פצועי צה"ל

פצועי צה"ל

"הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים" – פסוק מפורסם זה, שמקורו בקינת דוד על שאול ויונתן, מלמד על הצד האפל והכואב של המלחמה. יש מחיר למלחמה. גם במלחמה שהושג בה ניצחון גדול, ועל אחת כמה וכמה במלחמה שהסתיימה בתבוסה– אנשים פרטיים רבים, וכמובן גם הציבור בכללו, ממשיכים להוות עדות חיה לנוראותיה. אמנם, עובדה זו אין בכוחה לבטל את מקומה של מלחמת המצווה, וחובת ההגנה על הארץ ועל האנשים; עובדה זו אין בכוחה לבטל אפילו את האופק שההלכה מכירה בו במלחמת הרשות. זה מהותו של ציבור, שלעתים נתבע הפרט למסור את נפשו כדי להיטיב עם הציבור. לא זו בלבד, אלא שצריך להיזהר מאוד שמודעת מתמדת למחיר הכבד של המאבק לא תחליש ולא תרפה ידיים במצבים שבהם חובה להילחם – "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". אולם, בד בבד אסור לנו לעצום את העיניים ולהתעלם מהמשמעויות הכואבות שלהם. גם כאשר מדובר על תנועות ציבוריות רבות משמעות, שהן חובה ומצווה, אין הן מתירות לנו להתעלם מהפרטים המרכיבים את הציבור, והכואבים מאוד את הצל המלווה מלחמות. בלשונו הזהב של הרב קוק: "...היסוד האינדיבידואלי לא יוכל לעולם להיות נשמט לגמרי מכל רוח כביר וכללי" (אגרות הראי"ה), ובדברי ההמשך שלו, העוסקים ביחס שבין השאלה הכללית ובין ההתנהלות הפרטית.

אנו רגילים לשאוב את יסודות ההתייחסות שלנו לשאלות הלאומיות מן התנ"ך. בהקשר של מחיר המלחמה, אנו מוצאים שעיקר תשומת הלב מתמקדת בשני תחומים. תחום אחד, שחלק ממנו מצוטט בראש מאמר זה, הוא ההרוגים הרבים. מדובר במספרים שהדעת אינה תופסת אותם. נזכיר רק את תוצאות מלחמת פקח ורצין באחז: "ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד הכל בני חיל בעזבם את ד' א-להי אבותם" (דברי הימים ב כח, ו), ואף אם אין מדובר בעובדה היסטורית סטטיסטית – מדובר ברקע כללי המלמד על התוצאות. הכאב על ההרוגים במלחמה מצוין פעמים רבות מאוד במקרא, ואנו מוצאים במקומות רבים את ההשתקפות שלו בחיי הנותרים בחיים. כשהמחיר הזה מתווסף לתוצאות החמורות של המצור – הרעב והמחלות – הרי שהקינה על תוצאות המלחמה כבדה מנשוא. תחום שני, שלעתים אין לומדי התנ"ך רגישים לו, הוא המחיר הכלכלי הכבד, בעולמם של הפרטים. יש לזכור, כי המערכת המסועפת של ביטוח לאומי ותגמולי מילואים לא הייתה קיימת בימים עברו, וממילא היוצא למלחמה היה משלם מחיר כלכלי כבד מאוד. כשהיא הייתה מסתיימת בניצחון – שכר המלחמה היה השלל (לא הביזה !) שנאסף וחולק כחלק מפירות המאבק. ברם, כל זה היה נכון אם הייתה חלוקה הוגנת של הנטל, ואם לא ניצלו הקרובים לצלחת את מעמדם.  מנבואת מיכה הנביא נראה כי תופעה זו הופיעה בתולדות ממלכת יהודה: "וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן, מֵעֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה. נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ מֵעַל עֹלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם" (מיכה ב, ח-ט). השבים מן המלחמה היו מוצאים את נשותיהם מגורשות מבתיהם, כיוון שבשעה שהם היו במלחמה לא היה מי שיחזיר את החובות שהם היו חייבים. כשהם לחמו, באו בעלי החוב ונטלו את נחלתם, תוך כדי גירוש הנשים מנחלתם, ושבי המלחמה לא מצאו מנוח לכף רגלם (זהו אחד הפירושים האפשריים של הפסוק). על אחת כמה וכמה הדברים נכונים כאשר המלחמה הייתה מסתיימת בתבוסה. בדרך כלל, הטיל העם המנצח על המנוצחים מיסים כבדים, נטל את קרקעותיהם וחילק אותן לטוב בעיניו, גירש והשפיל ואנס, וכל אלה מתוארים בתנ"ך פעמים רבות.

