תלמוד התורה של הרב מדן

תלמוד התורה של הרב מדן

 

דמות דיוקנו של רבי נראית לי בחלון:

שרטוט משנתו של מורי ורבי הרב מדן הי"ו אינו נעשה על ידי במבט אובייקטיבי חיצוני. דמות דיוקנו נראית לי בכל מילה הכתובה במבוא זה. למונח "דמות דיוקנו" יש שתי משמעויות. משמעות אחת היא העובדה שאני רואה אותו מציץ מאחורי כתפי ומתחנן כי איישר את דרכי, כי לא אכתוב מילה אחת שאינה מכוונת, שלא יהיו דברים אלה דברי חנופה או זיוף, ומאידך גיסא שיבטאו נאמנה את שהוא מבקש לומר בתלמוד תורה. אולם המשמעות השניה היא המרתקת אותי ביותר. אחד ההסברים המופלאים ל"דמות דיוקנו של אביו נראית לו בחלון" היא שיוסף הצדיק ראה בחלון בדיוק מה שכל אחד רואה בחלון – את דמותו המשתקפת שם. אלא שלתדהמתו הוא ראה בתוך עצמו את ההיקף הגדול של הטמעת אביו בתוכו. ברוח דברים אלה כתב הרב מדן, והציע כי יוסף ראה את דמות דיוקנו בגופו ממש: יעקב הזיר את יוסף בנזירות, ובשעה שסלסל בשערו ראה את אביו שיזם למעשה את העובדה שתהיינה לו שערות ארוכות.

כין כך ובין כך אני מתבונן בחלון הכתיבה ורואה את דמותו של הרב מדן בתוכי. הוא שהכניסני לאהבת התורה שבכתב ודברי הנבואה; הוא שהטמיע בי את יסוד הפשט במשמעותו הרחבה כפי שאתאר בהמשך, הוא שהלהיב אותי לא לבוא לדברי התורה ולצפות שהם יאמרו בדיוק את מה שחשבתי בלעדיהם, כי אם לפתוח את הלב להפיכה פנימית בעקבות דברי התורה והנבואה. לא זו בלבד אלא שדמותו הנלהבת וקולו הקורא בתורה עומדים לנגד עיני. על כן, לא בשוויון נפש ביקורתי ולא במבט חיצוני הדברים נאמרים, כי אם מדברים שחוצבו בעולמי הפנימי מכוחו של הרב מדן הי"ו, עד שיקשה על הקורא להבחין בין הדבקים, ואפילו כך לא חסרתי מתורתו כטיפה בים. חלק מחוב פנימי זה אני מביא בפני הקורא הנאמן, מתוך ניסיון לעמוד על שיטתו של הרב מדן. בשל העובדה שהתורה עצמה היא ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים, ותעופת רוחו של הרב מדן עוד מגביהה אותה למקומות של שזפתם עין אנסה להדגים את דבריי בעיקר בתורתו על ספר בראשית בלבד ומעט בספר שמות, אך דעו נא רבותיי כי רבים הם דבריו ואיני יכול לפרטם.

 

מיהו התנ"ך ?

תלמוד תורה מטבעו הוא מפגש: בשני הטפחים העליונים של מפגש זה עומדת התורה הכתובה והמסורה, דברי הנבואה ומאמרי הכתובים. במשך הדורות הורחבו שני הטפחים שלמעלה בדברי חז"ל ופרשנינו הקדמונים; בשני הטפחים התחתונים של מפגש זה עומד לומד התורה, על כל מרכיבי אישיותו; ואילו בשני הטפחים שאמצע מתרחשת הדרמה הגדולה של תלמוד תורה. כדברים האלה כתב המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" פרק מח:

ועוד יש לפרש, כי התורה היא החבור בין השם יתברך שהשפיע התורה, ובין האדם, הוא המקבל את התורה. ולכך אמר כי השם יתברך היה תופס בשני טפחים עליונים, ומשה המקבל היה תופס בשני טפחים התחתונים. ואמר כי שני טפחים חלק. ואותם שני טפחים חלק שותפים בהם השם יתברך הנותן, והאדם המקבל. ודבר זה מורה החבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה, כי הכי קיימא לן (ב"מ ז א) לענין שנים אוחזים בטלית, מה שהוא ביד כל אחד הוא שלו, והשאר חולקים בשוה. ושניהם משותפין בו, כך יש לפרש.

כדי להבין את ההופעה הגדולה של התורה בשני הטפחים שבאמצע אנו צריכים לברר כיצד מבין הלומד את שני הטפחים שלמעלה  - בהקשר זה את התנ"ך – וכיצד הוא מפענח את עצמו, לומד התורה.

מהו התנ"ך? התנ"ך הוא דבר ד' – מראשיתו ועד סופו, ברמות שונות של התגלות. השורש להבחנה זו מצוי בסוף פרשת בהעלותך, בה מבאר הקב"ה לאהרון ומרים מהו המשותף ומהו המבחין בינם ובין נבואת משה רבינו עליו השלום:

ויאמר שמעו נא דברי:  אם יהיה נביאכם ד', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא:

פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמונת ד' יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר יב, ו-ח).

לאמור: נבואת משה רבינו היא דבר ד' פה אל פה, ורק משה רבינו יכול, לדוגמה, לכתוב "וידבר ד' אל משה לאמור" (מלבד פסוק אחד בספר יהושע); נבואת שאר הנביאים אף היא הופעת ד' היא, אולם היא ברמה של מראה וחלום. מכאן גם ניתן להסיק כי הכתובים מורכבים ממשקל גדול יותר שניתן לרוח האדם ולעולמו, אך גם הם מתנשאים לעומת רוח הקודש ומושפעים ממנה. זוהי אחת המשמעויות של ברכת התורה קודם שאנו לומדים: ההכרזה "ונתן לנו את תורתו" מלמדת על המבט ונקודת המוצא בה אנו באים בשערי תלמוד התורה.

