שיר חדש אשירה שלך – על היצירתיות וההתחדשות

שיר חדש אשירה שלך – על היצירתיות וההתחדשות

לזכרו של חבר אהוב, הרב דניאל זצ"ל, שבעולמו הרוחני שכנה יצירתיות עצומה, ולאורך חייו חיפש את דרכי ההתחדשות הרוחנית והאמונית.

היצירתיות, שמהווה מידה מצרנית לאותנטיות וכנות פנימית, מהווה מוקד מהותי בחיים הדתיים. אמנם, המקורות הקדומים לא השתמשו במילה זו, אולם כאשר אנו בוחנים את ההיקף הגדול של המילה "חדש" בתנועות הרוחניות שבתנ"ך, אנו נחשפים לכמיהה העמוקה של התחדשות מתמדת ויצירתיות: "שירו לד' שיר חדש תהילתו מקצה הארץ, יורדי הים ומלואו, איים ויושביהם" (ישעיהו מב, י); "שירו לו שיר חדש, היטיבו נגן בתרועה" (תהילים לג, ג); "ויתן בפי שיר חדש תהילה לא-להינו, יראו רבים וייראו, ויבטחו בד'" (שם מ, ג); "שירו לד' שיר חדש, שירו לד' כל הארץ" (שם צו, א), ועוד ועוד. כדרכן של סוגיות רוחניות רבות, גם סוגיית ההתחדשות והיצירתיות פוגשת בדרכה יסודות רוחניים רבים, הנראים כמנוגדים לה: המסורת והציות, ההתמדה והנאמנות, והיא מחייבת בירור מתמיד בדבר היחסים שבין שתי התנועות, היוצר מרחב שבו יכולות שתיהן לבוא לידי ביטוי.

חלק גדול משאלת מקומה של היצירתיות וההתחדשות נמצא לא רק בעצם היחס אליהן, כי אם בשאלה האם ניתן לקיים על כך בכלל דיון: האם בכלל ניתן לחנך ליצירתיות, או שזהו אוקסימורון, שכן ניתן לטעון שכל תהליך חינוכי ולימודי מהווה מעצם מהותו דיכוי היצירתיות והאותנטיות האישית. ואכן, במבט ראשון, יצירתיות אינה יכולה להיות תוצאה של תהליך חינוכי. להפך, דווקא כשמנקים את הסביבה מכל השפעה אחרת, ומותירים את המרחב הגדול נקי, ניתן לפנות ללימוד "יחף" ודרכו לעודד את המפגש עם מה שלומדים, ללא השפעה זרה, וללא אפשרות של חקיינות. בדרך זו, טוענים הסוברים שיש ללכת בדרך זו, הבחירה שנותרה היא בדרך של פיתוח משנה אישית, אותנטית וכנה, שיונקת ממעיינות היצירה הייחודיים שבכל אדם, והמרחב הציבורי מתמלא בפרשנויות חדשות ובדרכים מאתגרות וייחודיות. אנו מוצאים בחזונו של הרב קוק זצ"ל התייחסות להיבטים האלה, וציפייתו הגדולה הייתה שלעתיד לבוא – לא תתקיים עוד מערכת הוראה חיצונית, אלא רק עמדה אישית ויצירתית:

כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה, או איזו הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה. ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם... (שמונה קבצים ב, קעד).

ברם, מימושה של דרך זו בזמן הזה גובה מחיר כבד. היצירתיות המתפתחת כך תחומה באופק האפשרויות המצומצם הקיים בעולמו של הלומד. אין הוא יכול לצאת מרדיוס ההכרה שלו, וכל מה שהוא יכול להנביע מתוך עצמו מוגבל לאור היקף הראיה שלו. חיסרון שני הוא החמצת המפגש עם כל מה שנוצר באלפי שנות לימוד תורה וחיי אמונה. הכמיהה לחידוש מתממשת על ידי התעלמות מהמשקע התרבותי והאמוני הגדול, ומבקשת להתחיל מחדש בכל דור ואצל כל לומד את המסע מחדש. זהו מסע שדוף, שכן הוא מאבד את כל השפע הרוחני הגדול הקיים בעולם, ושנוצר במסעות מקבילים רבים. לא זו בלבד, אלא שבדרך זו גם אין תהליכי בקרה, והבלים גדולים עלולים להתפתח, שאמנם יהיו יצירתיים מאוד, אולם לא יישאו בתוכם בשורת אמת.

ואכן, אותו רב קוק זצ"ל, שצפה לעתיד מופלא של התחדשות מתמדת והפסקת ההשפעה הזרה והלימוד מגורמים חיצוניים – הציע גם דרך לפיתוחה של היצירתיות בהווה. הוא עשה זאת במסגרת סוגיה רחבה של הדרכים בהן ניתן להתמודד עם עזיבת האמונה בדורו. במקומות רבים הוא כתב כי הכפירה בדורו מהווה אתגר חדש, ולא ניתן להגדירה עוד רק כניצחונו של היצר הרע ושל הרדידות האישית. בגדלותו הוא הפנה את האתגר הזה לבית המדרש, וטען כי העובדה שאנשים גדולים, כמו אנשי דורו, נוטשים את חיי האמונה ואת המחויבות למצוות חייבת להציב מראה גם בפני לומדי התורה, ולתבוע מהם פרשנות תורה מתחדשת, והארת הצדדים הרוחניים שבתורה. על כן, הוא קרא להשיב לתלמוד תורה את הצדדים האגדתיים, הרוחניים והפילוסופיים של התורה, וראה בכך את ישועת הדור.