אולם, תחום אחד, שהוא כה מרכזי בימינו, נעדר מן התנ"ך שהוא המקור הראשוני ממנו אנו הופכים להיות למודי מלחמה, ובשל היעדרות זו לא נוצרה מסורת מסודרת, העיסוק בו מוזנח, והאנשים המשלמים את המחיר הזה מוצאים עצמם "שקופים": הפצועים בגוף ובנפש. התנ"ך אינו עוסק כמעט לחלוטין בנפגעי המלחמה בגופם שנותרו בחיים. סביר להניח כי הסיבה לכך היא עגומה מאוד: לא נותרו פצועים משדה הקרב. תת אלוף פרופסור ערן דולב טוען בספרו "פרקים בתולדות הרפואה הצבאית" כי מדובר בתחום חדש יחסית בעולם הרפואה. פצועים לא החזיקו מעמד – מאיבוד דם, מזיהומים, מאיבוד נוזלים – ועל כן אין אנו מכירים התייחסות של ממש לנושא הזה, אלא במקומות ספורים בלבד. סביר גם להניח כי פגיעת הנפש לא הייתה מוכרת כלל, אם כי הכירו את ה"רוח הרעה" אך כנראה לא תלו אותה בנזקי המלחמה, ואפשר גם שהיא הייתה מצומצמת יותר, בחברה שבה המוות היה חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית. גם באתוס של מדינת ישראל אנו מכירים את ההתייחסות כבדת המשקל להרוגים – קביעת יום הזיכרון לחללי צה"ל, מוסדות "יד לבנים", סטאטוס של משפחות שכולות וכדו' – והתייחסות זו גם חשופה לעין כל, והיא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. ואילו הפצועים מוצאים עצמם במקום אחר לגמרי מבחינה חברתית, גם במצבים בהם ישנה דאגה של המדינה למצבם הפיזי והכלכלי.

פצוע המלחמה נושא את צלקות המלחמה על גופו ובנשמתו. הוא מקבל מהם תזכורת מתמדת למלחמה. קשה לתחום את המקום בו מסתיים הגוף ומתחילה הנפש, וקושי זה נוכח באופן משמעותי גם בעולמם של הנפגעים. פעמים רבות הפציעה עדיין כואבת, הצלקות לא מתרפאות, האבר שנכרת אינו צומח מחדש והפרוטזה מזכירה בכל יום את סיפור המלחמה, הכוויות עדיין שורפות ומכערות, השמיעה הלקויה מזכירה את הפיצוץ, העיוורון החלקי או המלא את ברק אבק השריפה, והריאות הפגועות את העשן. כל אלה מהווים תזכורת יומיומית, בסולם כאב הפותח במגבלה ומגיע לפאתי הזיכרון הנורא.