בדברים האמורים עד כאן אין חידוש, והם מהווים נקודת מוצא לכל לומדי התורה יראי השמיים, המאמינים בעיקרי האמונה של קדמוננו. אולם מעבר לשאלת התוקף והמהות עומדת גם שאלת שדה השיח של התורה, וכאן טמונה משנתו היסודית של הרב מדן.

כי קרוב אליך ! התורה דיברה אלינו. היא נועדה כדי שנבין אותה. כדי שנלמד ממנה. כדי שיתהפך לבבנו. כדי שייתקנו מעשינו. בשל כך, היא עוסקת בדמויות החיות בתוכנו, על אף עוצמתן האין-סופית והיות חלקן מרכבות לשכינה. בשל כך, היא דוברת בשפה אותה אנו מסוגלים להבין. "דיברה תורה בלשון בני אדם" במובן העמוק של המילה – תורתו האין-סופית של הקב"ה ניתנה לבני אדם בשפה בה הם מסוגלים לעמוד על מהותה הפנימית, וכמבוא לתשובה "מה ד' א-לוהיך שואל מעמך". במבט מסוג אחר על התורה רואה הרב מדן סכנה גדולה, שראשה נעוץ בהבנה לא נכונה של הופעת ד' בעולם ועקבה נעוץ בחוסר הבנת התיקון שבאה התורה לעשות בעולמנו.

מבחינה זו דומה עמדתו לשאלת הדיון הפילוסופי שעשו הראשונים בעיקר בימי גלות ספרד. אחת המשימות העיקריות של גדולי ישראל דאז הייתה לנפות את התורה מכל היבט של הגשמה. ניתן לראות ביטוי לכך בפרק הראשון של מורה הנבוכים, בו ראה הרמב"ם את המשימה העיקרית בתרגום רוחני של המונח "צלם א-לוהים" בדרך שאינה מגשימה חס ושלום את האין סוף העליון. מכאן בא גם העיסוק המפורט בתורת התארים, בהבנת הפסוקים בתורה המלמדים כביכול על שינוי באין סוף וכדו'. אלא שאליה וקוץ בה – ראשוני ספרד הצליחו במשימתם, והאדירו את שמו של הקב"ה. הם רוממו אותו לגבהי מרומים, והטמיעו בנו את ההבחנה בין האין-סוף העליון ובין דמותנו כבני אדם. אולם, מכוח מהלך רוחני זה מצאנו את עצמנו מורחקים מהקב"ה. ריבונו של עולם הוא כל כך מופשט, כל כך עליון, כל כך מעבר למושגי הזמן והמקום במסגרתם אנחנו חיים, עד שהמרחק עלול להפוך לנתק ולקרע. בשל כך, נולד הצורך המובהק להשיב את ריבונו של עולם לעולמו. בזה עסקה בעיקר תורת הסוד, שגישרה בין האין-סוף לעולם דרך הספירות וההשתלשלויות, ובעקבותיה החסידות שמצאה את האור הזרוע של הקב"ה בכל מקום בעולם. זוהי סוגיית "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין" מבית המדרש של חסידות חב"ד. דברים דומים כתב הרב קוק זצ"ל על ההצלחה הגדולה של צמצום הופעת העולם הבא בתנ"ך, שהצליחה כל כך, עד שהיה צורך לשקם את מעמדו של העולם הבא בימי התנאים.

סוגיית הפילוסופיה לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ובראש ובראשונה על התורה כולה.  מחד גיסא דבר ד' היא, וראשה נעוץ עוד קודם שנברא העולם. היא המתנה הגנוזה באוצרו של הקב"ה. לא זו בלבד, אלא שגם הדמויות המופלאות בהן התורה עוסקת הן עצמן מרכבות לשכינה. המרחק בינינו לבינם עצום הוא. בד בבד, קיימת חשיבות עילאית לקשור את הכל לעולם התופעות בו אנו חיים. הדבר נכון ביחס לתורה עצמה, ולאמונה העמוקה כי אנו מסוגלים להבין אותו, והיא עוסקת בנו, ב"דרך ארץ שקדמה לתורה"; הדבר נכון גם ביחס לדמויות המקרא, שהן חיו בתוכנו, ובתוכן התרוצצו כל אותן תנועות נפשיות המתרוצצות בעולמם של בני אדם. גדולתם העיקרית של דמויות אלה לא הייתה בכך שלא היו מחוברות לעולם, ושלא התהלכו בנפתולי העולם ולפעמים לא יכלו לו. גדולתם היא ששבע נפלו וקמו, והלכו בדרכו של ריבונו של עולם שהורה דרך תשובה לבת השובבה (מתוך פיוטי הסליחות). רעיון התשובה על פי משנתו מתחיל כבר בסיפור גן עדן, והוא מצוי לאורך התנ"ך כולו. מבט זה על התורה הוא היחיד המאפשר לימוד אמת, עם כל הכלים המאפשרים לימוד זה, והוא גם מחולל את הופעת התורה בעולמנו שלנו. זו המשמעות המהותית של התביעה מכל לומד ספר בראשית: עליו להציב נגד עיניו את התביעה הפנימית "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי", והצבת תביעה זו אפשרית, בשל העובדה שאף האבות חיו בתוך המציאות ולא מחוצה לה. התורה היא אפוא הזוהר העליון המופיע בתוך העולם האנושי שלנו.

