על מקומן של דמויות מופת קיצוניות

 

 

יובל שרלו

על מקומן של דמויות מופת קיצוניות

 

 

מעשה באברך בישיבה שניגש אל ר' ירוחם, המשגיח האגדתי, ואמר לו:

אני נוסע הביתה, מגיע לי מזל טוב. קבלתי הודעה כי נולד לי בן, והברית תהיה בעוד חמשה ימים.

אתה המוהל ?  שאל אותו המשגיח.

חס ושלום. איני יודע למהול, לא למדתי את ההלכות והפעולות הנדרשות – ענה האברך.

לשם מה אפוא אתה נוסע ? שב תלמד, הילד יימהל כהלכה ואביו יהיה תלמיד חכם.

והוא לא נסע.

 

על ברכי סיפור זה ואחרים כמותו צמחנו בישיבת נתיב מאיר. אוויר הפסגות של ההתמדה בתורה, של ההתמסרות הבלתי מתפשרת לתלמוד תורה, של החיים בצל השאיפה המתמדת להיות תלמיד חכם, הוא האוויר שחלחל בבית המדרש, בשיחות המוסר, בתביעות העצמיות שהתעוררו בתוכנו במהלך הלימוד ובניסיונות הבלתי פוסקים של הרמי"ם לעצב אותנו בסדר נכון של אישיות רוחנית. בסיפור זה ביקש ר' אריה להנחיל לנו מושג כלשהו מההתמסרות המוחלטת לתורה, והנאמנות הבלתי מתפשרת למחויבות שתלמוד תורה מציב בפני הלומד.

העולם החינוכי אותו עיצב ר' אריה זצ"ל לא היה מורכב כלל וכלל. להפך – הוא היה פשוט, חד, בלתי מתפשר, לא קשוב ולא מרוכך. האמיתות שנאמרו בעולם זה היו חדות וברורות, וגם ההתמודדות עם האתגרים החינוכיים של הבחורים התמצו במשפט האלמותי "לא טוב לך ?  תקח את החפצים ותיסע הבית". הישיבה לא הסכימה כי ילדים בכיתה ח' יבואו לבחון האם היא מתאימה להם ("מה ? אני עומד לבדיקת ילדים בכיתה ח ?"), להורים לא היה הרבה מה לומר על דרכה החינוכית, היא לא העסיקה יועץ או מדריך פדגוגי לרמי"ם, הם כמובן היו חסרי השכלה חינוכית ולא השתמשו בדרכי הוראה מתקדמות, ולפי כל קריטריון של היום היו נידחים מלשמש כמלמדים. הישיבה עוצבה בדמות אישיותו של ראש הישיבה – מחד גיסא חניך הישיבה הליטאית, מוקרן ומואר מאורו של ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל ממיר, בעל מחויבות עמוקה לתורה ללא כל פשרה. מאידך גיסא דמותו של מי שעלה לארץ והפך להיות איש עבודה ועמל, בעל כוחות פיזיים יוצאים מגדר הרגיל, מסירות נפש ופשטות.

הרבה אני שואל את עצמי מדוע סיפור זה, ואחרים כמותו, מושכים אותי, הן במישור האישי והן במישור החינוכי ? הלכתית, רוחנית ואידיאולוגית – אני מתנגד לסיפור זה בכל תוקף. איני מבין כיצד היה אברך זה בישיבה בשעה שאשתו כרעה ללדת ולא ניצב לידה; איני מבין איזה מבנה של זוגיות בנה הזוג, וכיצד בכלל לא פקד את ביתו, כי אם נטש את אשתו הצעירה על הילדים ופנה לדרכו שלו. איני מבין כיצד יכול היה המשגיח לעודד את האברך לא ליסוע לברית של בנו, כי אם לתבוע ממנו להישאר ולהמשיך בלימוד תורה. איני מבין כיצד דרך זו מאפשרת הצמחת אנשים מחוברים לעולמות כולם. ובעיקר – כל יישותי מתקוממת במפגש הראשוני עם סיפור זה. הזה הסיפור עליו אנו מחנכים את ילדנו ? האם זה מבנה המשפחה שעל ישיבה תיכונית לעודד ? הנכון יהיה לראות באברך זה דמות מופת, או שמא יש להוקיע אותו כאטום, בלתי מתחשב, ומנותק מתפקידו האמיתי של אב בישראל ?

במאמר זה אני מבקש לעמוד על חשיבותו של סיפור זה ועל מרכזיותו הגדולה בעיצוב דמות האדם בישראל, ולהקים בכך יד ושם לעולם שאבד מאתנו, ושהוא חסר לחינוך ילדינו.

 

 

"אמת הדבר שהדרך הממוצע הוא דרך החיים, המאושרים, הראויים לכל אדם, וזאת היא עצת ד' ברוח התורה, 'והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון' - 'את הדרך זו בית חייהם'.

מכל מקום טבע הסגולה הנשמתית הוא נותן שיחידים ימצאו בעולם, שההסתכלות העליונה וחיי הפרישות הקיצונית עם הטהרה המופלגה, היא נאותה להם, כדי לכבוש דרך לעולם כולו, להאיר נתיבות עולמים.