את כל זה משמיע הגוף בכל עת. אולם הגוף הוא רק שיקוף של המתנהל בנפש. בתוכנו חיים אלפים רבים רבים שהמלחמה אינה עוזבת אותם. חלקם חווים זאת בכל עת; חלקם – בלילות; חלקם – כשמתרחש פיגוע או שדובר צה"ל מבשר בשורת איוב; חלקם במועדים, כגון ביום הכיפורים; וישנם עוד דרכי התפרצות רבים שהשריטה הנוראה מוצתת מחדש. מי שלא היה בתופת המלחמה או הפיגוע אינו מכיר את החוויה הזו; מי שאינו בן זוג אינטימי של הנפגע אינו מסוגל להיות שותף בסיוט המתעורר; ואף על פי כן, בסביבה בה אנו חיים ישנם אנשים רבים שכואבים ודואבים מאוד, גם כשאין לכך ביטוי חיצוני הניכר לעין כל, וגם כשהם משחקים עם הנכדים או מטיילים בצורה זוגית ואוהבת במקומות שונים בארץ ובעולם. אנחנו לא רשאים להתעלם מכך. הפער שבין ההתנהגות החיצונית הנראית לעין כל, לבין סערת הנפש המתחוללת בתזכורות השונות של המלחמה, הוא פער עצום, שעין איש זר אינו מסוגלת לשזוף את עוצמתו ואת השלכותיו.

ב

מה אנחנו כציבור חייבים לעשות ? ראשית, לכלול את זה ב"ענן" השורר באופן מתמיד בתוכנו. לכל אחד מאתנו יש "ענן" המציף את תודעתו בכל עת, וכשהוא מתנהל במערכת הציבורית והאישית הדברים מרחפים ונמצאים בסביבה. מדובר בשלב שהוא עוד לפני החלטות מעשיות, ואין לו עדיין  ביטויים מעשיים – אלא הוא עצמו צריך לעצב את האווירה הכללית ואת הסביבה הרוחנית שלנו. הרגישות לכך היא גם מאוד אנושית, אך גם נובעת משורשי המוסר הקיומיים ביותר – מישהו נושא את המחיר הכבד של ההגנה עלינו, על כל אחד מאתנו, או של הנוכחות בארץ, כשפיגוע הטרור לא כוון אליו כיחיד אלא אלינו כציבור ! כיצד אפוא ייתכן שאנו נתעלם מכך ? במידה מסוימת זהו המשך של "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" או של שירת דבורה, הקובלת על כך ששבטים רבים מידי לא היו שותפים במאבק של שבטי הצפון. הציבור שציפה ממרכיביו הפרטיים להתמסר למשימה לאומית, אך שהם מסתכנים בגופם ובנשמתם למענו, מחויב להשיב להם כגמולם הטוב, ובראש ובראשונה לא לשכוח לרגע שהוא בעל חוב.

חשוב להדגיש: אין מדובר בשפת החסד במובן הנדבני של העניין. הכוונה איננה לרחמים המעניקים מעמד של מסכנות, ויחס שיש בו מן ההתנשאות של המרחם או מעניק הצדקה. מדובר בשתי שפות אחרות. שפה אחת היא שפת הצדק – הפצועים והנפגעים ראויים ליחס זה בזכות ולא בחסד, כיוון שהם נושאים בגופם ובנשמתם את המחיר הציבורי של כולנו. כביכול לווינו מהם את הביטחון שלנו עצמנו, ואנו מבקשים בשל כך להקל ככל הניתן על הכאב. השפה האחרת היא שפת פתיחת הלב, ההאזנה הקשובה לכאב, הסולידריות, ההזדהות, הניסיון להיות שותף עד כמה שניתן – כחלק בלתי נפרד מדמותו הראויה של האדם. כאן אין מדובר רק בחובות, אלא בברית אחים הכרותה בין כל חלקי הציבור, ובעיקר עם אלה שנושאים אותו על כתפיהם.