 

למבט זה על התורה יש השלכות פרשניות רבות. מבין ההשלכות אני מבקש להדגים זאת דווקא ביחסו של הרב מדן לפרשנות הניסים שבמקרא, שכן היא דוגמה מופלאה לכך. אמונתו כי הניסים אפשריים וכי הם נעשים על ידי ריבונו של עולם אינה דורשת דיון. הקביעה "היפלא מד' דבר ?"  היא חלק מהותי מאמונתו, והיא באה לידי ביטוי בכל מקום בו מוזכרת הופעתו של ריבונו של עולם. אולם, כאשר אנו באים ללמוד תנ"ך אנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד הקב"ה מופיע את יכולתו האין-סופית בעולמה של המציאות הקיימת. בהמשך לאמור לעיל על דיבור התורה אלינו כבני אדם לומד הרב מדן את הנהגת ד' ביחס לניסים בצורה מופלאה, ומראה כיצד דווקא צמצום הממד הניסי בנס עצמו (אדגיש: לא סילוק אלא צמצום) הוא הוא חלק בלתי נפרד מהדרך בה מנהיג הקב"ה את העולם בפנותו אלינו. דוגמה לדבר: "ששה בכרס אחד" אינו שנשים ילדו שישיות, אלא מבואר בדרך מופלאה של התפתחות משפחתית, ומבואר בפשוטו של מקרא לאור ספר דברי הימים א. כך גם מבוארות מכות מצרים כולם, כאשר הרב מדן מקרבן מאוד לתהליכים טבעיים המתרחשים בעולמנו, ובד בבד אינו מפקיע את היסוד הניסי שבהן.  

היבט שני של עובדה זו הוא חשיפת דבר ד' שבתנ"ך בכל מקום בו הוא נמצא. הרב מדן ניגש דווקא לרשימות השונות, הנראות טכניות לחלוטין, ודולה מתוכן את המרגליות המופלאות שטמונות בהן. הנבואה דיברה אלינו בשפה שלנו, ואת הרעיונות האין סופיים היא הטמינה בלשון בני אדם, ובין השאר במשמעות הרשימות. לפני שנים רבות, בהיותי בקורס מפקדי פלוגות, הופיע בפנינו קצין מודיעין בכיר, בהרצאה על מה שהיה קרוי אז "ביטחון שדה", והראה לנו אילו מסקנות משמעותיות ביותר יכול האויב להסיק אם נופלת לידו רשימת הזמנת הלחם של מוצב 115 שברמת הגולן. כל אימת שאני לומד את יחסו של הרב מדן לרשימות המקראיות אני נזכר בחוויה מרתקת זו. האוצרות שחושף הרב מדן ברשימות השונות הם מדהימים. התורה אפוא מדברת אלינו גם ברשימות טכניות, אנושיות מאוד, העוסקות בשלשלת דורות או ברשימת קורבנות, ודרך שפה אנושית זו היא חושפת בפנינו את בשורתה. אלו נטיפים בלבד ממהותה של תורה, והם יבוארו עוד בהמשך.

 

מיהו האדם הלומד תורה ?

האדם הלומד תורה הוא "אדם" במובן המלא של המילה. הוא חי בעולם אליו מכוונת התורה, ובשל כך הוא עוסק בכל עת בחיבור התורה ומציאות חייו. הוא מבין את התורה כיוון שהיא מכוונת אליו, ובכל עת שהוא הוגה בה נגלים לו סודות חדשים מאוצרה הטוב; הוא אדם שחי בעולם הממשי, מכיר את תרבותו, את מדעו, את חוקיו ואת ההתרחשויות בעולם, ואלה מסייעים בידיו ללמוד את תורת ד'. בכוח כישרונו,שכלו, חזונו, דמיונו, ידיעותיו המדעיות וכדו', הוא מפרש את התורה.

האדם הלומד תורה הוא בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה". ההכרה בחשיבות דרך הארץ של האדם נלמדת אף היא מתוך התורה, כיוון שכך נכתבה התורה וניתנה: עשרים וששה דורות קודם מתן תורה התנהל העולם בדרך ארץ שקדמה לתורה. אבותינו הקדושים חיו בדרך ארץ זו, והיו בין השאר עובדי אדמה ורועי צאן, נלחמים וכורתים בריתות, בונים מזבחות וקוברים את מתיהם, נאמנים לקדושת הנישואין ונמנעים מלשאת נשים נכריות, יפי תואר ויפי מראה וכבדים מאוד במקנה בכסף ובזהב – כל אלה הם אברים בדרך הארץ של העולם, והם מהווים גם את מקור ההשראה והחשיבות העליונה של דרך הארץ של לומד התורה.