קריאה זו התפרשה בטעות על ידי חלק ממאזיניו כעמדה הטוענת כי אם נשוב ללמוד את מורה הנבוכים, ספר הכוזרי, חובות הלבבות וכדו' – שם תמצאנה התשובות לשאלות הדור, ומלימוד זה תצא הבשורה הגדולה של עולם התורה לדור המתחדש. בשל כך הם ביקרו את עמדתו של הרב קוק והתנגדו לה, שכן אכן קשה למצוא בספרים אלה, שנכתבו על רקע מאבקי יהדות ספרד באריסטוטליות ובאפלטוניות, מענה לסוגיות החילון של דור העלייה השנייה.

במכתב לאחד מכותבי הביקורת – רבי יצחק אייזיק הלוי – פתח הרב קוק את השער להבנת משנתו. ספרים חשובים אלה אכן אינם מהווים מענה לשאלות הדור, גם בשל העובדה שחלק מהיסודות הפילוסופיים שלהם כבר אינו תקף, אך בעיקר בשל העובדה שהם עוסקים בשאלות שכבר אינן עומדות במוקד העימות עם חיי האמונה. ואף על פי כן, קיימת חובה גדולה ללמוד אותם מצד מצוות תלמוד תורה, ולא זו בלבד, אלא שאכן – בלימודם טמון המענה לפיתוח היצירתיות וההתחדשות המתחייבות גדי להתמודד עם אתגרי הדור.

הכיצד ?

ובזה אינני מוציא מן הכלל שום צד, מכל הצדדים שנמצאו אתנו באוצר הרוחני שבתורה, בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, מן הראשונים ומן האחרונים, בין מן הפילוסופים, בין מן המחקרים, בין מהמקובלים, כין מבעלי האגדה והדרוש, בין מבעלי המוסר והעבודה. כולם יחד הם לנו מקצוע גדול בתורה, שחובת ת"ח בזמננו גדולה היא לדעת אותם...

וכשם שהעושר של ההלכה משתלם הוא ע"י ידיעת כל השיטות כולן, בין שהן מוסכמות להלכה ובין שהן דחויות, מפני שרבוי הידיעה והכרת הגוונים המרובים והשונים מחכים את הלומד להיות עושה את עצמו, שיעשה בעצמו אדם מקורי היודע לזרות ולהבר, להכריע ולחדש, - כמו-כן העושר האגדי... הוא מכשיר את האדם להיות בעצמו איש חי חיים רוחניים וקדושים, באופן שיהי' יכול לחדש מעצמו דרכים רבים ונשגבים, להאיר באורה של תורה, בכל הצדדים שהדור צריך להם בימינו, ממש כאותם הענינים והפעולות שעשו הגדולים הקדמונים וחשובי האחרונים בזמניהם (אגרות הראי"ה, קנט).   

שתי טענות יסודיות מופיעות בדבריו: ראשונה בהן היא הטענה כי הדרך לכך ש"יעשה בעצמו אדם מקורי היודע לזרות ולהבר להכריע ולחדש" עוברת במקום הפוך לחלוטין ללימוד היחף. היא נמצאת דווקא בחשיפת הלומד לכל הגוונים המרובים והשונים של השיטות שקדמו לו. סערת המפגש עם מחלוקות, אפשרויות שונות, אופקים סותרים ומנוגדים, שפות שיח שונות, תחומי עיסוק מגוונים וכדו' – היא זו שמרחיבה את אופקיו, מסעירה את רוחו, חושפת אותו לחומרי גלם רבים המתנגשים זה עם זה, ומתוך כך עולה בו בקשת החיפוש העצמי אחר דרכו שלו, ואחר החידוש המתבקש מתוך אלה. היתרון העצום בדרך זו של ההדרכה ליצירתיות טמון בכך שמדובר בפריצת אופקים, וביצירתיות שאינה מותנית רק בהיקף המוגבל של האדם עצמו, והיא מתרחשת לאחר מפגש עם אין ספור אפשרויות גדולות ורחוקות, מנוגדות וסותרות, ויש בה אפוא עומק רב. בד בבד, היא מחייבת את האדם למצוא את דרכו הייחודיות והיצירתית בתוך העושר העצום הזה, וכאן עשויה להיווצר התחדשות של ממש.  

הטענה השניה שזו הדרך הטובה ביותר ליצירת משנה רוחנית המאפשרת התמודדות עם סוגיות דורנו. מטרת לימוד דברי הראשונים היא לעקוב אחר הדרך בה הם עצמם התמודדו עם הסוגיות שעמדו על שולחן הדור בו הם חיו, ולהעתיק את המתודולוגיה שלהם לסוגיות דורנו. אמנם, שאלותיהם היו אחרות, והסוגיות עצמן ברובן כבר אינן רלוונטיות. ברם, הראשונים התוו דרך מרתקת המאפשרת להנחות את מפגש התורה עם האתגרים של דורם, ואת הדרך הזו אנו מבקשים ללמוד, כדי לחדש את היצירתיות שבזמננו, שתאפשר להתמודד עם סוגיות דורנו שלנו. זו אחת הבשורות הנדרשות לנו בעת הזו, ואנו מבקשים בה את השיר החדש של דורנו.