מעבר למחשבות ולתחושת הלב, הסביבה הרוחנית והאנושית המודעת לפצועים ולנפגעים גם מחפשת דרכים לצמצם במידה שיש בידה את מחיר המגבלות. גם כאן פתוחות שתי דרכים, ומדובר בשתי תנועות מעצימות. ראשונה בהן היא במובן המעשי: יידע כל חונה במקום חניה שיועד לבעלי מוגבלויות, אפילו לרגע, כי הוא פושע, גם בשל העובדה שהוא עושה דבר אסור, וגם בשל העובדה שהוא אוטם את ליבו ואוזניו לשמוע את הכאב; בכל מקום בו נחסמת דרכם של מוגבלי שמיעה, הליכה, ראיה ומגבלות אחרות להיות שותפים – נפגעים ביניהם גם אלה שאנו חייבים להם כל כך הרבה; וכדו'. זו כמובן צריכה להיות התנועה הנפשית כלפי כל בעלי המוגבלות מכל סוג שהוא, אולם תנועה זו נושאת נופך מיוחד ועוצמה כאשר מדובר בפצועי צה"ל ובמי שהיווה כתובת לטרור.

התנועה השניה היא תנועת הנפש והלב. בכל מקום בו מבוטאת צרות עין בהטבות שניתנות לפצועים ונפגעים – היא מבטאת גם את אטימות הלב, ואת חוסר היכולת לשמוע את הצעקה ואת הכאב; בכל מקום בו קיימת התעלמות או חוסר אמון ממי ששב מהמלחמה פגוע בנפשו – קיימת גם פגיעה נוספת ומתחדשת של מחירה של אלה. מכאן לרגישות המעשית, לחשדנות מופחתת, לשפה המחבקת, להצעת סיוע במקום שצריך, ולזיכרון מתמשך.

עולמם של התורה והנביאים, של ההלכה והאגדה, של בעלי המוסר ומתקני המידות, מלמד אותנו באופן מתמיד כי תשתית הקיום והזהות התורנית והיהודית פותחת בהאזנה קשובה לכאבים. התורה והנביאים ביטאו זאת בחזרה מתמדת על היחס לגר, ליתום ולאלמנה; חז"ל ביטאו זאת בעיקר ביחס לעני ולנזקק; עלינו מוטלת חובה רחבה וגדולה, שכן נפתחו בפנינו הבנות חדשות של מצוקות מסוגים שונים. כאמור, לא זאת השפה המנביעה את היחס לפצועי צה"ל ולנפגעי טרור. אולם הצד השווה שבכל אלה הוא שהמבקש ללכת בדרך אנושית, מוסרית ותורנית, יפתח בעולמו את הרגישות הגדולה למציאותם בתוכנו, לכאבם ולזעקתם, ולא יאטום את אוזנו מלשמוע את המציאות הכואבת. מכאן לתיקון המעשי של כל מה שראוי לתקן.

ההכרעה כי מדינת ישראל תקבע יום מיוחד לציון כל אלה היא אפוא הכרעה נכונה עד מאוד, וגם היא נענית לאנושי ולמוסרי, ליהודי ולתורני. היא מבשרת להם כי לבנו ואוזננו קשובות, ואין הם צריכים עוד להתבייש במה שהם נושאים בקרבם, אלא להפך – לשתף גם אותנו בכל אלה, כדי שנוכל להיות עמם; היא מודיעה שאין אנו מתעלמים ואין אנו שוכחים את אלה שנושאים על גופם את מוראות המלחמה, ואנו מבקשים לחבק ולאמץ אותם; והיא מהווה מעין "ראש השנה" שמחייב אותנו לבחון ולבדוק האם אנו עושים את כל המוטל עלינו כתוצאה מעובדה זו, שכן זהו עוד קיום של עשיית הישר והטוב בעיני ד'. ממודעות מתמדת, דרך הלב הנפתח, ועד למעשים המבקשים להקל על עוצמת הפגיעה – זהו הנתיב הנכון ללכת בו במעלות בניו של אברהם אבינו, ולכונן חברה שחוברה לה יחדיו, ומשיבה טובה תחת טובה.