חלק בלתי נפרד מדרך ארץ זו, שבוטאה ביתר שאת וביתר עז אצל אבותינו שהנחילו לנו לדורות את הנדבך היסודי הזה, הוא העמדה המוסרית הבלתי מתפשרת. במשנתו של הרב מדן כך יש לקרוא את התורה מהפסוק הראשון שלה, ורש"י הראשון הידוע עוסק בשאלה המוסרית ולא רק בשאלת בעלותינו על ארץ ישראל; גם סיפור גן עדן הוא עוסק בשאלות המוסר; תעודת הזהות של אברהם אבינו, מייסד האומה הישראלית, היא "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". התורה כולה מייחדת את דבריה למבחן המוסרי של האדם. כך היא עושה מראשיתה ולא חדלה לחולל את התביעה המוסרית עד היום הזה. ראשיתו של ספר בראשית, משעה שפעל בו האדם, הוא הבחינה המוסרית: הן במוסר שבין אדם למקום, ובין במוסר שבין אדם לחבירו; בעשרה דורות הראשונים הנושא הזה הוא התחום המרכזי בסיפורי התורה: בסיפור קין והבל; בראיית המזבח כחלק מהמאבק נגד שפיכות דמים; במשמעות של שושלת קין וצאצאיו, בבני האלוהים הרואים את בנות האדם כי טובות הנה ובהתמלאות הארץ חמס מפני אנשי דור המבול. לאור משנתו, לא ניתן לקרוא את פרשת העקידה בלי להעלות את הממד המוסרי שבה, אולם לא כאפולוגטיקה והתנצלות, אלא ככלי פרשני החושף היבטים עמוקים מאוד בסיפור זה.  האם ניתן ללמוד את פרשיות יעקב בלי לעסוק בסוגיות השקר – כלפי יעקב, כלפי לבן, לאור פרשנות הרב דסלר זצ"ל והצעת אלטרנטיבות ? ומנגד – ראיית לבן כמנצל את הגר. האם ניתן ללמוד את פרשת שכם בלי לעסוק בהיבטים המוסריים שבה ? איך אפשר שלא למוד את ההיבטים המוסריים של אי-הודעת יוסף את עובדת קיומו ליעקב, ואפילו שאלות המוסריות הנוגעות למדיניות יוסף כלפי המצרים בשנות הרעב נבחנות במשנתו; היש ביטוי יותר משמעותי מכך ?

האדם הלומד תורה שמע את דבר ד' ואת החשיבות הנישאה של המוסר ומושפע ממנה כל כך, עד שהוא שואל שאלות מוסריות עמוקות את התורה עצמה. אין פרשה בתורה שהרב מדן לא מביט בה גם בעיניים מוסריות, בשלב השאלות על הפרשה, ומבקש לבחון את ההיבט המוסרי שלה. אני מבקש להדגיש כי השאלות נוקבות מאוד, ואין הוא נושא פנים לפסוק אחד מפסוקי התורה, שכן כאמור התורה עצמה ציוותה ללמוד כך את תורתה. לא זו בלבד, אלא שבכך הוא הולך בדרכם של הראשונים, שלא מנעו את עצמם מלהביט על ההיבטים המוסריים של התורה כולה, ושל גדולי האמונה הישראלית המתוארים בה. בשלב השאלות על הפרשיות דומה הרב מדן לגדולי האפיקורסים. ברם, ייחודו של הרב מדן הוא בכך שהוא חושף כי בלימוד מכוון לאמיתתה של תורה אמת נחשף העומק המוסרי של התורה. דווקא מכוח השאלות הגדולות נחשפת ההופעה המוסרית שבתורה, שלא הייתה מתגלית אילולי נשאלו מלכתחילה. בתשובותיו מתגלה הרב מדן כראש המאמינים.

היבט נוסף ללומד התורה בדרך הארץ שקדמה לתורה, המיוחד לרב מדן, הוא ההכרה בכול הדמיון של האדם כמעיין נובע, וככלי המשמש את לומדי התורה בחתירה לביאורה של תורת אמת. בכוח דמיונו, מחיה הרב מדן אירועים, ומשלים את הפערים שהתורה עצמה לא כתבה עליהם. במקומות אלה אין הוא טוען שזהו פשוטו של מקרא, ושזוהי האפשרות היחידה לתאר את שהיה שם. מבקריו שגו בכך, ובמקום בו הם חשים כי הפריז על מידותיו הם מבטלים את דבריו בביעור ובהפקר. אולם, לאמתו של דבר, יסוד דבריו הוא המשך של האמור לעיל – החובה המוטלת עלינו לקשור את התורה למציאות בה התרחשה. שרטוט התסריט של מה שאריע בפועל אינו בעל מעמד של עדות שנחקרה בבית הדין, ואפילו הרב מדן לא חי בתקופת האבות... . זו רק אחת האפשרויות העוסקות בביאור מה התרחש שם במהלך החיים, וכיצד התורה מתארת את הדבר.

האדם הלומד תורה הוא בעל ידע נרחב בכל תחומי החיים. הוא מכיר את מפת ארץ הקודש שבה התרחש המקרא, וממילא משתמש בידיעותיו אלה כדי להבין פרשיות רבות. דוגמה לדבר: הבנה בהיבטים ביטחוניים של הגנת שטח מהווה מקור לביאור אהבת יצחק לעשו דווקא; הכרת הנילוס והחקלאות סביבו מאפשרת לעמוד על טיבם של חלומות פרעה; רק לאור הכרת המפה ניתן להבין את ברכת יעקב לבניו; יש לו ידע היסטורי וארכיאולוגי רב, ואף שהוא מתייחס אליו בחשדנות רבה, ובהבנה עמוק כי לא כל מה שמתעטר בתואר "מדע" הוא אכן כזה – הוא משמש ככלי עזר בהבנת המציאות, ומתוך כך מסוגל לפרש טוב יותר לדוגמה את פרשת מגדל בבל; הקשת נבחנת לאור מה שמתחולל במפלי הניאגרה, ומתוך כך נולד פירוש חדש למשמעות ברית הקשת; השקאת הין של בנות לוט לאור שיטות ייצור יין; ילדה אתיופית בת שלוש מהווה מקור להתמודדות עם גילה של רבקה באומרה "שתה וגם לגמליך אשאב"; השליטה בהיסטוריה מאפשרת לקרוא את נמרוד דרך המרפסת במוזילאום והעריצות הסטליניסטית; היא גם מאפשרת להציע זיהוי חדש ל"אור כשדים" ו"חרן", ולפתור על ידי כך בעיות פרשניות רבות הנובעות מסתירות שלכאורה המופיעות בספר בראשית; גם תולדות היהודים לאורך הדורות מאפשרת להבין את מעמדו של יוסף במצרים, ואת שכחת תרומתו לקיום המצרי. הוא מכיר אוצרות ספרותיים שונים ומשתמש באופקים שהם פתחו בפניו כדי להבין טוב יותר באיזה מן האפשרויות השונות מצווה התורה עלינו ללכת. הוא מכיר גם פרשנויות שנאמרו על ידי אלה שאינם בני ברית המאמינים בריבונו של עולם אלוקי ישראל – הם לא הופכים במשנתו למקור ממנו נלמד לעבוד את ד', כי אם כבסיס להשוואה ולדיון, ולכלי עזר להבנת המשמעויות השונות. דוגמה לדבר: המיתוסים השונים על הנחש כמבהירים את הסיפור המיוחד שלנו; בני האלוהים הלוקחים להם נשים מכל אשר בחרו והמשמעות המיתולוגית שלהם מול תורת ישראל; ברית המילה מול קורבנות אדם; הוא מכיר תיאוריות כלכליות ופוליטיות, והדבר מאפשר לו לחשוף את עמדתה של התורה בתחומים אלה ועוד ועוד.