ואלה הגדולים מוצאים בתכנם הקיצוני את אותה שביעת החיים, והאושר המלא, יותר הרבה ממה שמוצאים אותם רוב בני אדם בלכתם בדרך הממוצע הראוי להם.

על כן יחידי סגולה בעלי חסידות מופלגה, זאת היא גם כן מכלל תוכן קדושת ישראל שימצאו בעולם.

ובמאפל הגלות לפעמים דווקא אלה הענקים הם הם אשר האירו לנו את כל חשכת החיים, וישימו לנו מעקשים למישור ומחשכים לאור" (אורות הקודש ג, עמ' רסז).

 

אחת מתכונות היסוד, אם לא המהותית שבהן, של תנועת תורה ועבודה, היא העובדה שאין אנו מוצאים בה דבר מה הניצב בלוא בן זוג: הציונות הדתית, ישיבות הסדר, הקיבוץ הדתי, הדתי לאומי, תורה ועבודה וכדו'. תכונה זו היא נשמת חייה של הציונות הדתית, והיא בשורתה העיקרית בעולם. עולמנו שלנו אינו עולם חד-ממדי. ריבונו של עולם לא ברא את האדם מנשמת חיים בלבד, ואף לא עפר מן האדמה בלבד, כי אם יצק את שניהם והפך אותם לרוח חיים. לא רק האדם הוא כפול כי אם גם המציאות כולה: הבריאה היא משמיים וארץ, יש בה קודש וחול, זכר ונקבה, דין וחסד ועוד ועוד. הכפילות אינה רושמה באידיאולוגיה, כי אם בדרך בה ברא הקב"ה את העולם, ואילו התנועה הרוחנית אך משקפת אותה ומלמדת כיצד יש לחיות בעולם מורכב משני ממדים אלה.

עובדה זו משמשת לא אחת בסיס לחיצי לעג ולביקורת על ידי תנועות רוחנית אמוניות אחרות. "אין לנו שיור רק התורה הזאת" ו"כל תוספת כנטול דמי". עצם העובדה שמוסיפים למילה "תורה" את "וו" החיבור היא עצמה כפירה במרכזיותה של תורה – כך טוענים המתנגדים. אין הם ערים לעבודה שדבריהם אינם עומדים בשום ביקורת הגיונית או תורנית. אין זה משנה לדידם כי המשנה עצמה אומרת כי על שלושה דברים העולם עומד, כי חז"ל עצמם דיברו ביחסים שונים שבין דרך ארץ לתורה, ושטיב הבריאה הוא כזה. בהתנגדותם הם אוטמים את עצמם מלראות את דבר ד' ואת דמות העולם שברא, ומכניסים עצמם לתוך מסגרת קטנה ומצומצמת של דמות תורנית מוקטנת.

ברם, על אף העובדה כי מבחינה תורנית ואידיאולוגית היותה של תנועת תורה ועבודה דרכה העיקרית של תורה היא יסוד גדול, ישנן שאלות קיומיות לא פשוטות המרחפות כצל מעליה. עיקר הבעיה הקיומית היא היכולת המוקטנת לשים חיץ וגבול בין עוצמת המפגש שבין הקטבים השונים המרכיבים אותה, לבין הבינוניות של חלק גדול מידי של נושאי דרכה. ההתייחסות לשני הקצוות יכולה להוביל לשני מהלכים סותרים. ראשון בהם – הנכון והעיקרי – הוא העצמה הדדית הנוצרת כתוצאה ממפגש בין קצוות. דמותו האמיתית של איש תורה ועבודה, שכאמור השתקפה לנו בדמותו של ר' אריה, היא דמות שהמחויבות שלה לכלל הבריאה האלוקית ולכל הדרכים הרוחניות היא מוחלטת, ועל ידי המפגש שבין העולמות נוצרת הפריה עמוקה, המשפיעה הן על עוצמת התורה הנלמדת והן על דמות העבודה הבאה לידי ביטוי. ברם, תנועת הציונית הדתית עלולה, והדבר אף מתממש, להפוך לתנועה של בינוניות, שאינה לוקחת דבר ברצינות, וכל קוטב שבה מעמעם את דמות הקוטב השני, ובסופו של דבר וצרת תנועה דלה ובבינונית, שאין הצדקה לקיומה.

מה יכולות להיות דרכי ההתמודדות הראויות לעמוד בפני סכנות אלה ?

אחת הדרכים הובאה לעיל בציטוט מתוך אורות הקודש. העובדה כי תנועה זו תכיל בקרבה גם הערצה לאנשי מופת הנמצאים בקצוות, המלמדים אותה כיצד נקראה קוטב לא מקוזז, נושאת בחובה משמעות עמוקה ביותר. בכך מורה התנועה הרוחנית כי היא דוחה את הבינוניות, והעובדה שהיא מצויה במה שנראה כאמצע, נובע מנאמנותה הקיצונית ליותר מאידיאל אחד, והיא קיצונית לכמה דברים ביחד.

