אסונות טבע, אחריות אלוהית או אנושית?

בשעה שמתרחש אסון כבד בעולם, לא עלינו, ועולה שאלת הסולידריות הבינלאומית ועזרה למקומות הזקוקים לכך – נשמע לא אחת מנגנון הגנה, הפוטר אותנו מלהיות שותפים בכך. נימוקים רבים מובאים להצדקת עמדה זו: "עניי עירך קודמים, ויש לנו בעיות רבות הקודמות בזמן לצרות של אחרים בעולם; אין לנו מספיק משאבים כדי לסייע למקומות אחרים; הם לא היו מסייעים לנו, ואם כן אין לנו שום מחויבות מוסרית; עזרה למקומות אלה מהווה תרומה לעבודה זרה שאסורה על פי ההלכה; יש לנו סדר יום כה עמוס עד שאין אנו יכולים להתפנות ולהוסיף לו גם עניינים של אחרים; אנחנו מדינה קטנה – שיעזרו האחרים, ועוד ועוד.כדרכם של נימוקים, לא ניתן לשלול את נקודת האמת המצויה בכל אחד מהטיעונים האלה, ועל כן בדרך כלל אין הנאמנים לתורה ולמצוות שותפים בפעולות הסיוע.

פרשת השבוע שלנו מביאה לידי ביטוי גם צד אחר של המטבע – קיצוני מאוד. אברהם אבינו ע"ה מתייצב מול הקב"ה ונאבק על שרידותם של אנשי סדום, שהם רעים וחטאים לד' מאוד. פרשה זו מעוררת שאלות רבות התובעות פרשנות, כגון עצם היכולת של אדם לטעון טענות מול הקב"ה; האם קיים מוסר עצמאי שניתן לבוא מכוחו ולומר לריבונו של עולם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"  (להזכיר שבפרשתנו גם אבימלך טען טענות מוסריות מול ד': "הגוי גם צדיק תהרוג" ?); האם בסופו של דבר קיבל הקב"ה את טענות אברהם, או שעשה כפי שעלה ברצונו מראש, וכדו'. אולם שורשה של הפרשה אינו מאפשר התעלמות: מייסד האומה הישראלית הקורא בשם ד' מתייצב בענווה מול הקב"ה ותובע כי בזכות הצדיקים יינצלו כל תושבי סדום, ולא זו בלבד אלא שהוא טוען שזו טענת משפט ולא טענת חסד ורחמים.

הנצי"ב, בהקדמתו הידועה לספר בראשית, מדגיש מאוד את הנקודה הזו: " וזה היה שבח האבות - שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אף שהיו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, מ"מ חפץ בקיומם, וברבה פ' וירא (פס"ט) איתא על זה שאמר הקב"ה לא"א אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען ע"כ וכו'... וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה".

מעשיו של אברהם אבינו מהווים המשך לייעוד שהטביע בו ריבונו של עולם כבר בהתגלות הראשונה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אנו מבקשים להוסיף אור בעולם ולהיטיב בו, ואנו אפילו כואבים את ההשמדה הצפויה של אנשי סדום. קל וחומר, שאם אפשר לעזור בעולם ולחלוק עימו את מה שהיטיב ד' לנו, יש לעשות זאת במידה האפשרית. מכאן ועד האפשרות לראות את העולם כולו כסוג של "עניי עירך" המרחק קצר מאוד, ואנו צריכים לזכור בכל עת את הייעוד הגדול של הטבה בעולם. מובן כי יש לשקול שכר פעולה זה כנגד הפסדה, ובוודאי שיש להתחשב בהקצאת המשאבים, ולקיים קודם את "וחי אחיך עמך". אולם ההולך בדרכי אבות וקורא בשם ד' לומד גם על האחריות שיש לו כלפי העולם כולו, ועל ההטבה שעם ישראל נקרא להיטיב בעולם.