לימודו של הרב מדן מוציא אפוא את התורה מכלוב הזהב בו אפשר שתינעל, וחושף את ההתגלות האלוקית בתוך המציאות בה התרחשה.

 

ומה מתרחש בשני הטפחים שבאמצע ?

לתלמוד תורה בבית המדרש , בכל פרשה ופרשה, מגיעים אפוא התורה כולה והאדם כולו.

מה מבוטא באמירה "התורה כולה" ? מבטו של הרב מדן על כל פסוק ופסוק דומה מאוד למבטם של בעלי התוספות על הגמרא. הגמרא, כידוע, פרושה על פני מאות שנים של תלמוד תורה, בתי מדרש שונים, מקורות תנאיים מגוונים, דרכי לימוד ודיון, סגנון ומהות. למעשה, הגמרא היא אפוא אוסף של דיונים שונים שנעשו בבתי מדרש בצורה לא מתואמת ולא מסונכרנת. לא מחבר אחד הוא זה שכתב את הגמרא, מתחילתה ועד סופה, כי אם כותבים רבים מספור, חלק גדול מהם אנונימיים לנו, ומדובר באיסוף, עריכה, גיבוש ויצירת התלמוד כפי שאנו מכירים אותו היום.

אחת ההשלכות של עובדה זו היא ריבוי המחלוקות בגמרא. כפי שכתבו הראשונים, תהליך שכזה אינו אפשרי בלי קיומן של מחלוקות רבות, וכדברי הרמב"ם: "...נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה עניינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כוח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתווכחים שיתווכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס" (רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה). אולם אין מדובר רק במחלוקות ישירות, בהן הגמרא עצמה מבטאת את הדעות השונות שנאמרו על ידי חכמים. בפני כל לומד גמרא נחשפת העובדה המופלאה שיש סתירות רבות בין סוגיות שלמות. הגמרא עצמה אינה מציינת את העובדה שמדובר במחלוקת , שכן הדיון המובא מבית מדרש אחד אינו מכיר או אינו מתייחס לבית המדרש השני, ועל כן מופיעה כל סוגיה לעצמה, ואין פרץ ואין צווחה. אולם לומד כל התלמוד מגלה כי למעשה מדובר באין סוף סתירות פנים סוגייתיות.

רוב מוחלט של הראשונים, מפרשי הגמרא, הכריעו כי עובדה זו אינה מונעת את דרכם בפירוש הגמרא, והוא פירוש כל סוגיה לעצמה. מידי פעם הקשו גם ראשונים אחרים ממקום למקום, ובעיקר לאחר שהובאה תורת בעלי התוספות למרכזי התורה בספרד, אולם לא זו הייתה מתודת הפירוש המקובלת. הם פירשו "על הדף", ואת ההתמודדות עם הסתירות הותירו לפוסקי ההלכה או לחכמים שיבואו בעתיד.

לא כך הייתה דרכם של בעלי התוספות. החידוש העיקרי של שיטתם הוא שיש ללמוד את הגמרא כולה כספר מסונכרן, בו עולות הסוגיות כולן בקנה אחד. על כן, המבנה השכיח ביותר של דיבור המתחיל בתוספות הוא "ואם תאמר: והרי במקום אחר למדנו כך וכך ?". מבנה זה ממריץ את בעלי התוספות ליישב את הסתירות הנחשפות להם. יישוב הסתירות עצמו הוא בעל מאפיינים רבים: הוא מחייב לקרוא מחדש את המקורות השונים שיצרו את הסתירה, הוא מאפשר פירוש מקום אחד על ידי תרומה של מקור סותר לו לכאורה כדי ליישב אותם וכדו'. זו אחת הסיבות שבעלי התוספות נתפשים כיצירתיים ביותר בפירוש הגמרא.

