אין לראות בפשט את הקריטריון הבלעדי להערכת טיבו של פרשן ויש מקום לכמה וכמה שיקולים נוספים" והן למיצוי דרכם של הפרשנים עצמם. בכך הופך המאמר מסקירה היסטורית גרידא לבעל טיעון עקרוני.
- היקש הדדי מלימוד תנ"ך לתחומים אחרים:
תחת כותרת זו כלולים מאמרים אשר עוסקים ביחסים ההדדיים שבין תחומי לימוד שניתן להקיש בהם אחד על השני. אהרון מירסקי, במאמרו 'מידה ומשקל בשירת האזינו' מנתח את משקל השירה תוך השוואתו למשקלי שירת ימי הביניים ומסיק מסקנה רבת משמעות: "...שדיבור השיר מהלך ככל אשר יהיה שם הרוח ללכת בו, כן טבע השירה העברית בכל קצב שהיא קוצבת ובכל מידה ופלס משקל שהיא שוקלת", ודברים אלה משמעותיים ביותר בדיון על היחס שבין ערך מבנה השיר ומשקלו לבין המשקולות שהוא שם על מחברו הנאלץ להיצמד אל גדר חיצונית לתוכן.
מנחם צבי קדרי, במאמרו 'צירוף לשון "מקראי" בעברית של ימינו' עוסק בגלגוליו של הביטוי 'מקרב לב' ומפלס דרך לימודית של הוראת ביטוי המורכב מצירופי לשון.
מכל אלה נמצאנו למדים שספר זה, לכבודו של פרופסור ארנד, מכיל בתוכו תמונה של חלק משמעותי מדרכי הלימוד המקראיים שבדורנו ופרושים בו חידושי תורה רבים, הן בתחומים הספיצפיים של הדוגמאות והפירושים המצויים בפרטיה מאמר ובן בדרכי הלימוד ובנקודות ההנחה המצויים בבסיסיהם.