פתיחת שער לעולם המידות זמן גאולה

פתיחת שער לעולם המידות זמן גאולה:

בפירושו לפרשת וישלח חוזר ר"י אברבנאל לבירור שהתחיל כבר בימי חז"ל, ובניסיון להבין את יעקב אבינו:

השאלה הה' ביראת יעקב ופחדו כמו שכתוב ויירא יעקב מאד וייצר לו. והנה הש"י במראות הסלם הבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וגם עתה מקרוב בבית לבן אמר לו שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך ואהיה עמך. ואיך היה מספק יעקב בנבואתו ?

לאמור, עם יציאתו של יעקב אבינו לגלות הוא זכה להתגלות ייחודית, ולהבטחה א-לוהית "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". לא זו בלבד, אלא שהבטחה זו אושררה ערב שיבתו לארץ, והקב"ה אמר לו "... שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". הבטחה זו אמורה לכאורה למלא את עולמו ביטחון גדול בריבונו של עולם, וודאות כי יוכל לקדם פני כל רעה. אף על פי כן, התורה מתארת את תחושותיו: "וירא יעקב מאוד ויצר לו", ובשל כך הוא פונה לריבונו של עולם בתפילה ייחודית, המלמדת על מצוקתו הקשה. כיצד אפוא ניתן להבין את התנועה הנפשית הזו ?

כאמור, שאלה זו נשאלה כבר על ידי חז"ל, וניתנו לה תשובות רבות. מסיבות פרשניות ומסיבות רוחניות כאחד הוא דחה ר"י אברבנאל את התשובות השונות שניתנו, והציע את דרכו: הפרשנית:

פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו בייעודיו, כי באמת לבו בטוח בה', אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמתי, שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המות היפה

לאמור, יעקב אבינו פחד מעשו מפני...שזה מפחיד ! כשעומדת משפחה על נשותיה וטפיה, לאחר מסע ארוך ומורכב, ללא כלי מלחמה וללא הכשרה מלחמתית, מול אח ההולך בראש ארבע מאות איש, ומתוך הערכה ששנאתו וכעסו של עשו לא פגה – המציאות באמת מפחידה, ובשל כך יעקב פחד.

האם הדבר הזה הוא ח"ו לגנותו של יעקב ? האם הדבר מלמד על חולשה אמונית של יעקב אבינו ? מה מלמדת אותנו התורה ביחס לפחד זה ?

ר"י אברבנאל הפך את פחד יעקב לסוגיה שלמה, המלמדת את אחד מעקרונות היסוד של תורת המידות. כבר בציטוט לעיל הוא מלמד שיעקב אבינו נהג כ"גיבור האמיתי". הגיבור האמיתי אינו אדיש לסכנות ואינו חף מפחד. להפך, כל חושי החיים שלו פועמים, והוא אוהב את החיים ומבקש לחיות בהם. ברם, "מפני המעלה" הוא מתגבר על חששותיו, נאזר בגבורה, ונלחם במלחמה. פרשנות הגבורה של יעקב הופכת אפוא להדרכה כללית במידת הגבורה ובניסוח של התנהגות לכתחילה:

ולכן ראוי לגבור שיתעצב מן המוות, ועם כל זה יבחר בה מצד המעלה,

ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה.

ניתן לראות שהדיון חרג מגבול הגדרת הגבורה, אל עבר מחוזות ההדרכה הכללית, העוסקת לדוגמה גם בנדיבות, וביחס לממון. בהמשך מנוסחת שוב מידת הגבורה בזווית זהה במקרה שונה:

וכבר נמצא אצלנו דומה לו כל היום, שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו יבחר לקחת סם משלשל יודע בוודאי שיועיל לו בהרקתו, ועם כל זה יתפעל חומרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חמרו ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו.

כאמור, כבר מתחילת הדיון הרחיב ר"י אברבנאל עיקרון זה מורחב הרבה יותר בדברי אברבנאל:

כמו מי שייתן צדקה להבזות הממון בעיניו לא יקרא נדיב כי לא עשה זה לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה את הממון...

ואין זה אלא כמו מי שיראה אישה יפה אסורה לו מן התורה והתאווה אליה בכוחו החומרי, אבל שכלו בחשק תורתו לא יעזוב את הכוח החומרי לרדוף אחריה, אבל ייטה ממנה, שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאווה ההיא לא היה לו זכות בנטייה ממנה וכמו שנאמר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו'.