בהבדלים המותאמים לעובדה כי הגמרא עוסקת בתורה שבעל פה והתנ"ך הוא התורה שבכתב ברמותיו השונות (תורה, נביאים וכתובים) לומד כך הרב מדן את התנ"ך. המונח "פשט" במשנתו אינו מבטא את הפסוק כפי שהוא, כעומד לעצמו ומבודד מהקשרו; המונח "פשט" במשנתו הוא קריאת הפסוק לא רק לאור הקשרו, אלא גם לאור התנ"ך כולו. התנ"ך כולו שותף בפירוש הפסוק עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים ההולכות וגוברות: פירוש המילה בפסוק עצמו נעשה על ידי הקבלת הופעתה לכל התנ"ך כולו, והתנ"ך מהווה את המקום הראשון ל"מילון המקראי", המלמד על פירוש הפסוק. הופעת המילים הזהות בפסוקים השונים לאורך התנ"ך כולו אינה נעצרת בשלב המילוני בלבד, אלא הופכת להרחבת המונח "היקש" פרשיות. כיוון שהתנ"ך משתמש באותה מילה בשתי פרשיות" אף אם הן מרוחקות מאוד האחת מהשנייה, הוא מלמד כי יש להקיש את שתיהן גם במישור הרעיוני. כשם שהתורה שבעל פה אנו עוסקים בשני שלבים של היקש – היקש שהוא "גילוי מילתא בעלמא" (בבא קמא ב ע"ב) והיקש המלמד על השוואת שתי הפרשיות, כך לומד הרב מדן בעזרת שתי משמעויות אלה מפרשה לפרשה. הוא מציע פרשנות מחודשת לכינוי "פרא אדם"; השורש "ראה" בהקשר פרשת העקידה שיצרה את המינוח בהר ד' ייראה" מתבאר בדרכו המתחדשת; מהיכן נולד הביטוי "פלסטין" ומה משמעותו ?; ועוד ועוד.

ההיקש אינו נעצר במילים בלבד. הוא מלמד על פרשנות תחביר שמלמדת על המשמעות העמוקה של הפסוק כולו לאור תחביר מקראי מיוחד הנלמד מפסוק אחר; הוא גם קורא פסוקים לאור הכרעות תחביריות כגון ביאור שמו של מנשה "כי נשני א-לוהים את כל עמלי, ואת כל (עמל) בית אבי", ועל ידי כך מבאר מפני מה לא שלח יוסף לאביו הודעה על מעמדו בארץ מצרים.

ואף כאן לא נעצר הלימוד המסנכרן. עיקר הסנכרון נעשה בתחום המצוות, האמונות והדעות הנחשפות בלימוד תנ"ך. יסוד רוחני או מוסרי המופיע בפרשה אחת מופיע גם במקומות אחרים, ובדרך הלימוד אנו למדים ממקום למקום, ומפרשים לאור מקום אחד את הפרשה במקום בו אנו נמצאים כעת. כאמור, כל התנ"ך כולו הוא חלק מפירוש המקום הזה. לאור זה יש לקרוא את סיפור בני האלוהים לאור פרשת סוטה; סיפור מגדל בבל לאור ימי שלמה ומאוחר יותר לאור חזון אחרית הימים; יש לבחון מה ההבדל בין עוון האמורי לעוון סדום; את היום השמיני בו נכרתת ברית המילה עם ה"יום השמיני" של גן עדן; שמשה של סדום לאור נבואת מלאכי; את קבורת שרה ואת קבורת רחל לאור היחס לקבורה בכלל, וכן בכל פרשיה בתורה.

עיקרון נוסף, השותף במידה ליסוד הסינכרוני, הוא השימוש המופלג ביסוד של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כלל זה, אינו אומר חס ושלום שהתורה אינה מסודרת. כלל זה קובע כי אין לקרוא את התורה בסדר כרונולוגי, כי אם בסדר מהותי. בספר בראשית אנו מוצאים יסודות אלה פעמים רבות, דוגמת סיפור השנתיים הראשונות של הרעב המופיעות בסוף פרשת ויגש, לאחר פגישה יוסף עם אחיו ובניו. אולם הרב מדן מוכיח פעמים רבות כי הסידור המהותי של התורה הוא אבן יסוד בפרשנות התורה. מה שמביא אותו לכך הוא השאלות הדקדקניות והמפורטות, המוכיחות כי סדר השנים של התורה, כפי שהיא מסופרת, הוא בלתי אפשרי. בשל כך טוען הרב מדן כי אפשר שברית בין הבתרים הייתה קודם עליית אברהם לארץ ולא לאחריה;  מכירת הבכורה של עשו הייתה על רקע הרעב ורצון יצחק לרדת לגרר; מתי ובאיזה הקשר נשא עשו את נשותיו; אימתי נולדו נכדי יהודה, ומתוך כך מה למעשה מבטאת רשימת היורדים למצרים, וכדו'.

לדעת הרב מדן, מורי הדרך העיקריים של ההתרחשות הזו היו חז"ל. בניגוד לעמדה המחקרית הרווחת, שחז"ל ניגשו לתורה עם אג'נדה מוקדמת, ושדבריהם אינם יונקים מפשוטו של מקרא, כי אם סומכים את רעיונותיהם המוקדמים על המקרא עצמו – הרב מדן חד ונחרץ בחיפוש שלו ובמציאה כי חז"ל הם הפרשנים היותר מוסמכים של התורה, ודבריהם יונקים מהמקרא ממש. להפך, התורה היא זו שבנתה את עמדותיהם ולא להפך. בשל כך, הוא עוסק רבות במדרשי ההלכה, ומראה כיצד הם יונקים באמת מפשוטו של מקרא, וקל וחומר כאשר מדובר בעניינים הרעיוניים והרוחניים שבתורה כולה. ייחודם של חז"ל מצוי בקריאה הסינכרונית, ומכאן נוצרו הרבה מחידושיהם. כך לדוגמה מדרשי אברהם אבינו בכבשן האש נוצרו לאור דמותם של גדעון מחד גיסא ודניאל מאידך גיסא; הכנסת אורחים של אברהם אבינו לאור דמותו של מיכה בספר שופטים; פרשת העקידה לאור הפתיחה לאיוב; גם חידושים הלכתיים נוצרו בדרך זו של חז"ל – דוגמה לדבר כסף הקידושין הנלמד פורמאלית מקניית מערת המכפלה אך מהותית מהצמידים והנזמים שנתן העבד לרבקה; הלכות תפילה הנלמדות לא רק מהאבות, אלא גם מעבד אברהם בעומדו על העין, ותוך כדי כך עולה גם הבהרת ההבדל שבין ניחוש ותפילה.

