חובת ההבדלה בין נשים לגברים

"לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ד' א-להיך כל עשה אלה" - מדברי התנאים עולה כי יסוד האיסור אינו קשור לשאלה האם הבגד לעצמו צנוע אם לאוו. גם אם הלבוש הגברי על אישה צנוע מאוד - הוא אסור. ההוכחה לכך מתחילה מפשוטו של מקרא, שכן אותו איסור בדיוק מוטל גם על האיש - אסור לו ללבוש בגדי אישה, וממשיכה בדברי תנאים המבארים מה בדיוק אסור: "לא יהיה כלי גבר על אשה - וכי מה בא הכתוב ללמדנו ? שלא תלבש אשה כלים לבנים ואיש לא יתכסה בגדי צבעונים ?! ת"ל 'תועבה' - דבר הבא לידי תועבה, זהו כללו של דבר: שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר: שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה, ומה ת"ל לא יהיה כלי גבר. האיש לא יתקשט בתכשיטי נשים - ת"ל ולא ילבש גבר שמלת אשה" (ספרי).

ואכן, בשל כך ביאר ספר החינוך את המצווה כך: "משרשי המצוה, להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שיאמרו זכרונם לברכה על דרך משל, שאלקינו שונא זמה הוא, כלומר שלאהבתנו הרחיקנו מן הזמה שהיא דבר מכוער ביותר ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים, יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה...".

מצווה זו מדגישה אפוא את הצד המפריד והמבחין בין נשים לגברים. בד בבד עם הכלל התלמודי הידוע של "תנא דבי ר' ישמעאל: אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה; דבי רבי אליעזר תנא: אמר קרא אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה ע"א), והקביעה מראשית הבריאה כי הן האיש והן האישה נבראו בצלם אלוקים וזכו לברכת הקב"ה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" - התורה גם מטפחת את יסוד ההפרדה וההבחנה בין נשים לגברים. הבחנה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים עיקריים: התחום האחד הוא תחום המצוות השונות שבין האיש ובין האישה, בין כשמדובר במצוות עשה שהזמן גרמן, ובין כשמדובר בענייני עדות ומשפט וכדו'; התחום השני הוא המצווה בה אנו עוסקים בפרשת השבוע שלנו - החובה להבחין ולמנוע מצב של טשטוש העולמות המביא לידי חטא ועוון. התורה חותרת לכך שלבוש מובהק של נשים יאפיין את הנשים ויהיה אסור על גברים, וכן להפך.

בשורה זו של התורה הולכת ומועצמת דווקא בתקופה שלנו. תקופתנו היא תקופת הפירוק והנסיון לבטל כל הבחנה מגדרית - בין בתפקידים החברתיים השונים ובין בלבוש ובצורה החיצונית. ואילו דרכה של תורה היא הפוכה לחלוטין. היא מחייבת מאוד את ההבחנות השונות: בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין כהן לישראל, בין גברים לנשים, בין תלמיד חכם לעם הארץ וכדו'. בנושא בו אנו עוסקים אנו צריכים שלא להצטרף לרפיון הקיים בביטוי החיצוני של הבחנה זו, אלא להפך: דווקא חברה שחיה בפועל מתוך הכרה עמוקה של חתירה לשוויון צריכה להיזהר מטשטוש ההבחנות; דווקא חברה שחיה בצורה מעורבת בין גברים לנשים צריכה לשמור עוד יותר על הלבוש המיוחד לנשים ועל אורחות ההתנהגויות המיוחדות של גברים כדי שלא לבוא לידי תועבה; פרשת השבוע שלנו מהווה הזדמנות גדולה לחיזוק הלכות אלה, כדי לאפשר עולם בו גברים ונשים פועלים כאחד אך לא מטשטשים את ההבדלים ואת ההבחנות ביניהם, ולא מגיעים למציאות של תועבה.

המאמר פורסם בעלון 'שבתון' לפרשת 'כי תצא' שנת תשס"ט