 

לפנינו אפוא נמצאת תורת המידות בניסוח ייחודי: "כן היה פחד יעקב כפי חמרו ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו". המידות העילאיות מתקיימות באדם בריא בחומרו. מדובר באדם אוהב חיים, משתוקק לטוב שיש בעולם, תאב לממון, נמשך לעריות, פוחד מסכנות וחולם להיות עשיר ולכנס ממון רב לעצמו. זהו חומרו, ובזה הוא מלא את עז החיים הטבעיים. ברם, מול התחושות המתמידות האלה עומדת ההכרה שלו, רצונו בחיי קדושה והתמסרות, בהליכה בדרכי אמת, ובכל מה שמיוצג במילים "שכלו" ו"אמונתו". אלה הכוחות שמעצבים את תורת המידות שלו, ומכוחן הוא נוהג בצורה הראויה והמיוחדת של חייו. ר"י אברבנאל נועץ את תורת המידות הזו במאמר חז"ל המורה לאדם לא לומר כי אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, אך מפני ציווי ריבונו של עולם אנו נמנעים מכך. ההתאוות לאדם לבשר האסור מהווה מודל לדמות האדם. סוגיה זו נידונה הרבה בדברי הראשונים, ולא ארחיב בה כאן, זולת ציון העובדה שמאמר חז"ל זה מהווה מפתח לשער המידות.

 

 

תורת מידות זו אומצה באופן מלא על ידי הרב קוק, במקומות רבים במשנתו. מבין המקומות הידועים ניתן לציין את הדרכתו בהתמודדות עם פגיעה הנובעת מעלבון שהוטח בפני האדם. חלק גדול מתורת המידות עוסק ביכולתו של אדם להכיל פגיעה בו, בהתמודדות עם מידת הכעס, ובנכונות למחול על העוול שנגרם לו. חז"ל הציבו הדרכה ממוקדת להתמודדות עם העלבון עצמו:

תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין בייסורין - עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

הרב קוק נתן את דעתו להיבט מיוחד בסגנונה של הדרכה זו. ראשית, חז"ל ציינו את העובדה שמדובר בנעלבין, והם לא העלו על נס את אלה שכלל לא נעלבים; שנית, הדימוי מכתבי הקודש שהובא להדרכה זו הוא של "צאת השמש בגבורתו". לכאורה, יש כאן ניגוד בין דמות האדם שמתכנסת ואינה עולבת אחרים, ובין השמש המאירה והחזקה. מכאן למד הרב קוק את היסוד הגדול:

ישנן הדרכות מוסריות כאלה שבתכונתן הן מחלישות את כח העז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת חיים הבאה מאור א-ל חי העולמים.

אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הנן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן ונותן בהן חן תפארתו.

לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם.

ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כוח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלוא בניינו הנפשי, במידה הראויה לאדם מצד צלם א-לוהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים,

בכל זה, רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אף על פי שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים..

תורת המידות הזו מתאימה מאוד למשנה הגאולית בעת תחייה, והיא צריכה לעמוד נגד עינינו כל אימת שאנחנו עוסקים במידותינו. היא לא באה לעקור את החיים ואת העוצמה, את השמחה ואת העוז, כי אם להתבסס עליהם, ולהדריך את היחס הנכון אליהם. היא מיועדת דווקא למי שכל כוחותיו מלאים, ושעולמו הפנימי סוחף אותו למקום אחד, ואילו ההדרכה הנכונה מחייבת אותנו לנהוג אחרת. כאמור, ראשונים רבים עסקו בסוגיה זו, שהוגדרה לא אחת כסוגיית היחס שבין הישר ובין הכובש את יצרו.

המידות הן אכן יסוד החיים. הן המתווכות בין העולם הנשמתי של האדם, ובין התנהגותו החיצונית. הן מלבישות את התנועות הנשמתיות במצפן, לפי ההתפלגויות השונות של מידה זו ומידה אחרת, ולאור יסודות אלה הן מכניסות את התנועות הנשמתיות לתוך המידה הראויה. האדם המתוקן במידותיו הוא אפוא זה שנוטל את עוצמות החיים שיש בו, ומבקש לכנס אותן ולעצב את התנהגותו במידות הראויות, ומתוך כך שפע החיים שבו יוצא בצורה מתוקנת וראויה. זהו השער בו האדם המלא והעוצמתי נכנס בו, והוא זה שראוי לעלות בהר ד' ולקום במקום קודשו.