 

ומיהו "האדם כולו" המגיע לתלמוד התורה ? לעיל הכרנו את לומד התורה בדרך הארץ שקדמה לתורה שקיימת בו, ובד בבד בהתכווננות לא לכפות את דרך הארץ הזו על התורה, אלא להפך – להקשיב לתורה עצמה וללמוד ממנה מה היא אומרת ביחס לדרך הארץ שלו. דווקא אמונתו העמוקה של לומד התורה מביאה אותו לבחון כל אות בתורה, ולצפות כי היא תביא בפנינו את התגלות דבר ד' במלואה. ציפייה זו, הנעשית על ידי ה"אדם כולו" פותחת כאמור בשאלות חוקרות ובלתי מתפשרות על פרטי הפרטים, ושאלות אלו מכסים בשלב הראשון של הלימוד את פני השמיים בעננים כבדים. אחת הדוגמאות לריבוי השאלות הוא רשימת שבעים הנפש היורדים למצרים עם יעקב אבינו ? כיצד אפשרי שראובן ושמעון בגילם הצעיר מאוד יצליחו לגבור על אנשי שכם ? כיצד אפשר שחצרון וחמול יהיו בין יורדי מצרים, שהלוא יהודה לא היה יכול להספיק ללדת אותם ? כיצד אפשרי שרק חלק מהנשים רשומות ? מה מלמדים המספרים השונים של הצאצאים ? הלוא לבנימין לא היו יכולים להיות עשרה ילדים, וגם לא היו לו עשרה ילדים כפי שכתוב בהמשך התנ"ך – ועוד ועוד. ברם, שאלות אלו הופכות אצל הרב מדן למבוע עצום של הבנת מהותה של רשימה זו.

במידה מסוימת, ממשיך בכך הרב מדן את שעשו גדולי המקרא עצמם, בעמידתם מול הקב"ה. אברהם אבינו התווכח עם הקב"ה בסדום, ולאור דבריו של הרב מדן חלק מטענתו של אברהם נוגעת להכנסת אורחים של גויים. חלק ממשמעות ההתגלות של הקב"ה לאברהם היא כדי לפתור את הסתירה המתגלית לכאורה בין מוסר ובין התגלות ד'. כך עשו קין ואבימלך מחד גיסא, ומשה רבינו מאידך גיסא. אין אנו בורחים משאלות ולא נושאים פנים לאיש בשלב הקושיות. באותה מידה, אין אנו מסונוורים מברק התמיהות שהעלינו, אלא תרים אחר דרכה של תורה באמת, המגלה אור גדול מתוך הקושיות עצמן.  

 

הסברנו גם שייחודו של הרב מדן הוא בכך שהוא מביא לתלמוד התורה את כל כלי האדם. לימוד התורה אינו נעשה רק במישור הקוגניטיבי, ולא רק השכל שותף בתלמוד תורה שבכתב. חלק בלתי נפרד מתלמוד תורה זו נעשה על ידי כוח הדמיון. הרב מדן מפליג בשימוש בכוח הדמיון, ובכך הוא פותח שערים רחבים מאוד להבנת התורה. הוא מבקש לדמות מה אירע באירועים מסוימים; הוא מקשר בין דברים גם בעזרת כלים אסוציאטיביים, לאחר שמצא את הגרעין לקישור הזה בפשוטו של מקרא. כך נבחנת האפשרות שקין הוא בנה של חוה – מהנחש; כך גם יש לפרש את קללת כנען דווקא (על אף שלכאורה לא הוא חטא) בשל העובדה שאפשר שהוא בנם הממזר שבא מאשת נוח וחם בנה; במעשה סדום בוחן הרב מדן את האפשרות שאברהם הוא הדן והקב"ה הוא הטוען לפניו, מתוך עיון מדוקדק בלשון המקרא; אוהל האבות דומה בעיניו למשכן: המזבח בחוץ, אוהל האמהות כהיכל, והדיבור האלוקי בקודש הקודשים; הוא רואה לנגד עיניו את סולם חלומו של יעקב כסולם "שושנה", ועל ידי כך מבאר את מדרשי חז"ל; מה מוחבא בתוך התרפים, ומדוע אפשר שהדבר מבאר מפני מה רחל גנבה אותם; הרב מדן רואה את נישואי מנשה לנשים נוכריות רבות, ולאור זה הוא מבאר עניינים שונים בפרשה;  הוא מדמה את מה שהתרחש באוהלו של יעקב בשעה שהתורה כותבת "וילך ראובן וישכב את פילגש אביו", לא לפני שהוא בוחן מתי אירע מעשה זאת לאור העיקרון ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"; הרב מדן נמצא בחדר החקירות של בני יעקב במצרים, ומדמיין מה אירע שם ומדוע נאסר שמעון; ואפילו דגל ישראל, על שילוב הכחול והלבן שבו מהווה ביטוי לאחדותם של יוסף ויהודה.

 

מהן המשמעויות החינוכיות של הלומד תורה בבית מדרשו של הרב מדן ?