הרב מלמד כי על אף העובדה שהדרך הממוצע היא הדרך הראויה לכלל ישראל, וכך נצטווינו בתורה ללכת בה, יש בתוכנו אנשים שהפרישות הקיצונית יאה להם. פרישות זו משמשת בשני תפקידים: במישור האישי והפרטי שלהם היא משמת כדרכם הרוחנית, המוצאת את אושרה ואת חוויית קיומה דווקא בעוצמות הגדולות של ההליכה לקצוות. ברם, הרא"ה מדגיש כי יש לפרישות זו גם תפקיד שני – ציבורי וכללי: " כדי לכבוש דרך לעולם כולו, להאיר נתיבות עולמים", לאמור: העולם כולו זקוק לאנשי מופת אלה, שיחיו בתוכו בפרישות הקיצונית. הראי"ה כותב כי דווקא הם יאירו נתיבות עולמים לציבור כולו, על אף העובדה שאין הוא הולך בדרכם. הארת דרך זו תנבע מעצם קיומם בתוך החברה, מההערצה הפשוטה שיחושו כלפיה חברי התנועה, וגם מהידיעה הברורה שאין הם מורים דרך לרבים, כי אם חיים את עולמם שלהם מכוח העובדה שפרישות קיצונית זו רשומה בנשמתם: "… ואלה הגדולים מוצאים בתכנם הקיצוני את אותה שביעת החיים, והאושר המלא, יותר הרבה ממה שמוצאים אותם רוב בני אדם בלכתם בדרך הממוצע הראוי להם".

תפקידם של סיפורים כמו זה שפתח את מאמרנו זה הוא אפוא לטפח את העוצמות הגדולות. סיפור זה מלמד נאמנות לתורה מהי, לאן יכולה להגיע התביעה להתמדה מוחלטת בתורה, וכיצד בונה זוג במסירות נפש את ביתו, עד לכך שהבעל אינו נמצא בברית של בנו. אין לראות בסיפור זה את השורה התחתונה של החיים. אין לראות בו מורה דרך לרבים. ברם, תפקידם של אנשי מופת אלה חיוני דווקא בדרכה של תנועת תורה ועבודה. סיפורים אלה משמרים את הלהט העוצמתי של הקצוות, ומעשירים את המחויבות העמוקה לדרכה של תורה.

דווקא בדור זה בו אנו מגדלים את ילדינו יש צורך בסיפורים אלה. בעולם בו נוסעים הביתה לשבת חופשית בישיבות גבוהות בתדירות די גבוהה, בעולם בו אנו בונים זוגיות טבעית יותר וראויה יותר המשתפת את הבעל והאישה בחוויות הקיום של המשפחה, בעולם בו הקיצוניות המתמסרת באופן מוחלט לחיים אידיאליים נתקלת בביקורת – יש צורך בהעצמת סיפורים אלה. בעצם קיומם הם משמשים בתפקידם הגדול והעליון. בחור הצומח לאור הידיעה לאן הייתה הדביקות בתורה צריכה להגיע אילולא הייתה ניצבת במסגרת עולם מורכב יותר יושפע גם בעולמנו שלנו מסיפור זה. הוא ילמד כי לא על כל ארוסי בן דודה של גיסתו הוא עוזב את הישיבה; הזוג הצעיר יקבל על עצמו שלא לבטל את התורה בפשטות, ולחיות חיי מסירות נפש מסוימת כדי שתוכל להיות התמסרות מוחלטת לתורה; הרמי"ם ישמעו כי תפקידם אינו רק להאזין לבחורים ולנהל שיחות אישיות, כי אם גם לתבוע מהם ולהורות להם לאן ניתן להגיע, והאווירה כולה תכלול בתוכה גם אוויר פסגות. לאחר מכן יגיע זמנו של המפגש עם עולמות מנוגדים, המדברים בשבחה של הנורמליות והחיים המשותפים הבריאים, וכך (לאחר שלב מסוים של "סכיזופרניה רוחנית") תיווצר דמות עוצמתית של אדם אשר היותו חלק מהציונות הדתית מהווה אצלו תהליך של העצמה ולא תהליך של בינוניות.

סיפור זה אינו יכול להיות השורה התחתונה של החינוך. לא כך אנו מבקשים לבנות את בתינו. ברם, אסור שסיפור זה ייעדר מעולמם הרוחני של ילדינו ותלמידנו, שהרי רק אתו הם ידעו את העולם העוצמתי של תורה, וירכיבו את עולמם שלהם גם איתו.

בסופו של דבר, לא צמחו ילדים קרועים בעולמה של הישיבה אלא ילדים שנוצרה בהם הרמוניה מופלאה דווקא מכוחו של חינוך זה. הבריאות שהקרין השילוב המיוחד שבין לימודי חול וקודש, ושלא עמדה בסתירה לדמות ראש הישיבה שאף הוא שילב בחייו סוג מיוחד זה של בריאות, היא החיונית כל כך לדרכנו, המבקשת לקשר שמיים וארץ.