הלומד תורה בבית המדרש של הרב מדן מתחנך בנתיב בלתי מתפשר לאמונה בריבונו של עולם ובקדושת המקרא כולו, על כל אותיותיו. הוא מתעצם בדביקותו בריבונו של עולם, ובחובה המוטלת עלינו לתור אחר דבר ד' בכל מקום בו הוא נמצא, על כל רבדיו, ועל כל הופעותיו. בד בבד הוא מתחנך לכך שזו רק אחת האפשרויות, שאין הרב טוען כי הדרך בה הוא לומד אחת היא ואין בלתה, ובעיקר – את החשיבות העליונה להתחיל את המסע הגדול של הפרשנות בלימוד הפרשנות הקלאסית, חז"ל, ומסורת הפרשנות בעם ישראל.

ודבר ד' שהוא שומע בתוך המקרא הופך את לבו. הוא שומע מכל פסוק במקרא את הקריאה הגדולה להיפוך נפשו. החינוך הבלתי נתפשר למוסר, צדק ויושר, ואת הציפיות שלו מעצמו ומעל הסובב אותו לנהוג בדרך זו. בד בבד הוא קושר את עצמו בדביקות מתעלה בריבונו של עולם, בתורתו הקדושה, בנבואותיו. הוא מתמלא אמונת חכמים עמוקה מאוד בחכמי התורה, בראש ובראשונה בחז"ל. דברי חז"ל מתגלים לו כגדולי הלימוד, כסוללי הדרך לקריאת דבר ד', כאומנים מופלאים שיש בידם לחתור למשמעויות העמוקות ביותר של התנ"ך, באנשי מידות ומוסר הבאים ביושר לתווך בינינו ובין דבר ד'. דברים אלה מופנים גם לפרשנים הקדמונים.

ואט אט הוא מאמץ את המבט הנבואי. אימוץ המבט הנבואי משמעו חיים באור הניסיון המתמיד לענות על השאלה מה היה דבר ד' אומר לנו היום אילו לא היה דבר ד' יקר בימינו אין חזון נפרץ. אדגיש כי ניסיון זה נעשה בלשון ספק, בשפה זהירה, בענווה, בחוסר התנשאות ובעיקר – בהטמעת ההבחנה החותכת בין מי שזכה בהתגלות נבואית ובדבר ד' ובין מי שהוא כמונו, והוא מתהלך בחשיכה ובערפל. ומתוך הערפל הזה נחשפת העובדה שניתן לאמץ מבט נבואי על המציאות. עיקרו של מבט זה הוא "האדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב" – ההכרה כי המציאות החיצונית היא לבוש למציאות הפנימית המהותית, ובשל כך נתבע מאתנו לחפש את היסודות המהותיים והפנימיים של הקיום. הצלחתה של חברה אינה נמדדת בעיניים הנבואיות דרך מגדל בבל המוצלח שבנתה, אלא דרך הפרת הצדק והמשפט שהם יסודותיו של מבנה זו, ואת ההופעות האפשריות של מגדלי בבל בעידן שלנו.

הרב מדן קורא בתורה:

לא ניתן לסיים מבוא קצר לשולי גלימתו של הרב מדן בלימוד תורה בלי להפנות את עצמנו לא רק לתוכן דבריו אלא גם להקשבה המרוממת לקריאת התורה בפועל של הרב. כל מי שטעם את טעם קריאתו והקשיב לה – אינו יכול לטעום עוד טעם אחר. קריאתו בתורה היא היא הביטוי הווקאלי המובהק ביותר לכל הקדמה זו. יש בה שני עניינים. ראשון בהם הוא ההקפדה הבלתי מתפשרת על כל אות, תג, תו, טעם ומתג. הדיוק המופלא הזה מלמד על היחס הפנימי העמוק לפרטי הפרטים של כל דבר המצוי בתורה.

אולם הרב מדן אינו רק קורא "טכני" של התורה. הוא קורא כאילו הוא הדמות הדוברת; הוא מבחין בין הציטוט הישיר של הדמויות המקראיות ובין הפסוקים המתארים אותם; קולו מתרומם בשעה שראוי להתרומם, ונחלש באותם מקומות שכביכול ראוי שיהיו נקראים ולא מתורגמים; השומע את קריאתו שומע את דבר ד' על פרשנויותיו השונות מדבר אליו, ואינו יכול שלא לדבק את נשמתו במלמד תורה כזה. הוא גם שומע את כל מקורות יניקתו של הרב מדן. את אביו זצ"ל, שלימד אותו הן לדייק את התורה עצמה והן לקשור את התורה שאנו לומדים היום עם הימים בהם נוצרה; את מורנו ורבינו הרב עמיטל זצ"ל שהעניק לו את האומץ לשאול ולברר, ואת החיפוש הכן אחרי דבר ד' באמת; את מורנו ורבנו הרב ליכטנשטיין הי"ו, המחייב אותנו לבחון האמת הרחקנו לכת בדמיוננו העצמי או שמה שאנו אומרים אכן כתוב; את הרב חנן פורת זצ"ל שהביאו בגן העדן של ההתהלכות במציאות חיינו בהארה העצומה של התנ"ך; ואת מי שהוא מורו ורבו בלימוד תנ"ך, רבינו הרב יואל בן נון הי"ו, שלא ניתן לראות את האחד בלוא השני, כיכין ובעז, של לומדי התורה שבימינו. ולעתים הוא שומע גם את תלמידיו של הרב מדן, שממררים את חייו בתנועת הספק והביטול בשל מה שנראה להם בתחילה בחזיונות שווא שהרב מדן מצא בפשוטו של מקרא, ובד בבד מגלים כי דבריו מתוקים מדבש ועזים כארי, ועולם אמת חדש נפתח בפניהם. כפי שאני מקווה ומתפלל שייפתח בפני קורא ספר זה.